מישל היה שם של בת

28/02/2007

מישל היה שם של בת, אבל אני כבר הייתי מורגל, וכך גם כל הכפר. כששב אבי, צרור קטן ומייבב בידו, לבוש בגדים שנראה כי ימים רבים חבקו את גופו, וענה לשאלות על שמי, טעו לחשוב כי תינוקת צרורה בזרועותיו. אחר כך, משעמדו על טעותם, היו מנידים בראשם, כמשתתפים בצערו של אבי, שכן נותר לבדו. אפילו הזקנה שתומת העין שגרה באותו בית קטנטן ואפל לידינו, זו שלא הפסיקה לצקצק בלשונה כמשתתפת בצערי, אולי אפילו כעסה על אבי, אפילו היא כבר הייתה מורגלת בשמי.

גבוה הייתי לגילי, ואפילו הילדות, שחלקן מתחיל לצמח בגיל תשע ניצני שדיים, רגליהן מתארכות, וכל הילדים מסתכלים עליהן בערגה מלמטה – אפילו הן היו נמוכות ממני.
בשנותיי הראשונות, רצים היו אחריי ילדי הכפר, לועגים לי ומגלגלים את שמי בפיהם, ואני הייתי מסתתר מפניהם. שעות הייתי מבלה בחצרנו, צמוד ל"פולבר" – האווז "שלי", אותו גידלתי מאז היותו אפרוח, לוחש באוזניו את כל סודותיי וכאביי. כבר מאז התחבבו עליי בעלי הכנף, והיו לחבריי ולחולקי סודותיי הכמוסים ביותר.
סיפרתי לו על הפיה שתבוא ותגאל אותי יום אחד, יפה ואוהבת, רכה ומלטפת, ותאסוף אותי אל חיקה לעד. רקמתי סיפורים על חבורת שודדים שאני הייתי מנהיגה, ובהם היינו יוצאים למעשי שוד כדוגמת רובין הוד – גוזלים מהעשירים ומחלקים לאלו שידם אינה משגת להביא פת לחם.

שעות רבות ביליתי לבדי, מחכה לאבי שיחזור מהיער, נושא בולי עצים לחימום האח בזרועותיו החסונות, אלו שיכול היה להביא אחרי יום עבודה מפרך בחיטוב עצים.
"מישל והאווזה, גע גע גע" כך לעגו לי הילדים, ואני בלעתי את דמעותיי, ילד בן ארבע-חמש מסתובב ונכנס לחצר בראש זקוף, כולי אומר גאווה, וקורס ליד פולבר הסבלני כתמיד.
שם, בין נוצותיו, כבר לא עמדו לי כוחותיי, והוא היה עומד לידי, שקט ותומך, סופג בנוצותיו הבהירות את דמעותיי.

אחר כך הלכתי לבית הספר. זה היה מן חדר גדול שכזה, גדוש ילדים בין גיל שש לשתים עשרה, כולם נושאים את לוחות הכתיבה, גוררים אחריהם את ספר הלימוד קשור בחגורת עור, כשגערות הוריהם מלווים אותם מפתח הבית. רוצה לומר, הייתי אמור ללכת יום יום, אך ככל שנקף הזמן, ככל שהלכתי וצמחתי, יוצא הייתי מביתי, גורר אחריי את הספר המרופט קשור בחגורת העור, מלווה בברכת אבי החרד, פונה אחרי הסיבוב ורץ אל היער המשתפל מההר שעמד לו גבוה, מסתורי ואפל ליד כפרינו זה מאות בשנים.

בוקר אחד, בעודי מהלך לכיוון בית הספר, מושך כרגיל את שערי הסורר לאחור ותוהה באיזו דרך אבחר היום, חצה עוף יפהפה את דרך העפר, מן הכלאה מוזרה של תרנגול עם טווס. העוף שהידס לו במן אדנות שכזו, אולי הזכיר לי אותי, על שתי רגליו הדקות, כרבולת אדומה לראשו, ושפעת נוצות מדהימות בשלל צבעי הקשת בזנבו. לרגע עמדתי מלכת, אבל אז עצר העוף, פנה לעברי, ולרגע היה נדמה לי שהוא קורץ אליי, וזיק של שובבות בעיניו. שפשפתי את עיניי, והעוף ממשיך ומסמן לי בראשו, בתנועה כזו שכאילו אומר "מה לך בבית הספר". עוד רגע עמדתי נדהם, ידי השמאלית ממשמשת בלי משים בתנוך האוזן, תנועה שהייתי מורגל בה לנחם את עצמי בשעות הארוכות בהן הייתי מוטל בעריסה לבדי, כשאבי יצא לעבודתו ביער.

אחרי רגע פנה העוף, ובהליכה מהירה ירד מדרך העפר, פונה לכיוון היער, שבקצהו היה ביתנו, ואני החילותי ממהר אחריו. וכך היה – התרנגול המוזר הזה מדדה במהירות, מסובב מידי פעם את פניו לאחור, כאילו בודק אם אני עדיין שם אחריו, ואני כמובן מהדס אחריו, איני מעיז לגרוע עין ממנו, וראשי מלא במחשבות, כרגיל.

חשבתי על אבי, ואיך יתכרכמו פניו כששוב ישמע כי לא הגעתי לבית הספר, או אולי היום לא ייתן המורה את דעתו לכך שלא הגעתי, וחבריי, שתמיד הייתי מנהיג אותם לכל מעשי הקונדסות בכפר, יכסו עליי. הלא תמיד אפשר לספר כי אחת הפרות כרעה ללדת, ולקוות שאבי והמורה שגם היה הכומר, לא ייפגשו הערב בכיכר הכפר, או כי הכומר לא יגיע לביתנו דווקא היום. חשבתי על חבריי, מחכים לבואי ולהבטחותיי, להתגנב היום לחצרו של מר בוז'ו, לסחוב פירות ולהביא אותם לילדי משפחת רוסו שהיו תמיד רעבים ללחם.
שכן, כשגדלתי, גמרתי אומר להגשים את חלומותיי אחד לאחד, ואכן עמדתי בראש חבורת ילדים – "חבורת אווזי הבר". אני הייתי המח המתכנן, והם, החזקים בגופם, היו מתגנבים, נלחמים, שודדים, או בלשון אחרת – מבצעי המהומות.
ככל שנקף הזמן, היו נעשים רעיונותיי נועזים יותר ויותר, שכן, זקוק הייתי להערצת ההמונים. באחרון שבהם שרפנו כליל את האסם של מר בוז'ו הזכור לטוב, רק כדי להבריח חזיר מחצרו, משום שהוא היה מיידה אבנים בילדים שניסו לקטוף שזיפים מעץ השזיף, ששורשיו היו בחצרו, אך פריו צמח על ענפיו מחוץ לחצר, ממש על אם הדרך, קורץ ומזמין את כל הילדים לטעום ממנו.

וכך הלך הזמן והתמשך, ואני רץ אחרי התרנגול המוזר, והוא אינו מפסיק ממרוצתו אף לרגע, מקפיד להביט לאחור מידי פעם, ועכשיו אני כבר בטוח בזה, ואף איני מתפלא, בודק אם איני נכשל במרוצתי, ואם עוקב אני אחריו. ואנחנו הולכים ומעמיקים לתוך מעבה היער, לאורך צלע ההר המתנשא מעל הכפר. אבא יכעס עליי, אני חושב, וצביטה של צער חולפת בחזי. אבא מסכן, כל היום אינו בבית, ובנו יחידו עסוק בתעלולים, מוחו הקודח מייצר הרפתקאות חדשות, לצהלת הילדים.

אנחנו רצים. רוצה לומר, התרנגול המוזר בראש, ואני אחריו כבר כושל, עייף. ראשי כבר ריק ממחשבות, וכבר איני תוהה אפילו לאן מוליך אותי העוף הזה. רק שלא אאבד אותו, עוברת מחשבה עיקשת שוב ושוב בראשי.
נדמה לי כי שעות רבות נקפו, השמש כנראה במרום השמיים, וקרניה הדקיקות חודרות בקושי דרך האלונים העבותים והצפופים שביער.
וכך אנחנו רצים, ופתאום מוצא אני את עצמי בחלקת יער פתוחה, אור שמש חיוור מציף אותה. התרנגול עוצר ממרוצתו, שולח מבט אחרון אליי, ונעלם מאחורי שיח דוקרני.
אני ממהר אחריו, מקיף את השיח, והוא – כאילו בלעה אותו האדמה.
המום לגמרי, מתנשף כולי אחרי המאמץ העצום (שכן הייתי פרחח, אבל כוחי הפיסי מועט), קרסתי על האדמה.

"איבדת כאן משהו?", שמעתי קול מאחוריי.
פניתי לאחור, ומולי עמד נער, כבן גילי, שיער בהיר וחלק לראשו, גולש כמעט עד כתפיו. לבוש היה בבגדים פשוטים, אולי הוא רועה, חשבתי. חיפשתי בעיני את העדר, אך נפש חיה לא נראתה בכל האחו, ואף לא קצה זנבו של תרנגול הפלא שלי.
"אתה ודאי לא תאמין", לחשתי.
"נסה אותי", ענה.
"זה התרנגול", אני אומר לאט "פגשתי אותו בדרך לבית הספר, הוא קרץ לי, וביקש שאבוא אחריו, ועכשיו איבדתי אותו".
"קרץ לך?" הוא שואל. האם שמעתי נימה של לגלוג בקולו?
"לא חשוב ", אני עונה, ושוב הדמעות הארורות האלו, מטפסות בגרוני, מאיימות לפרוץ מעיניי.

"קוראים לי אנרי", הוא אומר אחרי זמן מה, ומושיט את ידו לפנים. אולי טעיתי, כי עכשיו נדמה שעיניו מחייכות אליי באמת ובתמים.
"באמת לא חשוב", אני פוטר אותו בידי. אין סיכוי עכשיו שאגלה את שמי.
"באמת קרץ אליך?" הוא מהרהר בקול, והפעם רואה אני כיצד מתעגלות עיניו בתימהון, כאילו קלט פתאום שאולי זה ייתכן.
עכשיו כבר לא יכולתי להישאר שווה נפש, אולי בכל זאת אנסה.
"בבוקר, יצאתי לבית הספר וילקוטי נגרר אחריי, והנה תרנגול עומד על אם הדרך, מזמין אותי להלך עימו. ואני חושב לי שמן חזיון תעתועים אני רואה, והתרנגול אינו רגיל, נוצות מרהיבות בזנבו, קורץ הוא לי והולך לו במן צעדים איטיים גאוותניים שכאלו, מסמן לי שאבוא אחריו. הוא מתחיל לרוץ ואני אחריו, ואינני מעיז לגרוע עין ממנו, והוא רץ ובודק אם עדיין אני שם. בטוח הייתי שמתכוון היה להראות לי דבר חדש ומופלא, ועכשיו איבדתי אותו.."
אני מפסיק, מביט בעיניו בריכוז, מתקשח כולי, מחכה להבעת הלגלוג שתעלה על פניו.

אנרי ממתין קמעא, וכבר רוצה אני לקום על רגליי וללכת, מרים ראשי למעלה, מה אכפת לי מה הוא חושב. והוא אומר "וכי סבור אתה שאוכל לעזור לך לחפש אחריו?"
צל של חיוך קטנטן עולה על שפתיי. אני מהנהן בראשי, מושיט את ידי ושואל בזהירות, "באמת, תעזור לי?" ושוב מביט אני בו בעיניים חודרות.
"בודאי, מכיר אני כאן כל עץ ושיח". וכבר הוא קופץ על רגליו, צוהל, נותן ידו בידי, מוליך אותי על פני האחו בריצה, ומפטפט בהתרגשות.
"יודע אתה, בבוקר אמרתי לאמא שארחיק לאחו, ששם העשב סמיך יותר, ויצאתי עם עדת האווזים שלנו לאחו ומן שמחה שכזו קפצה עליי, ואני הולך ושר, והשמש מחייכת אליי, ומרגיש אני כי יום מזל הוא זה, ואולי נמצא את תרנגול הפלא שלך".
אני רץ אחריו, משתומם. הנה כך, בלי להרשים, בלי להמציא הרפתקאות, הוא אוחז בידי, מאמין לכל מילה שלי, ואף עוזר לי לחפש את התרנגול.

אף אחד לא יאמין לי בכפר, חושב אני בליבי, לסיפור. ומיד נרקמות בליבי עלילות גבורה, והתרנגול הופך לסוס פלאי חד-קרן, ואני הופך לגיבור של אגדה נוספת.
אני רץ, ידי אוחזת בידו, עיני מצטעפות, עלילת גבורה חדשה נרקמת בליבי, וברקע שומע אני אותו מלהג ומפטפט בעליצות, מביט בי מידי פעם בעיניו הירוקות המלאות אמון והתלהבות.
"שנעצור ונשב כאן?", הוא שואל אחרי שעה ארוכה, ומיד שולף מכיסו פת לחם, בוצע אותה לשניים ומגיש לי מחציתה, עדיין מפטפט בהתלהבות. ואני שומע בחצי אוזן משהו על הכומר בכפרו שפטר אותו מבית הספר, כדי שיוכל לעזור לאימו בפרנסתה, ועל הילדים האחרים בכפר, שרועה אווזים נחשב פחות בעיניהם, ועל ידידתו הקטנה שגרה בבית עם סבתה לא הרחק מביתו, וכבר אני מרגיש גרעין קטנטן של קנאה מתבשל בתוכי, ומיד אני מסלקו .

שעת הצהריים חלפה זה מכבר ואנחנו שרועים על העשב, סביבנו להקת האווזים של אנרי, שהגיחו להם פתאום כאילו משום מקום, כמו תרנגול הפלא שלי שנעלם לשום מקום.
אני שוכב, פניי אל הרקיע התכלכל, מוקף בבעלי כנף, אחיו ואחיותיו של פולבר, האווז שלי, ואני מוצא את עצמי מספר לאט ובזהירות לאנרי, על פולבר. אנרי, למרבה הפלא, שוכב בשקט ומקשיב בדממה למילותיי, וכשאני מגיע לספר כמעט בלחישה על פולבר, אחי לצרה, וכיצד היה שותף לכל סודותיי הכמוסים ולכאביי, נחלשות המלים בפי, ואני ממתין אילם, נשימתי נעצרת, לתגובתו.
שקט משתרר, רק געגועי האווזים נשמעים מסביב. בלי משים, שוב אני שולח יד לתנוך אזני. איזה טיפש אני, כל הזמן אני נלחם על מקומי, וכאן אל מול ילד זר, אני פותח את ליבי.
הרי עוד רגע גם הוא יקום, יתבונן בי ויגחך, ושוב אהיה ילד קטן אבוד ובודד, ופולבר איננו.

אנרי פונה וגופו אליי, עיניו מביטות בי בריכוז רב. הוא מושיט יד מהססת אל פניי, נוגע בשפתיי ביד עדינה ורכה, וגל של חום חולף בכל גופי.
"קוראים לי מישל", אני לוחש.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il