מחר נגמרת השנה

29/09/2000

סיפור שמגיע אלינו מעולמם הסגור של בחורי הישיבות ובתי המדרש. אל תפספסו!

"מחר נגמרת השנה" זה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני מתעורר. הרגליים של יותם מסובכות בשלי, הידיים שלו מחבקות אותי. הוא אף פעם לא מתעורר מהשעון.

"יותם" אני לוחש לו "יותם, יש תפילה, אתה לא קם לתפילה?"
הוא לא פותח את העיניים אבל הזרוע השרירית שלו, כאילו מעצמה, מושכת אותי אליו, מצמידה אותי לגוף שלו חזק חזק .
"עזוב עכשיו תפילה" הוא אומר בקול ישנוני ומוחץ אותי לחזה שלו עד שממש כואב
"בוא אלי".

כיף לי כשהוא עושה את זה, אבל אני יודע שהוא סתם אומר. אחרי שניה הוא כבר מרפה ממני וקופץ מהמיטה בבת אחת. הוא תמיד קם לתפילה.

כשהוא מתחיל להתארגן אני נרדם, ומתעורר שוב רק כשאני שומע את המפתח מסתובב בחור של המנעול. הוא יוצא, הכי בשקט שאפשר, ומשאיר אותי לבד. אחר-כך אני כבר לא מצליח להרדם, אולי בגלל כל המחשבות שבאות לי לראש, על מה יקרה מחר, כשתסתיים שנת הלימודים, וכל אחד יחזור לבית שלו. יותם לא מדבר על זה, גם אני לא.

כבר חודש אנחנו ככה, ביחד, לא יודע איך לקרוא לזה. הוא איתי בחדר די הרבה זמן, אבל רק לפני חודש הוא הניח את כף היד שלו על הירך שלי. הייתי באמצע משפט והשתתקתי. הוא שאל אותי מה קרה, אבל לא הצלחתי להזכר על מה דברתי. הוא לא הזיז אותה אפילו מילימטר, וככה היא היתה מונחת שם, על הירך שלי, חמה, כבדה ומשתקת, גם אני לא זזתי.

זה נמשך בערך אלף שנה, עד שבסוף מצאנו את עצמנו נושמים באותו קצב. בבוקר שאחרי זה, הפסקתי להתפלל.

פעם למדנו בשעור קבלה, שבהתחלה לפני שנברא העולם היה אור אינסופי וכלים שהיו צריכים להכיל אותו, אבל הכלים לא החזיקו מעמד ונשברו לאלפי רסיסים, וככה נברא העולם. נראה לי שבסוף אני אהיה כמו הכלים האלו, שנשברו מרוב אושר.

אחרי שלושת רבעי שעה כשהוא חוזר אני עושה את עצמי ישן. זה השקר היחיד שלי, שקר שדווקא משתלם. כי אחרי שהוא נועל את הדלת, הוא מתקרב אלי למיטה, ואני מרגיש את הפנים שלו קרוב קרוב, למרות שהוא עדיין לא נוגע בי.

"רועי חמוד שלי" הוא אומר "הבאתי ארוחת בוקר" ואז הריסים הארוכים שלו מדגדגים לי את הלחי והשפתיים שלו נוגעות בשלי בנשיקה יבשה עדינה. "קום" הוא מוסיף רק עוד מילה אחת, ובלי לחכות שאני אפתח את העיניים, הוא מתרחק ומתיישב על המיטה שממול. זאת שכבר חודש לא ישנו בה, זאת אומרת בלילה, כי בהפסקת צהריים יותם מעדיף שנישן לחוד.

הוא יושב על המיטה בלי לעשות כלום, רק מסתכל איך שאני מתלבש ועושה את כל הדברים של הבוקר. אני עושה את זה מהר,לא רוצה לבזבז את הזמן שנשאר לנו ביחד.

במשך היום בבית המדרש אנחנו יושבים רחוק אחד מהשני, וגם כמעט לא נפגשים,
אולי קצת במבטים.

אנחנו אוכלים בשקט בלי לדבר. יותם אוכל ביד אחת וביד השניה הוא מחבק אותי, אני נצמד אליו. אנחנו כמו שני אסירים נידונים למוות אוכלים את הארוחה האחרונה רגע לפני שבאים לקחת אותנו. בחוץ אי אפשר לגעת וגם קשה לאהוב.

לפעמים אני באמת חושב, שיותם אוהב אותי רק בתוך החדר שלנו, ובחוץ הוא קצת שוכח לאהוב, אולי אפילו שונא.

פעם, באחד הבקרים הראשונים שלנו, באתי אליו למקום בבית המדרש. הנחתי את היד בעדינות על הכתף שלו, ושאלתי אם הוא רוצה לעשות הפסקה לקפה. הקול שלו היה כל-כך מנוכר כשהוא אמר שהוא "לומד עכשיו". הרגשתי באותו רגע שהוא ממש מתעב אותי. מאז אני פוחד לגשת אליו במשך היום. זה כבר נהיה מין כלל כזה, למרות שאף פעם לא החלטנו עליו במפורש.

עכשיו, בתוך החדר, אני שוכח מכל זה. הוא לא מוריד ממני את היד, גם כשהוא מורח לי פרוסת לחם בריבה או מאכיל אותי מעדן חלב. כשהוא עושה את זה, אני מרגיש כאילו אני הילד והוא האבא שאוהב אותי נורא. אני לא צריך שהוא יגיד, אפשר לדעת שאוהבים גם בלי מילים.

לפעמים באמצע שאנחנו שוכבים, אני עוצר ותופס ליותם את הידיים שלא יזוז, "תגיד משהו" אני אומר לו, ויותם עונה "אני אומר כל הזמן, רק בלי מילים, נמאס כבר מהמילים". ואז הוא משחרר בעדינות את הידיים שלו מהאחיזה שלי, ואנחנו ממשיכים.

אחר-כך, בחיבוק שאחרי הזיון, כשהראש שלי על החזה שלו, והוא ביד אחת מחזיק סיגריה וביד שניה מלטף לי את הבטן, הוא אומר "בעצם יש לי מה להגיד" ואני שואל "מה?". "אתה רוצה להיות הדובי שלי?", ואני רוצה להגיד " כן, אני רוצה", אבל אז אני נזכר, שיכול להיות שהוא סתם אומר, ורק רוצה להתבדח. לכן אני שותק ולא אומר כלום.

אחרי שאנחנו מסיימים לאכול, אנחנו מנקים את השלחן, וזורקים את השאריות שלא יבואו זבובים. אחר-כך נשארות לנו רק כמה דקות עד שצריך לצאת.

בלי לזוז יותם מחבק אותי חבוק חזק וארוך. הזרועות שלו מקיפות אותי , תופסות בי כמו צבת, הסנטר שלו נעוץ בגב שלי. ככה בעמידה הוא מחבק אותי מאחור, ואני בתוכו. אנחנו כמו פסל משיש שמישהו שם באמצע החדר, לא זזים , לא מבזבזים זמן על תנועות. כשלא זזים הזמן עובר לאט יותר, בלי תנועה אין זמן.

כשיותם מחבק אותי ככה, אני רוצה להגיד לו שאולי עדיף שלא, כי אחר-כך יהיה נורא קשה להפרד, וכל הזמן אני רק מפחד שעוד רגע נגמרות שלוש הדקות האלו, שבסופם הפסל מתחיל לזוז ולדבר ולהתפרק לשני חלקים שונים.

אבל אני לא מצליח להוציא מילה, כשאני דבוק ככה ליותם. אין בי מספיק כח להפסיק את זה. במקום זה אני מתחיל לבכות, בהתחלה רק עם השפתיים שרועדות ועושות כל מיני עוויתות, ואז גם עם דמעות, והכל בשקט בלי להשמיע שום קול,ככה שיותם מאחורי לא מבחין בשום דבר.

גם כשנגמר לנו הזמן ואנחנו נפרדים הוא לא שם לב, כי אני כבר מאומן, ויודע מתי להפסיק, כדי שהדמעות יספיקו להתייבש. כשאני מרגיש את הידיים שלו מתהדקות עלי חזק חזק עד שממש כואב , אני יודע שזה הסוף, ואז לאט לאט האחיזה מתרפה, הידיים חוזרות למקומן, והסנטר כבר לא נעוץ לי בגב. למרות שאני ממשיך להרגיש אותו הרבה זמן אחר-כך.

אחרי שיותם נועל את הדלת מאחורינו, אנחנו הולכים ביחד לבית המדרש. בדרך כלל, בהתחלה הכתפיים עוד מתחככות זו בזו, וגם הידיים. לאט לאט, ככל שמתקרבים לבית המדרש, אנחנו מתרחקים זה מזה, ובסוף אפילו מתחילים לדבר על כל מיני דברים לא חשובים.

אבל היום זה לא יום רגיל, וכל הזמן אני חושב על זה, שזה היה הלילה האחרון שלנו, כי בלילה הבא אף אחד לא הולך לישון , וכולם נשארים ללמוד עד הבוקר. ואני ויותם לא דברנו בכלל.
ואז זה יוצא לי ככה במקרה, בלי לתכנן מראש, "תגיד משהו" אני אומר לו.

ויותם לא נראה מופתע בכלל, ואפילו לא כועס שאני מפר את הכללים. "אני אומר כל הזמן" הוא משיב "רק בלי מילים, נמאס כבר מהמילים". אחר-כך, כשאנחנו מתקרבים עוד יותר לבית המדרש, הוא אומר "בעצם יש לי משהו להגיד" ואני אומר בחזרה "מה?" והוא שואל בפנים רציניות, בלי להתבדח בכלל, "אתה רוצה להיות הדובי שלי?"

אני רוצה להגיד "כן, אני רוצה, תקח אותי איתך לכל מקום בתוך התיק, ובלילה נישן ביחד, ותחבק אותי חזק חזק".

אבל אני יודע שהוא סתם אומר, כי באותו רגע אנחנו נכנסים לבית המדרש, ויותם פוגש אנשים אחרים, ועומד בחבורה שצוחקים ומתווכחים, ואני בכוונה קצת מתמהמה מאחור, ואחר-כך עובר על פניו במהירות, וזוכר שבחוץ אי אפשר לגעת וקשה לאהוב, ובכלל מי לוקח איתו ת'דובי שלו לכל מקום.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il