דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/10/2013
בהתחלה רק דוד אלי ידע שאני חי עם גבר, אבל גם בלי שטרחתי לבקש ממנו – התביישתי מידי – הוא שמר על דיסקרטיות ולא סיפר לאף אחד מהעובדים האחרים שאני הומו. בכל זאת, עם הזמן, הסוד שלי החל להעיק עלי. לכאורה חיי הפרטיים לא היו עסקם אבל מצד שני ביליתי במחיצתם שמונה, ולפעמים גם עשר שעות, יותר זמן מאשר עם בן זוגי, ורובם הכירו אותי עוד כשהייתי תלמיד בבית ספר והרגישו קצת כמו דודים שלי, ולכן, על כורחי, נאלצתי לשמוע מהם שאלות חטטניות כל כך עד שאפילו אימא לא הייתה מעזה לשאול.
הם רצו לדעת אם יש לי חברה, ואם לא אז למה, ניסו לשדך לי כל מיני בנות דודות רווקות, תהו איך אני מסתדר לבד, ולמה אני לא מתחתן, וכיוצא באלה שאלות שאנשים בתל אביב – ככה אני משער בכל אופן – לא מעלים בדעתם לשאול מישהו גם אם אתה מכיר אותו מאז היה ילד, ונדמה לך שאתה יודע עליו הכל.
אחרי כמה שבועות יצא המרצע מהשק, עד היום לא ברור לי איך בדיוק, אבל עוף השמים הוליך את הקול, ופשטה השמועה שאני הומו, ושאני חי עם בחור.
בהתחלה זו הייתה רק שמועה לא מבוססת – אני מניח שהם התביישו לשאול גלויות – אבל ראיתי איך הם מביטים בי במבטים מוזרים שגרמו לי להיות מודע לעצמי כמו נער שרוקד לראשונה בציבור.
לא ידעתי איך להגיב על העניין, ובכלל, לא הייתי בטוח אם אני לא מדמיין הכל. למזלי היינו מוצפים עבודה בגלל הזמנה ענקית שקיבלנו מאיזה מפעל גדול, ולא היה לי זמן לשקוע במחשבות כי הייתי נורא עסוק בעבודה. כדי שנוכל לעמוד בלוח הזמנים הנוקשה שכרנו מספר עובדים זמניים שאחד מהם ראה אותי ואת אלמוג באחת הפעמים היחידות בהן טרחנו לצאת מהדירה וללכת לפאב כדי לשמוע זמר ג'אז אחד שהיה ידוע שהוא מכוחותינו. האמת, אני לא ממש חובב ג'אז, אבל הלכתי כי אלמוג ממש ממש רצה לשמוע אותו, ולהפתעתי די נהניתי. מסתבר שאותו עובד זמני ראה אותנו בהופעה, ומאחר והוא לא ידע שאני קרוב משפחה של בעל הבית, וידע שזו עבודה זמנית הוא לא טרח לעשות חשבון ופשוט שאל אותי בגלוי בזמן שישבנו ולעסנו את הכריכים שלנו אם נהניתי בהופעה ההיא, ואם הבחור הנחמד שישב לידי הוא בן זוגי, או סתם מכר, ואם הוא סתם מכר אולי יש מצב שיש לי את מספר הטלפון שלו?
כל הדם זינק לפני, והביס שנגסתי מהכריך שלי – לחם שיפון מלא עם אבוקדו, ביצה קשה וגבינה מלוחה שאלמוג הכין ועטף למעני בקפידה בניילון – נתקע בגרוני.
"זה היה החבר שלי, אנחנו גרים יחד כבר שנה ואין מצב שתקבל את המספר שלו." אמרתי, מקפיד להביט בפניו של בן שיחי ולהתעלם משאר העובדים.
ידעתי שהם נדהמים, ואולי גם נבוכים, וחשתי איך אלכס שישב לצידי משתנק מעל כוס התה שלו, אבל למרות חוסר הנעימות הרגשתי גם קצת הקלה, כי סוף סוף הקולגות שלי ששהו בחברתי לאורך רוב היום יודעים מי אני באמת.
אני לא בטוח, יכול להיות שאם לא הייתי קרוב משפחתו של בעל הבית, ומנהל העבודה של בית המלאכה הייתי סובל הקנטות ולעג אחרי שיצאתי מהארון, אבל מצד שני יכול להיות שלא. שהינו בבית המלאכה מטעמי פרנסה בלבד, וכל זמן שעשיתי את עבודתי כהלכה למה שלקולגות שלי יהיה אכפת מה אני עושה אחרי שאני הולך הביתה?
אני מניח שהם דיברו עלי מעט מאחורי גבי, ואולי תהו מי אצלנו הגבר ומי האישה, שאלה שסטרייטים שואלים תמיד כשהם מנסים להבין איך עובד כל העסק הזה של ההומואים, אבל מצד שני אולי אני סתם נלחץ, והם בכלל לא מתעניינים בי, והם טרודים מספיק בצרות הפרטיות שלהם?
העליתי את התהיות הללו בפני אלמוג שליטף באהדה את ידי, ואמר לי שטוב שזה קרה, ועדיף שכולם יודעים, אם כי אני אגלה במשך הזמן שאי אפשר לצאת מהארון רק פעם אחת ודי. אם אתה לא מפורסם וכותבים עליך בעיתון אתה צריך לצאת שוב ושוב מהארון, ולמרבה הצער זה לא נעשה קל יותר למרות התרגול החוזר שהחיים מזמנים לך.
"די אלמוג." התעצבנתי מהטון הטיפולי שלו, "אני לא אחד מהילדים הדפוקים האלה בפנימייה שלך שאתה צריך להרגיע."
אלמוג נעלב עשה פרצוף חמוץ, הזכיר לי שעדיין לא טיפלתי בסתימה שיש במקלחת, והתכונן לתת לי את טיפול השתיקה עד סוף הערב, אבל אחרי שהתנצלתי, וגם פתחתי את הסתימה וניקיתי אחרי, ובלי שיבקש גם סידרתי את המטבח אחרי ארוחת הערב הוא התרצה וחזר לדבר איתי, ואפילו נראה שבע רצון כשסיפרתי לו שיש אצלנו עובד זמני אחד שהיה שמח לקבל את הטלפון שלו.
"מה אני אגיד אם הם ישאלו אותי מי אצלנו הגבר ומי האישה?" תהיתי שוב, הפעם בקול, אחרי שהלכנו לישון.
"תגיד כמובן ששנינו גברים." אמר אלמוג בקול מנומנם, ודחף את ישבנו לתוך בטני כמו שנהג לעשות תמיד.
"כן, אבל… אתה זה שמבשל בדרך כלל ומתעסק יותר בענייני הבית, ואני זה שהולך לעשות טסט לאוטו ופותח סתימות בביוב אז…"
"אז מה? זה לא אומר כלום, זה רק אומר שלי יש יותר זמן פנוי להתעסק בניקיון וקניות ובישול, ולך יש יותר חוש טכני, זה הכל."
"אבל אני גם יותר אקטיבי ממך." העזתי להגיד, אמנם בלחש, אבל אמרתי.
"שטויות." התעצבן אלמוג, והתהפך על גבו, מנתק את המגע הנעים בין בטני לישבן הרך והחמים שלו, "זה פשוט לא נכון, גם אתה…" אחזתי במותניו ומשכתי אותו אלי לפני שהשלים את המשפט. הוא התנגד ונאבק בי, ולא הניח לי להסיח את דעתו, מתעקש להזכיר לי שגם אני נהנה לפעמים להיות פסיבי למרות שאני הממונה על הצד הטכני של חיינו, וחוץ מזה, רוב הזמן אנחנו בכלל לא עושים חדירות, הזכיר לי.
"וחבל שכך." ציינתי, יודע יפה מאוד מה יבוא אחר כך, וזה באמת הגיע, ושנינו נהנינו מאוד, מה שלא הפריע לנו כלל לריב למחרת על איזה שטות אחרת – קניתי את הסוג הלא נכון של הגבינה וקלקלתי לו את התוכניות לאפות עוגת גבינה, וכמה ימים אחר כך אני זה שכעסתי עליו כי הוא חנה במקום אסור וקיבלנו שוב דו"ח חנייה, ואחר כך הוא נעלב שלא זכרתי שזה יום השנה הראשון שלנו, ולא קניתי פרחים למרות שהוא הזכיר לי… והתרגז עוד יותר כשהזכרתי לו שהוא שכח לפני כמה חודשים את יום ההולדת שלי, ואני בכלל לא עשיתי מזה עניין…
"כי גם אתה שכחת, אם אימא שלי לא הייתה מתקשרת להגיד לך מזל טוב…"
"אולי פשוט נקנה לוח כזה שרושמים בו ימי הולדת וכל מיני כאלה, ואז לא נריב יותר?" הצעתי, ושאלתי אם מסג' מפנק לרגליים יהיה פיצוי הולם לפרחים ששכחתי.
אלמוג התפייס מיד והסכים, והמסג' הפך לסקס פיוס ממושך ומענג, ולמחרת יצאנו למסעדה ובילינו נפלא, וחזרנו מאושרים ומאוהבים, אם כי כמה ימים אחר כך שוב היה ויכוח על משהו אחר – איחור שלי שגרם לנו לאחר לארוחה אצל הוריו, אבל זו לא הייתה אשמתי כי…
ערב שגרתי אחד בעודי ממתין לאלמוג שישוב מהעבודה חשבתי על כל השטף הזה של אירועים ביתיים קטנים, חלקם חביבים, חלקם מרגיזים שהרכיבו את סדר היום שלי ושל אלמוג, סדר יום רגיל מאוד, אולי אפילו משעמם קצת ועלה בדעתי שהחיים שלנו, נטולי הריגושים וחסרי האירועים הדרמטיים דומים עד שיממון לחייהם של סתם זוגות סטרייטים מהוגנים כמו דוד אלי ודודה עליזה, אלכס ואשתו, ואפילו הורי או הוריו של אלמוג. כולם חיו בדיוק כמונו, רבו מריבות קטנות וטיפשיות, התפייסו בחדרי השינה הבורגניים שלהם, וניהלו את אותם הויכוחים על סוג הגבינה, איחורים לארוחת ליל שישי אצל ההורים, וגובהם של דוחות חנייה, ואז דולב התקשר פתאום, שאל מה שלומי, ומה נשמע איתי, ולמה לא רואים אותי?
"כי אני גר בקריות, רחוק ממרכז העניינים." הזכרתי לו, ושאלתי מאיפה יש לו את המספר שלי.
"מחן ויובל, אתה יודע שהם שוב יחד?"
"כן, בטח, אנחנו מדברים מידי פעם, אולי אפילו נקפוץ לביקור כשיהיה לנו זמן, אולי בקיץ, אלמוג נורא עסוק עכשיו, הוא עובד בשתי משרות, וגם אני עובד המון שעות, יש לנו שוב הזמנה ענקית בבית המלאכה, לא שאני מתלונן, טוב שיש פרנסה."
"נכון." הסכים איתי דולב בקול מפוכח ובוגר שהפתיע אותי לטובה, וסיפר שגם הוא עובד היום באיזה מפעל קטן, אבל מבטיח, ושהוא התפייס עם חן ויובל, ואפילו התנצל.
"התנצלת על מה?" התפלאתי, כי חן אף פעם לא פירט מה בדיוק קרה בין שלושתם, ואני הייתי נבוך מכדי לשאול, הספיק לי מה ששמעתי אז, באותו לילה.
"נו, טוב, זה כבר סיפור ישן, אבל במשך זמן מה אני והם… היינו סוג של שלישיה כזו, אחרי שחזרתי בשאלה עברתי תקופה די מופרעת, לא עשיתי חשבון לכלום ואיכשהו אני וחן קצת נדלקנו זה על זה, יובל לא הגיב לעניין כל כך טוב, נכנס לדיכאון וברח אליכם ואחר כך התאשפז, אבל הכל נרגע מאז, יובל מאוזן לגמרי עכשיו, לוקח תרופות בצורה מסודרת והם שוב יחד, ואפילו חושבים על ילד משותף."
הרגשתי שקיבתי מתעוותת בעצבנות כי גם אלמוג הזכיר מידי פעם את רצונו בילד, מה שגרם לי תמיד להרגיש אשם ולחוץ, חשתי צעיר מכדי להתמודד עם תינוק, וחששתי שאף פעם לא אהיה בוגר מספיק לתפקד כאבא.
"אני לא רואה איך הם יצליחו להביא ילד בלי לשתף אישה בעסק." הערתי בקרירות.
"אם יש די אהבה ורצון זה אפשרי." התרונן דולב במין אופטימיות רוחנית מעצבנת.
"שמעתי שמה שצריך באמת זה הרבה כסף." קטעתי אותו בציניות.
"כן, גם כסף." הסכים דולב בנחת, "אבל יותר חשוב אהבה, אם יש אהבה הכל מסתדר בסוף, אני מקווה שאתה ואלמוג אוהבים זה את זה ואתם מאושרים יחד."
"אהה… לא יודע, כן, נראה לי שכן, אנחנו די מסתדרים, ומה אתך דולב, איך אתה מרגיש?"
"מצוין, לקח לי המון זמן להשלים עם זה שאני… אתה יודע… שאני בעניין של גברים, אבל למזלי מצאתי בן זוג שטוב לי איתו, אני בסדר גמור עכשיו."
"חבל שלא סיפרת לי עליך כשהיינו ילדים, היית חוסך ממני הרבה עגמת נפש."
"אני יודע, אל תחשוב שלא הרגשתי איך אתה מסתכל עלי, אבל אז פשוט לא יכולתי… אני מקווה שאתה לא כועס עלי."
"לא, מה פתאום כועס? למה שאני אכעס? התגברתי אפילו על עניין התפילין." הבטחתי לו ברוח טובה, "תגיד, מה אומרים הוריך על זה שיצאת מהארון?"
"הורי?" מרירות לא מוכרת נמסכה בקולו, "אימא בסדר גמור עם זה, היא תתמוך בי תמיד, לא משנה מה אני אעשה, ואבא… אין לי אבא."
"מה? אביך נפטר?" נדהמתי.
"לא, אבל מבחינתי הוא מת, חבל שהוא לא מת באמת."
"דולב, די! איך אתה מדבר?"
"אני אומר מה שאני חושב, אני שונא אותו, היום שהוא ואימא נפרדו היה היום המאושר בחיי. הוא מירר את חיי מאז שאני זוכר את עצמי, גם אחרי שהוא הפסיק להרביץ לי כי נעשיתי גדול מידי הוא המשיך להתעלל בי רגשית, הלוואי וימות בייסורים קשים, אמן."
"אבא שלך הרביץ לך?" נדהמתי, "אבל… איך… אבא שלך? אבל הוא…"
"כן, בטח, כלפי חוץ הוא תמיד נראה הבן אדם הכי נחמד ומקסים בעולם, נכון? אבל בבית הוא היה מפלצת. למה אתה חושב שהיה לי כל כך קשה להודות שאני הומו? כל כך פחדתי ממנו, הוא התעלל בי ובאימא במשך שנים, בגללו אני בן יחיד ובגללו… הוא עשה הכל כדי לדפוק לי את החיים, אבל הוא לא הצליח, אני חי ואני מאושר." הכריז דולב בהתלהבות עזה, שנשמעה לי מוגזמת בצורה מטרידה.
"אני שמח לשמוע את זה." אמרתי בזהירות, "יפה מצידך שהתקשרת אלי, אני באמת מודה לך, אם תהיה אי פעם בצפון אתה מוזמן לבקר."
"אחלה, זה עשוי לקרות מהר יותר ממה שאתה חושב, רמי ואני מתכננים לנסוע לטיול לרמת הגולן בקרוב, אני מקווה שנוכל לעבור אצלך ושניפגש בקרוב, תמיד חיבבתי אותך מאוד עידו, עוד בתיכון חשבתי שאתה בחור נהדר, להתראות וד"ש לאלמוג."
"תודה, להתראות דולב." אמרתי, תוהה מה עובר על דולב ומי זה הרמי הזה? ומיד התקשרתי לאימא לשאוב ממנה מידע על הוריו של דולב שגרו לא רחוק מהורי.
"מה, לא סיפרתי לך? הייתי בטוחה שסיפרתי, ההורים של דולב התגרשו לא מזמן, מסתבר שהוא נהג להכות אותה, וגם את הילד עד שהוא נעשה גדול מידי. כולם ידעו שהוא בוגד בה כל הזמן, אבל רק עכשיו נודע שהוא גם היה מרביץ לה, שמעתי שהיא ויתרה על רוב הרכוש המשותף רק כדי להיפטר ממנו, מי היה מאמין, הוא נראה בן אדם כל כך נחמד, וגם גבר נאה, דולב די דומה לו, למרות שיש לו את העיניים של אימא שלו, באמת, מעניין מה איתה? לא ראיתי אותה מאז שהם מכרו את הבית, אתה עדיין בקשר עם דולב?"
"כן, הוא גר עכשיו בתל אביב, וגם הוא חי עם גבר." שמחתי לבשר לאימא שנאנחה ואמרה שבזמנה לא היו דברים כאלה כמעט, וגם אם היו אז לא דיברו עליהם כל כך הרבה, ומי שלא היה יכול להתגבר על עצמו ולא היה מסוגל להתחתן, היה מספיק מתחשב וירד מהארץ כדי לא להביך את המשפחה שלו, אבל אחרי מה שהיא שמעה על אבא שלו אז אולי דולב דווקא נהנה להביך את המשפחה שלו? מספרים שאבא שלו חי עכשיו באמריקה עם איזה צצקע בלונדינית שיכולה להיות הבת שלו.
גם עדי שמעה שמועות על הבגידות של אבא של דולב, וידעה שהוריו התגרשו, אבל נדהמה לשמוע שהוא סבל התעללות, וגנחה מופתעת כשסיפרתי לה שדולב חי עם גבר. "איזה בזבוז, בחור כל כך יפה, חבל שלא ידעת על זה כשהייתם בתיכון, אתה בטוח שהוא הומו?"
"כן, הוא סיפר לי במו פיו רק לפני כמה דקות."
"מוזר, הייתי חברה שלו כמעט שנה ואף פעם לא הרגשתי, אם כי… מצד שני…" ואז התינוק שלה הקים קול זעקה, והיא נפרדה ממני לשלום בחיפזון בלי שהספיקה לספר לי מה קרה מצד שני.
אלמוג הקשיב בשתיקה כשסיפרתי לו על השיחה המפתיעה עם דולב, וקמט קל נחרץ במצחו, "אני לא מתפלא, זה דפוס מאוד אופייני להומואים." העיר בקול המקצועי הזה שתמיד עצבן אותי.
"מה דפוס? איזה דפוס? אל תדבר איתי כמו פסיכולוג."
"אבל זה מה שאני, ואני מתכוון שאצל הרבה הומואים יש מצב של הזדהות עם האימא, ודמות אב מרוחקת, או נעדרת, ולפעמים מתעללת."
"אבא שלי לא כזה." מחיתי, "וגם אבא שלך לא."
"נכון, לא אמרתי שזה תמיד ככה, רק שזה דפוס אופייני, למזלנו אנחנו יוצאים מהכלל." פניו התבהרו והקמט נעלם, "אולי בגלל זה הזוגיות שלנו כל כך מוצלחת?"
"לא חשבת שהזוגיות שלנו כל כך מוצלחת אתמול, כששכחתי לתלות כביסה." קנטרתי אותו, "ואל תגיד לי שהיכולת להכיל חילוקי דעות היא סימן לזוגיות מוצלחת."
"למה לא? ומה אם זה נכון?"
"גם אם זה נכון מעצבן אותי שאתה מדבר כמו פסיכולוג פלצן, תגיד, גם בסוף השבוע הזה הילד יבוא אלינו?"
"כן, אבל אם זה מפריע לך אז תגיד."
"לא, זה לא מפריע לי, בטח שלא, אבל… אני לא יודע, זה מוזר כזה, אתה באמת חושב שיתנו לנו לאמץ אותו?"
"זה לא נקרא אימוץ, אבל אם נרצה יאשרו לנו שנהיה סוג של משפחה אומנת זמנית, מין משפחה מארחת שהוא יגור אצלה עד שימצאו לו סידור מתאים."
"נראה לך שזה יקרה? הוא כבר בן ארבע עשרה וחצי, מי ירצה לאמץ ילד בגיל הזה, שלא לדבר על זה שהוא אוחצ'ה קטנה וחוצפנית עם פה מלוכלך?"
"כנראה שאף אחד לא." נאנח אלמוג, והביט בי בתקווה, "הוא לא כזה נוראי, נכון?"
"לא באמת, כולו רוח וצלצולים, אבל ברור למה הוא הצליח לעצבן את כל הצוות ולהשניא את עצמו על התלמידים בפנימייה. אתה בטוח שההורים שלו לא מוכנים לקבל אותו חזרה?"
"בטוח לגמרי, הם לא מוכנים אפילו שהוא יבוא לביקור קצר."
"האמת, אני לא מתפלא."
"בפנימייה מוכנים שהוא ימשיך ללמוד אצלם עד סוף השנה רק בתנאי שהוא לא יישן שם יותר, למעשה רק אנחנו נשארנו לו, אז מה דעתך?"
"יש לי ברירה?" נאנחתי, טוען בפני אלמוג שהוא מותח את גבולות המושג – להביא את העבודה הביתה – בצורה מופרזת, אבל סך הכל הייתי מרוצה.
חיבבתי את הנער הצעיר והחצוף הזה שנולד כאברהם, שינה את שמו לאביב מיד אחרי הבר מצווה, וזעזע בהתנהגותו ובדעותיו את בני משפחתו השמרניים שלא ידעו איך להתמודד עם הילד הצבעוני והרעשני הזה שהיה כל כך חצוף ובוטה ובולט.
היו לאביב הצעיר עיניים שחורות מדהימות, עור קטיפה שחום וחלק, שער מתולתל ארוך, טונות של חוצפה, ומבחר קללות בשלל שפות. למרבה מבוכתם של הוריו הוא נהג לעטות על גופו הדק והעדין בגדים נשיים ולהתגנדר כמו בחורה, וניצל כל הזדמנות להתאפר ולרקוד, מבצע הופעות דראג מאולתרות כשהוא מכנה את עצמו אביבית המהממת.
אלמוג נתקל בו אחרי שלקח על עצמו עוד רבע משרה של יועץ פסיכולוגי בפנימייה לנוער בסיכון. הוא בילה שם הרבה יותר שעות מכפי ששילמו לו בפועל, מנסה לעזור לנערים חסרי ההורים שגרו שם, ובעיקר נקשר לאביב שהחצין בלי בושה את ההומואיות שלו, מסתבך בגללה בצרות צרורות.
אלמוג טען שמדובר בנער חיובי ונבון ושההתנהגות הבוטה שלו היא עדות לאומץ, מקוריות וכישרון, והגן עליו בעוז מפני צוות המורים והתלמידים שלא ידעו איך להתמודד איתו. אחרי שגילה יום אחד את אביב מוכה וחבול הוא הביא אותו אלינו כדי להגן עליו ולהניח לו להתאושש ומאז הוא לן אצלנו ברוב הלילות, ובכל סופי השבוע.
אחרי שהתחלנו לארח אותו אצלנו אביב נרגע קצת, הוריד את מפלס העוקצנות והקללות, הפסיק לעשות פרובוקציות ולהרגיז את חבריו ללימודים ואת מוריו, והחל לתפקד כתלמיד מהמניין ואפילו להצטיין.
הפיתרון הזה השביע נחת את כולם, ואחרי שהסכמתי שהוא יעבור לגור איתנו עד סוף שנת הלימודים הפך הסידור הזמני הזה לפתרון קבוע, למרבה אושרו של אלמוג שהטיפול באביב השכיח ממנו את אכזבתו על שהחברה הלסבית של עדי דחתה אותו כאב לתינוק שלה מפני שלדעתה הוא לא היה בוגר דיו לתפקד כאבא.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il