מי אוהב אותך יותר ממני? – פרק ח'

18/06/2015

שנה אחר כך, אחרי תלאות והרפתקאות רבות שלצערי נאלצתי להיות שותף להן כי דביר התעקש שאני חייב לאשר את האם המיועדת נבחרה סוף סוף המיועדת. פגשנו נשים רבות שחלקן היו תימהוניות הזויות שלא הייתי נותן להן לגדל אפילו דג זהב וחלקן חיפשו תורם זרע וכסף, לא אבא, ולבסוף בחרנו בפזית – בחורה נעימת מראה בת שלושים וחמש שהייתה לה דירה משלה, עבודה טובה, עיניים כחולות וראש מתולתל.

אני בחרתי בה בגלל שתי הסיבות הראשונות וגם בגלל שכבר הייתי עייף מכל הפגישות והבדיקות הללו, ודביר בחר בה כי תמיד חלם על ילד כחול עיניים ומתולתל וגם הוא עייף קצת מתהליך הבחירה. זה שלא היו לה הורים או אחים – פזית הייתה בת יחידה שהוריה נפטרו בגיל צעיר והשאירו לה ירושה נאה – ולעומת זאת היו לה שדיים זקופים ועגלגלים, צחוק נעים והיא גרה לא רחוק מאיתנו גם עזר.

הייתי צריך לדאוג ואולי אפילו להעיר משהו כשהיא חיבקה את דביר חיבוק ארוך וממושך ונישקה אותו על פיו ברגע שהודענו לה שהיא הנבחרת, אבל חשבתי שהיא פשוט מתלהבת ושמחה וזה עניין חד פעמי, והנחתי לזה. זו הייתה טעות כמו שיתברר בהמשך.

רצה המקרה ותמיר יצר איתי קשר כמה ימים אחרי שהתאומים חגגו יום הולדת שנה. עד אז הם כבר מיצו את עניין הזחילה והתחילו לנסות ללכת, נאחזים תוך כדי כך בכל הבא ליד, מרהיטים דרך רגליים של מבוגרים, ואפילו בבעלי חיים לא מאסו, גורמים לבלנקו שלי לברוח מהם כמה רחוק שרק אפשר, מה שתקע עוד טריז אחד קטן אבל משמעותי ביני לבין דביר. ההתרחקות ביני לבינו הייתה כל כך איטית וכל כך הדרגתית עד שרק חזרתו הלא צפויה של תמיר לחיי האירה את עיני לעובדה המצערת מאוד – דביר היקר שלי, אהובי ובן זוגי כבר לא אוהב אותי כמו פעם.

לקח לי זמן כה רב להיווכח בנזק שגרם יצר ההתרבות של בן זוגי לאהבה שלנו כי לפזית ולדביר לקח כמעט שנה להיכנס להיריון, הם עשו שלוש ניסיונות ורק הרביעי צלח, ובין ניסיון לניסיון פזית נחה ונתנה לעצמה זמן להתאושש בכל מיני סדנאות יוגה ויצירה, או בטיולים באירופה. גם ההיריון עצמו נמשך כידוע תשעה חודשים ארוכים שבמהלכם פזית הרגישה רוב הזמן טוב ולא נזקקה לדביר. היא הזעיקה את דביר רק בתחילת החודש השביעי שלה כשכבר הייתה ממש ענקית והתקשתה לתפקד. למרבה הצער דווקא בתקופה הרגישה הזו נעכרו מאוד היחסים שלי איתה, והכל באשמתה, אם כי היא כמובן האשימה אותי ואת בלנקו המסכן שלא פשע כלפיה במאום, ותמיד גילה לה אותות חיבה וידידות.

"מה זאת אשמתו של הכלב המתוק שלי שהיא נעשתה פתאום רגישה נורא לריחות וטענה שריח של כלב עושה לה בחילה איומה?" גיליתי לתמיר שהקשיב לי באהדה ובסבלנות, ותהה למה לא השארתי את בלנקו בבית כשהלכתי לבקר אצל פזית.

"השארתי אותו כמובן, בין כה וכה היא לא הייתה מכניסה אותו לדירה שלה בגלל שהשערות שנשרו ממנו הגעילו אותה, אבל זה לא הספיק, היא כל הזמן התלוננה שמהבגדים שלי ומהעור שלי נודף ריח זוועתי של כלב, דביר טיפל בבלנקו בדיוק כמוני אבל משום מה הבגדים שלו לא הריחו רע, רק הבגדים שלי." הוספתי בהתמרמרות.

"ומה קרה אחרי הלידה?" שאל תמיר, "גם אז הפריע לה הריח של בלנקו?"

"לא יודע, אני חושב שלא, אבל השערות המשיכו להפריע לה, וכששלחתי לה במייל מאמר של רופא ילדים שטען שילדים שגדלים עם כלבים הם ילדים בריאים יותר, גם נפשית וגם גופנית, היא כתבה לי להפסיק להיות אידיוט ודרשה שאפסיק להטריד אותה ומאז לא היה בינינו יותר קשר."

"באמת? ומתי אם ככה יוצא לך לראות את התאומים? אגב, יש לך תמונה שלהם?"

"כן." שלפתי את הסמארטפון שלי והתחלתי לעלעל בתמונות, "פעם בשבוע, כשקבוצת ההעצמה הנשית של פזית נפגשת אצלה דביר מביא אותם אלינו הביתה."

תמיר בחן בעניין את התמונות של התאומים, "איזה מתוקים, אתה מבדיל ביניהם, מי שקד ומי אביב?"

"הנה, זו עם הקרחת היא שקד, ולאביב כבר יש תלתלים."

"הם ממש חמודים, אל תגיד שאתה לא אוהב אותם."

"חולה עליהם." הפטרתי ביובש, וסיפרתי לו איך אני חייב לקרצף במרץ את הבית יום לפני בואם, ולנעול כל דבר שעלול, אולי, לסכן אותם, וכמובן להחביא כל דבר שביר ואיך, אחרי שהם זוחלים אצלנו בכל פינה ומציקים לבלנקו המסכן צריך לקלח אותם ואחר כך להחליף להם בגדים, ואז להאכיל אותם, פעולה מייגעת ומסובכת מאוד שכוללת המון בלגן וטינופת, ואחר כך שוב לקלח, ושוב להחליף בגדים, ורק אז, כשהם אכולים, נקיים ומותשים להחזיר אותם לאימם שלא מפסיקה להמטיר עלינו הוראות בטלפון. "אחרי שהם מסתלקים מפה ביום חמישי בערב אני צריך לנוח ולהתאושש במשך כל סוף השבוע, ובדרך כלל לבד כי דביר חייב לראות אותם כל יום, ואם הוא כבר שם אז תמיד יש דברים שהוא חייב לעשות, ואני כמובן תמיד בסוף הרשימה."

תמיר העלה הבעת השתתפות בצער על פניו, "אני יודע שזה ממש מבאס, אבל ככה זה כשיש תינוקות, מזל שהם לא נשארים תינוקות הרבה זמן. אחרי שהם יגדלו קצת המצב בטח ישתפר."

"אני מקווה שאתה צודק, למרות שאתה יודע…" העוויתי את פני בספקנות, "כשהם נולדו דביר הבטיח לי שאחרי שלושה החודשים הראשונים הקשים הוא שוב יהיה פנוי, שלושת החודשים האלה התארכו לחצי שנה, ואז אחרי שבוע של שקט התחילו לצאת להם שיניים ומאז הם כל הזמן חולים… פזית כל כך היסטרית מכל חום שלהם… היא כמעט עברה לגור במיון של מחלקת הילדים, וכמובן שדביר חייב להיות אתה כי קשה להיסחב עם שניים, ואם זה לא מספיק קשה היא כל הזמן חופרת לו שאולי הכל באשמתה כי היא לא הניקה אותם מספיק. הרופא אמר לה איזה מאה פעמים שהילדים בריאים לגמרי ומתפתחים נהדר, ושלושה חודשים של הנקה זה יפה מאוד, אבל שום דבר לא עוזר, מאז הלידה היא נעשתה פסיכית לגמרי, ובמקום להרגיע אותה ולהגיד לה שגם לו יש חיים דביר זורם איתה ומזניח אותי. אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה היה לנו סקס, מילא סקס, כמעט שכחתי מה זה, אבל אני כבר לא זוכר מתי ישנו לאחרונה יחד."

"אני ממש מצטער לשמוע את זה." ליטף תמיר את ידי באהדה וחייך אלי חיוך חמים, "האמת שגם אני… עזוב, סקס זה באמת עניין זניח, אבל מאז שנפרדנו לא היה לי הרבה מזל באהבה, ואם להגיד את האמת…" הוא היסס, מביט בי במבט ביישני שהזכיר לי נשכחות, "כן," עודדתי אותו, "מה האמת?"

"האמת היא שלא הגעתי לכאן במקרה." התוודה תמיר, "חזרתי לארץ לפני חודש ואחרי שגיליתי שאתה עדיין גר פה אני כל הזמן מסתובב סביב הבית שלך בתקווה שניפגש."

"באמת?" הופתעתי והוחמאתי, "למה?"

"כי… כי…" הוא גמגם והיסס ולבסוף התוודה שמאז שנפרדנו לפני למעלה מחמש שנים הוא לא הפסיק להתגעגע אלי, "הייתי ילד טיפש ואגואיסט, וחבל שנפרדנו ועוד יותר חבל שלא חזרתי לפני שהדביר הזה… שמעתי שקודם הייתם רק שותפים לדירה והוא בכלל סיפר שהוא סטרייט, ורק אחרי שהוא שבר את הרגל נפל לו האסימון והוא יצא מהארון."

"מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלה?" התפלאתי, "אתה עוקב אחרי? מי סיפר לך עלי? ואגב, דביר לא ממש יצא מהארון, ההורים שלו למשל לא יודעים עד היום שאני והוא… כל פעם שביקשתי ממנו לספר להם את האמת הוא התחמק, ואחר כך הגיעה פזית אז בכלל… הוריו חושבים שהתאומים הם פנצ'ר שקרה להם אחרי סטוץ, לא משנה כמה הוא פעמים הוא הסביר להם שהם לא זוג הם מתים שהוא יתחתן איתה."

"הוריו של דביר לא יודעים שאתה הבן זוג שלו?" פער תמיר עיניים משתוממות, "וואלה, למה שלומי לא סיפר לי את זה?"

"אז זה שלומי שהלשין עלי?" הבנתי סוף סוף.

"למה הלשין? למה להיות שלילי?" מחה תמיר, "שלומי ואני תמיד הסתדרנו מצוין וכשהתקשרתי אליו ושאלתי מה שלומך הוא היה נחמד וסיפר לי, לא לפני שצעק עלי קצת שעזבתי אותך, אבל אחרי שהסברתי והתנצלתי…"

"התנצלת בפני שלומי?" לגלגתי, "באמת יפה מצידך." אמרתי בחמיצות פולנית, "אתה לא חושב שמי שמגיעה לו התנצלות זה לי, לא לשלומי?"

"אתה צודק ובאמת התכוונתי להתנצל ולבקש ממך סליחה, אבל שלומי אמר שעדיף שלא כי סוף סוף יצאת מהדיכאון שנפלת אליו בגלל שנפרדנו, ויותר טוב שאני אשמור מרחק ממך ואתן לך לחיות בשקט, וזה באמת מה שעשיתי, אבל אחרי ששמעתי מה מעולל החבר הבי סקסואל שלך…"

"הוא לא מעולל כלום." התעצבנתי, רושם לעצמי תזכורת להתקשר לשלומי ולנזוף בו נזיפה רצינית מאוד, "הוא פשוט…" פתאום מאסתי בכל ההסברים, עצבני וכועס קמתי מהספסל עליו ישבתי, שרקתי לבלנקו, זרקתי שלום קריר לתמיר שהמשיך לשבת, מביט בי במבט אומלל, והסתלקתי משם במהירות, חש מבויש כאילו פרסמו תמונות ערום שלי ברבים להנאת הקהל המלגלג.

דביר הגיע אחרי הצהריים כדי לאכול איתי ארוחת ערב – פזית הייתה מבשלת איומה ובין כה וכה אף פעם לא היה לה זמן לבשל ודי נמאס לו לאכול אצלה אוכל תעשייתי או פיצה מוזמנת, ולכן הוא עשה כל מאמץ לאכול בבית – ומיד הרגיש שאני עצבני וכועס, ובמקום לשאול אותי מה קרה הניח כמובן מאליו שאני כועס בגללו והתחיל להתנצל שהוא יודע שזה לא בסדר, אבל הוריו כבר לא צעירים, ועם לחץ הדם של אבא שלו והסוכר של אימא הוא פשוט לא יכול לעשות להם את זה, לא ביום חגיגי כל כך, ובין כה וכה אני שונא את כל האירועים המשפחתיים האלה, והאמת שגם הוא אבל פזית נורא רוצה לבלות קצת מחוץ לבית, והיא מסתדרת כל כך טוב עם אימא שלו ועם אחותו אז…

"על מה אתה מדבר?" הפסקתי אותו בקוצר רוח.

"על הבר מצווה של מעיין, בת אחותי, אני לוקח איתי את פזית, ואל תדאג, הזמנו בייבי סיטר ככה שלא תצטרך לשמור עליהם."

"יפה מצדכם, ברור לך שכולם יציקו לכם להתחתן כבר."

"זה בסדר, אני אתגבר. אגב איתי, הפשטידה הזו ממש מעולה, יש מצב שתיתן לי חתיכה ממנה בשביל פזית."

"קח את כולה." אמרתי ביובש, הודף לעברו את תבנית האלומיניום החד פעמית, "ועל הדרך קח גם את החפצים שלך ותעבור לגור אצל פזית כי לי המצב הזה הגיע כבר עד כאן." סימנתי בידי מעל לראשי, ואחר כך הסתגרתי בחדר העבודה ונשארתי בו למרות שדביר דפק שוב ושוב על הדלת מפציר בי לצאת עד שנואש, והסתלק, לוקח איתו את תבנית הפשטידה ותרמיל קטן עם כמה בגדים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il