מי אוהב אותך יותר ממני? – פרק ב'

25/05/2015

היו לי בערך ארבע דקות לברר לעצמי מה יחסי לכלבים. אימצתי את מוחי, מנסה להיזכר במפגשים ביני לבין כלבים, ולא כל כך הצלחתי. אימא שללה בכל תוקף ובלי שום אפליה של גזע, מין או צבע הכנסה של בעלי חיים הביתה, כוללת באיסור גם דגים באקווריום, ככה שמעולם לא היה לי שום מגע עם כלבים. כמובן שראיתי אותם פה ושם ברחוב, ומידי פעם גם דרכתי שלא בטובתי על מוקש ריחני שהם השאירו על המדרכה, וכמו כן זכרתי היטב כלב גדול ויפה אחד שפגשתי בטיול של הכיתה למערת הקשת. למרבה התדהמה של כולנו הכלב היה נעול נעלי עור עם שרוכים, ובעליו שלא נעלב כלל מצחוקנו הסביר לנו שהנעלים נועדו להגן על כפות רגליו של כלבו מחום ומשריטות של אבנים וקוצים. בזה פחות או יותר הסתכמו כל החוויות שלי מכלבים. "אין לי שום בעיה עם כלבים." עניתי לשלומי שהנהן בשביעות רצון, והחנה את מכוניתו מול בית דו-משפחתי עם גג רעפים אדום. ברגע שיצאנו מהמכונית התחיל כלב שעיר ובהיר לנבוח ולקפוץ על שער הברזל הירוק שחסם את הכניסה לחצר המגודרת. "שקט כבר בלנקו." נזף שלומי ופתח את השער, מניח לכלב לקפוץ עליו קצת, ספק הודף אותו, ספק מלטף אותו. "זה בלנקו, וזה איתי." החווה בסנטרו לעבר צעיר רזה וגבוה שיצא בחיפזון מהבית, מנגב את ידיו הלחות בג'ינס המהוה שלו.

"בדיוק עכשיו רחצתי כלים." הסביר בחיוך נבוך, והושיט לי יד ללחיצה, "מה שלומך? אני איתי." הציג את עצמו.

"דביר." לחצתי את כפו, שמח להיווכח שהוא לא גבוה יותר ממני, ואולי אפילו נמוך ממני בכמה סנטימטר. זה השיגעון הפרטי הקטן שלי – להשוות את גובהי לזה של כל אדם שאני פוגש. ולא שאני נמוך חלילה, אני כמעט מטר שמונים – מטר שבעים ושמונה אם לדייק – שזה ממש לא נמוך, אם כי למרבה הצער לא מספיק בשביל להיות שחקן כדור סל רציני.

"בוא תיכנס." הזמין אותי איתי בתנועת יד רחבה, והוליך אותי דרך מסדרון רחב ומואר אל חדר שינה גדול שהכיל מיטה זוגית ענקית מעץ כהה מגולף, טלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר, פינת מחשב מודרנית עשויה פלדה וזכוכית מצד אחד, ודלת המוליכה לחדר ארונות מרווח מצד שני. "יש גם שירותים ומקלחת." פתח איתי דלת נוספת, חושף מקלחת מרוצפת אריחים כחלחלים, "אין אמבטיה, אבל יש מקלחון ענקי, ואם אתה רוצה להתפנק באמבטיה אתה מוזמן למקלחת הראשית, יש שם אמבטיה ענקית."

"תודה, אני אזכור את זה." עניתי בחיוך, מתפעל מהנוף הכפרי הנחמד שנשקף מהחלון, "מה זה שם?" הצבעתי על קבוצת בתים לבנים קטנים שהצטופפו יחד מעבר לשדה ירוק ענקי.

"זה קיבוץ כפר המכבי." הסביר איתי, והציע לי לסקור את שאר הבית. המטבח היה צבוע בצבע צהוב עליז ונראה נקי ומסודר, והסלון היה אמנם די קטן, אבל קיר אחד שלו היה כולו דלת זכוכית ענקית שנפתחה לדק מקורה שהוליך דרך שתי מדרגות אבן לגינת וורדים פורחת. "וזה החדר שלי." הוביל אותי לבסוף לחדר שינה קצת קטן יותר מזה שלי, אבל עם ארון קיר גדול ודלת צרפתית מזוגגת שהובילה לדק. מול חדרו היו שירותים ומקלחת ענקית עם אמבטיה גדולה מאוד, מואר בחלון גדול שמכונת כביסה חדישה עמדה תחתיו. "אין מייבש כביסה, אבל יש חבלי כביסה מקורים, ככה שאפשר לייבש כביסה גם בגשם." הסביר איתי.

"למה לא לקחת לעצמך את חדר השינה הגדול?" תהיתי.

הוא משך בכתפיו, "גרתי שם בשנה שעברה, אבל…" מבטו התחמק ממבטי, "היה לי מספיק ממנו וחוץ מזה בלנקו אוהב לגור בחדר עם יציאה החוצה."

"הוא ישן בתוך הבית?" השתוממתי. אימא בטח הייתה מזדעזעת מהרעיון, מי שמע על כלב שישן בבית? מה, כבר אין מלונות בעולם?

"בטח, למה לא?" התריס איתי, "הוא ישן לידי מאז שאימצתי אותו וככה נוח לשנינו." הכריז בתקיפות.

"מה? הוא ישן אתך במיטה?" הופתעתי, והבטתי בבלנקו שהיטה את אוזניו השמוטות לעברי, ונראה כאילו הוא מחייך אלי חיוך מרגיע.

"לא, יש לו מיטה משלו." הסביר איתי, והראה לי קערת פלסטיק גדולה מרופדת בשמיכה שהייתה מונחת לצד מיטתו, "ואם יש לך בעיה עם זה אז…" לפני שהספקתי לענות ניגש אלי בלנקו ודחף את אפו השחור, הלח והקריר לכף ידי, "הוא רוצה שתלטף אותו." הסביר איתי.

ליטפתי את ראשו הבהיר של הכלב, מופתע עד כמה רכה ונעימה פרוותו. "הוא לא נובח וממלא את הבית בשערות?" שאלתי, מודע לכך שאני נשמע כמו אימא שלי. זה עצבן אותי קצת אבל פשוט לא יכולתי לעצור בעד עצמי.

"הוא נובח רק אם יש לו סיבה טובה, ונכון שבעונת מעבר יש לו קצת נשירה, אבל אני מבריש אותו טוב כל יום, ומטאטא כל בוקר את הרצפה." התגונן איתי, "אבל אם אתה אלרגי לכלבים אז…" הוסיף בהתנצלות, וכיום, כשאני מכיר אותו טוב יותר אני בטוח שאם הייתי עונה שיש לי אלרגיה לכלבים הוא היה מציע לי לחפש דירה אחרת. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל מהר מאוד למדתי שלמרות שאיתי היה זקוק מאוד לשותף שיקל עליו את הנטל הכספי של שכר הדירה הוא לא היה שוקל אפילו לרגע לוותר על כלבו, והיה דוחה אפילו את ההצעה שבלנקו יישן בלילות מחוץ לבית.

למרבה המזל הרצון למרוד בחוקיה של אימא גבר על זיכרון החוויות הלא נעימות שעברתי עם עלמה והחתולים שלה, ולא העמדתי אותו בניסיון. "אני לא אלרגי, סתם שאלתי." גירשתי את ההסתייגויות של אימא ממוחי, והמשכתי ללטף את בלנקו שכשכש בעונג בזנבו המפואר, "מתי אני יכול לעבור?"

"מתי שתרצה." התערב בעל הבית, "אפילו היום." שלף בזריזות חוזה שכירות, "רק תחתום כאן וכאן, ותן לי צ'קים דחויים לשנה ואני מסתלק."

שנה אחר כך יכולתי להצהיר בלי היסוס שאיתי הוא החבר הכי טוב שלי, ושבזכותו הפכתי לאיש של כלבים. כשחברים היו מספרים לי סיפורי אימה על מעללי השותפים שלהם לדירה, ומוכנים לעשות הכל, כולל לחזור להורים או לקחת עליהם עול של משכנתה מכבידה, רק כדי לא לגור עם שותפים הייתי מחייך בעליזות ומתפאר בשותף המושלם והנחמד שלי. לא שסיפרתי את זה למישהו אבל האמת היא שהייתי מחכה בקוצר רוח לסוף יום העבודה כדי להיפגש עם איתי, לשתות איתו קפה של אחרי הצהרים עם פרוסה מאחת העוגות האלוהיות שלו, ללכת איתו ועם בלנקו לטיול רגלי נעים, ואחר כך לאכול איתו ארוחת ערב, לצפות יחד בחדשות בטלוויזיה, להתווכח קצת על פוליטיקה ולקנח בצפייה בסרט או סדרה טובה. למרבה המזל היה לשנינו בדיוק אותו טעם בתוכניות. תעבנו ריאליטי לכל סוגיו וגווניו, אהבנו סדרות בריטיות וסרטי מתח טובים ושנינו היינו מכורים לערוץ ההיסטוריה, ובעיקר לסדרה המעולה על מלחמת העולם השנייה.

כבר בשבוע הראשון שלנו יחד גיליתי שהוא טבח מעולה ושהוא מתמחה באפיית לחמי בריאות ועוגות בחושות, והתמכרתי למאכלים שלו. פיתחנו יחד שגרת חיים נעימה מאוד שבה לכל אחד מאתנו היה תפקיד משלו. אני הייתי שר החוץ, עשיתי קניות ודאגתי לתשלומי חשבונות וסידורים למיניהם, בעוד שאיתי היה שר הפנים, בישל, כיבס, גיהץ וטיפח את הגינה. בימי שישי היינו מנקים יחד, ומשמיעים זה לזה את המוזיקה האהובה עלינו. הוא אהב ג'אז ושירי אולדיס מתקתקים, ואני אהבתי את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. שנינו לא ידענו לרקוד, והיינו שתייני אלכוהול גרועים מאוד, נרתענו מבילוי במקומות מעושנים ורועשים, ואהבנו לטייל ברגל, מה ששימח מאוד את בלנקו. יחד איתו סיירנו ברגל בכל הסביבה, הקפנו את כל קרית אתא והגענו עד לקיבוץ כפר מכבי, ובימים יפים גם לקיבוץ רמת יוחנן.

"אם הייתי מסתדר כל כך טוב עם עלמה בטח היינו נשואים עכשיו, ואולי גם מחכים לילד." הצטחקתי אליו כשחגגנו שנה למגורים שלנו יחד.

"אני בטוח שאם תעשה מאמץ ותשתדל קצת תמצא לך מישהי מתאימה יותר מעלמה ותוכל להתחיל לגדל משפחה." חייך איתי, והסמיק קצת בביישנות נוגעת ללב. הוא תמיד היה נעשה טיפה נבוך כשדיברנו על זוגיות ובחורות, ומהר מאוד הבנתי שהוא ממש לא הבחור שאפשר להחליף איתו סיפורים על חוויות מיניות, או אפילו לספר לו בדיחות גסות. בניגוד אלי שבילה חלק גדול מהיום בחוץ, בבית המלאכה שרוב העובדים בו היו גברים, איתי עבד מהבית ונסע למשרד רק פעם בשבוע. חוץ מהבוס שלו – גבר דתי, לא צעיר, כל שאר צוות העובדים בחברת התכנות בה הוא עבד היה מורכב מנשים, כולן נשואות ואימהות לילדים, חלקן דתיות, ככה שהמגע שלו עם המין הגברי היה מצומצם למדי.

"אין לך חברים מהצבא ומהלימודים?" התפלאתי פעם אחת.

הוא הסמיק שוב, ואמר, קצת בעצב, שהוא לא כל כך שמר על קשר עם אנשים מעברו, ושבין כה וכה הוא אף פעם לא היה כל כך פופולארי בחברה.

"הפסד שלהם." חייכתי אליו בעידוד, והוא החזיר לי חיוך גדול ונראה שמח יותר, מה ששימח גם אותי.

"מה דעתך שנירשם לאתר שידוכים?" הצעתי לו פעם, "נוכל להכיר בנות, לצאת לפגישות, יהיה כיף."

איתי השפיל את מבטו, מתחמק ממבטי בחוסר נוחות, "האמת שבזמנו חייתי כאן עם אה… הייתי בזוגיות שנגמרה ממש רע ובצורה פתאומית, בגלל זה הייתי לחוץ להכניס שותף… אני ממש שמח שאתה השותף שלי לדירה כי, אה… אני מעדיף לנוח קצת מכל העסק הזה של זוגיות." סיכם בגמגום מסורבל, וברח החוצה בטענה שהוא חייב להשקות את הגינה לפני שיחשיך.

אז חשבתי שהוא פשוט ביישן, ושזו תכונה מקסימה, אם כי מיושנת מעט, ומאז לא דיברתי איתו יותר על בנות. כשיצאתי, לעיתים די נדירות, לפגישות עם בחורות שמרתי את החוויות – שהיו לא משהו – לעצמי בלבד. רק אחרי קצת יותר משנה של מגורים יחד הבנתי מה העניין איתו. זה קרה כשנפגשתי באיזה בית קפה סמוך לבית המלאכה עם שלומי כדי לתת לו צ'קים לשנה הבאה. בזמן שרשמתי את הצ'קים פטפטתי איתו קצת. אמרתי שאני ממש אוהב לגור עם איתי ועם בלנקו, ושהוא שותף נהדר, בחור ממש חמוד ומתחשב וגם מבשל נפלא. שלומי הצטחק וגילה לי שאיתי הוא בעצם קרוב משפחה רחוק שלו, הסבתא של איתי והסבתא שלו היו בנות דודות ועלו יחד ארצה באותה אנייה, וכל זמן שהן חיו הן נהגו לחגוג יחד בפסח ובראש השנה, וככה הוא הכיר את איתי. אחרי שהסבתות נפטרו הקשר קצת ניתק, אבל הם היו משוחחים לפעמים בטלפון, וברגע שנודע לו שהמשפחה של איתי זרקה אותו מהבית הוא ישר הציע לו ולחבר שלו להשכיר את הבית שאשתו ירשה בדיוק אז מהדודים שלה, "אשתי פחדה שאם נשכיר הבית ייהרס והגינה תתייבש, אבל ידעתי שאיתי ישגיח טוב על הבית, ישקה את הגינה ולא יהרוס את הרהיטים." הסביר.

"מה?" בהיתי בו המום, "המשפחה של איתי זרקה אותו מהבית?" נדהמתי, ומרוב פליאה נפל העט מידי והתגלגל מתחת לשולחן.

שלומי רכן והרים אותו, תקע אותו בכיסו והחל לבדוק את הצ'קים, "כן," אמר בעודו סופר אותם בזהירות, "הם תמיד היו קצת יותר דתיים מהורי, ואחרי שאיתי יצא מהארון הם בכלל התחרפנו… חשבתי שאחרי שהבחור ההוא נפרד ממנו הם יירגעו קצת ויפסיקו לכעוס עליו, אבל זה לא קרה." הוא הרים את מבטו מהצ'קים ובחן אותי, משועשע משום מה, "מה, לא ידעת שאיתי הומו?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il