דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
23/06/2014
בסופו של ליל עבודה, אחרי שאחרון הקליינטים הולך לדרכו אני מתקלח בפעם האחרונה ונשכב סוף סוף לבדי במיטתי הפרטית, המיטה שמעולם לא שכב בה איש מלבדי. אני מתרווח לי על סדיני כותנה לבנים וצחים שאיש לא השתמש בהם חוץ ממני ומתענג על הבדידות ועל ריחו של גופי הערום, המקורצף מריחם של גברים אחרים.
לפני שאני נרדם אני חוזר בזיכרוני לתקופה תמימה יותר בחיי, לזמנים בהם לא הייתי נער ליווי שזמנו וגופו עולים כסף, אלא ילד רגיל שאהב לשחק ולרוץ בחצר עם חברים, הלך כל בוקר לבית ספר, חזר הביתה והכין שיעורי בית, שנא לפתור תרגילים בחשבון ואהב לקרוא סיפורי אגדות מהמיתולוגיה היוונית.
הילד הזה רחוק ממני מאוד, כיום אני גבר צעיר ויפה שתמונות העירום שלו, תמונות שמבליטות את שרירי ואת הזין שלי, מגרות גברים חרמנים וגורמות להם לבזבז את כספם תמורת הזכות לגעת בי, ולזיין אותי, או להניח לי לזיין אותם.
לאיש מהם לא אכפת שפעם הייתי ילדון תמים, בהיר עור ומתולתל שרק אימא וסבתא שיבחו את יופיו, התפעלו מעיניו הכחולות, העבירו אצבעות אוהבות בשערו הבלונדיני, חיבקו, נישקו ואהבו אותו בלי לשלם פרוטה, סתם כי הוא היה הילד שלהן. ילד שלא העלה בדעתו כמה אנשים זרים יגעו בגופו, ימששו בידיים תאוותניות את גופו, ישבחו ויתפעלו מעורו החלק ומשריריו, ימעכו ויצבטו, ילטפו או יכו, וירטיבו בזיעה ובריר, ולפעמים גם בדמעות.
כמה דקות לפני שאני נרדם אני תוהה, מתי זה קרה? באיזה שלב של חיי הפסקתי להיות אני, נער תמים ושמח ונהפכתי להיות מלך הביצה? באיזה נקודה בזמן עזבתי את עצמי ונעשיתי למה שאני היום?
אין יום בו אני לא מתגעגע לילדותי, לזמנים בהם אני וגופי היינו מאוחדים ולא חשתי שאני צופה בעצמי מבחוץ. לא היו לי אז סודות, לא ידעתי מה זה כסף, או סקס ולא ידעתי עד כמה אני מאושר.
בילדותי לא הייתי מודע כלל לכך שאני יפה, לבשתי את הבגדים שסבתא ואימא קנו לי ולא היה לי אכפת איך אני נראה. הבטתי בראי רק בפורים כדי להתפעל מהתחפושת שלי והצטערתי שאין פורים כל שבוע… אם רק הייתי יודע שאצטרך להתחפש כל יום לפרנסתי…
בילדותי אכלתי כל מה שהגישו לי וניסיתי לגמור הכול כמו ילד טוב כדי לשמח את סבתא, וכמו כל ילד ניצלתי כל הזדמנות כדי לזלול שוקולד וגלידה. היום אני מקפיד על תזונה מאוזנת, מתעמל ומזיע כדי לשמור על גזרתי, לא נוגע בממתקים ובמקום סוכריות אני מוצץ אברי מין של גברים זרים שאפילו את שמם איני יודע.
האם נעשיתי כזה בגלל שהייתי ילד יפה מידי או בגלל שהאהבה הראשונה שלי הייתה לגבר שפיתה אותי, ניצל אותי, וחילל את תמימותי, בגיל צעיר מידי? אולי, אם לא הייתי פוגש אותו הייתי מתחתן עם אישה, חי חיים שלווים, עובד בעבודה רגילה, מוליד ילדים, נאבק בבעיות פרנסה וקורא על אנשים כמוני רק בעיתוני סוף השבוע?
לא, אני די בטוח שגם אם המורה שלי לפסנתר לא היה מפתה אותי בגיל שלוש עשרה גם אז הייתי מבין בגיל בוגר יותר שאני הומו, אבל אז כנראה הייתי עובר את המסלול הרגיל – יוצא מהארון, מחפש אהבה ובן זוג, ואולי אפילו מוצא, וחי לי בשקט ובנחת בדירה מעוצבת עם שני חתולים סיאמיים ומנוי בחדר כושר, כמו שחיים חלק מלקוחותיי שמעדיפים סקס קנוי, מהיר ונטול סיבוכים.
מאחר ואני עדיין צעיר ואני נראה טוב – יפיוף אמיתי כמו שמחמיאים לי רבים – אני מרוויח הרבה כסף, חי בדירה יפה, לובש בגדים יקרים, וכפיצוי אני מבזבז את כספי על פינוקים מיותרים שלא גורמים לי שום שמחה.
על השטח חיי נפלאים ומעוררי קנאה, אבל אני יודע שזו רק העמדת פנים, אני נרקיס יפה וריחני שפורח בביצה מסריחה וטובענית. מרחוק היא נראית ירוקה ופורחת, אבל אוי למי שנכנס לתוכה, היא מוצצת אותו פנימה והוא שוקע לתוכה מעט מעט עד שהוא טובע ומת.
גם אני, מלך הביצה היפה שריחו הטוב משכר את כל מי שמנסה לקטוף אותו ניזון מהביצה. אני פורח על הרקב והטינופת, בלעדיהם יאבדו לי ריחי הטוב ויפי תוארי. יום אחד גם סופי יבוא ואני אשקע בביצה ואצטרף לכל הנרקיסים שמלכו פה לפני. במקומי יפרחו נרקיסים חדשים, צעירים ויפים, ישגשגו זמן מה עד שיום אחד גם יומם יבוא וגם הם יאבדו את יופיים וניחוחם וישקעו במי המדמנה, מפנים מקום לנרקיסים צעירים ויפים.
מי שגידלה אותי בשנותי הראשונות הייתה סבתא, אימא של אימא שלי. אני אוהב אותה מאוד ולא מטיל ספק במסירותה אלי, אבל הסבתא הפרטית שלי היא לא גברת קשישה ונחמדה שסורגת גרביים לנכדים, אופה למענם עוגות ומחלקת להם דמי חנוכה וצביטות בלחי. סבתא שלי נולדה קצת לפני מלחמת העולם השנייה, התבגרה בצילה וחייתה את רוב חייה ברוסיה הקומוניסטית. השנים הקשות של ילדותה ונעוריה, והמשמעת הסובייטית הנוקשה שכפה המשטר הקומוניסטי על אזרחיו עיצבו את אופייה והפכו אותה לגברת ברזל תקיפה ונחושה.
כשהגענו לארץ סבתא התקשתה להסתגל לתנאים החדשים בארץ. היא לא הצליחה ללמוד עברית, אור השמש היה חזק מידי לטעמה והכאיב לעיניה והחום העז התיש אותה. ברוסיה היא ניהלה מחלקת גדולה בבית חרושת והייתה אחראית על עובדים רבים, אבל בארץ הפכה בין לילה לעקרת בית בעוד אימא שעד לאותו יום רק טיפלה בי ולא יצאה מימיה לעבודה הופכת למפרנס הראשי שלנו.
בישראל הכול התהפך, אימא עבדה קשה מאוד בכמה עבודות ורוב שעות היום שהתה מחוץ לבית, בעוד שסבתא נותרה איתי בבית, בישלה וניקתה, דאגה לחינוכי והשגיחה על משק הבית הקטן והצנוע שלנו.
אם היא לא הייתה משגיחה עלי ועומדת על כך בתוקף לא הייתי לומד מעולם לנגן על פסנתר כי כמו רוב הילדים העדפתי לשחק או לצפות בטלוויזיה, אבל היא התעקשה שאקדיש שעה מזמני לאימונים ולתרגילים בפסנתר, אילצה אותי לקרוא כל יום כמה דפים בספר ולסכם באוזניה בכמה משפטים קצרים מה קראתי, והגבילה בקפידה את שעות הצפייה שלי בטלוויזיה.
כתב ידי המסודר, הצטיינותי בלימודים, נימוסי הטובים, היציבה הזקופה שלי, טעמי בבגדים במוזיקה ובאוכל, הכל בא לי בזכות סבתא. עוד כשהייתי בן שלוש היא לימדה אותי לכתוב את כל אותיות האלף בית בעברית, כמו שאביה לימד אותה עוד בילדותה ועמדה על כך שבנוסף ללימודים בבית הספר אלמד גם לבשל, לנקות ולסדר את הבית, ואפילו לגהץ, לתפור כפתורים ומכפלות, ולתקן חורים בגרביים. עד היום אני זוכר בחיבה את פטריית העץ האדמדמה ששמשה לה אימום בעזרתו היא נהגה לתקן את החורים בגרבי למרות מחאותיי שחבל על זמנה כי אף אחד לא מתקן כיום גרביים.
כבר בגיל שלוש ידעתי לסדר יפה את בגדי בארון, למתוח כיסוי על המיטה אחרי שקמתי בבוקר לנער את נעלי מחול ולהניח אותן בשורה ישרה על סף הדלת כשנכנסתי הביתה. בזכות החינוך שלה אני היום אדם מסודר ודייקן, מעריץ של התרבות האירופית האנינה, סולד ממוזיקה מזרחית רועשת, מנימוסים רעים ומההערצה הלבנטינית לכל מה שהגיע מאמריקה.
סבתא עיצבה את אופיי ביד ברזל, מפנקת ומגוננת מצד אחד, ומקפידה ומחמירה מצד שני. היו לה דעות מקובעות מאוד על מה שמותר ואסור לאדם מחונך לעשות, ועד היום אני מקפיד לא להשאיר נעלים הפוכות אחרי שאני חולץ אותן, נזהר לא לשרוק, או לפתוח מטריה בבית – זה מביא מזל רע – או חס וחלילה לקפל את שולי הספר שאני קורא – מנהג לא תרבותי – אלא להשתמש בסימניה בלבד.
סבתא לימדה אותי להשתמש בממחטה – עד היום היא לא השלימה עם קיומן של ממחטות נייר והיא מעדיפה ממחטות מבד – להחזיק מזלג וסכין כהלכה וללעוס בפה סגור, לאכול מרק בנימוס כשהקערה מוטה ממני והלאה, להודות בסוף הארוחה למי שטרח ובישל אותה ולאכול פירות כקינוח ולא חלילה ממתקים שמזיקים לשיניים. שוקולד וסוכריות אכלתי רק מחוץ לבית כשהתארחתי אצל ילדים אחרים, אצלם גם זכיתי לשתות קוקה קולה ושאר משקאות ממותקים ומוגזים שסבתא אסרה עליהם מלחמת עולם וטענה שהם מזיקים לבריאות ובעיקר לשיניים. גם על ארוחות של מקדונלד'ס יצא קצפה ועד היום כשאני אוכל שוקולד או נוגס בביג מק אני חש אשם כמו יהודי דתי שאוכל אוכל לא כשר.
תחת השגחתה למדתי לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה, לשטוף ידיים בקפידה אחרי שיצאתי מהשירותים ולהחליף גרביים ותחתונים כל יום. סבתא לימדה אותי נימוסים טובים ועמדה על כך שכבר מגיל צעיר אפתח דלתות לפני גברות, אקדים שלום לאנשים מבוגרים ממני, ואוי היה לי אם חלילה נפלטה מפי קללה בנוכחותה.
אני יודע שמקובל לחשוב שכל הרוסים שתיינים, וידוע לכל שהעולים מחבר העמים יודעים ואוהבים לשתות, אבל סבתא ואימא לא הכניסו הביתה אפילו בירה, וחוץ מקצת יין בפסח לא שתו אצלנו מעולם טיפת אלכוהול.
כשבגרתי מעט והתחלתי לבלות לבד מחוץ לבית סבתא הודיעה לי נחרצות שאם אחזור יום אחד שתוי הביתה היא תשאיר אותי לישון בחוץ בשלג, מתעלמת בשיווין נפש מופלא מהעובדה הגלויה לכל שהסיכוי שירד שלג על שפת הים התיכון, אפילו בשיא החורף, הוא קלוש מאוד. למרות הקפידה היתרה שנהגו בי ידעתי תמיד שאני אהוב ויקר להן מאוד וגם כשסבתא כעסה, נזפה, הענישה והטיפה לי מוסר, הייתי בטוח שאני בבת עינה ומשוש חייה, ושהיא אוהבת אותי אהבת נפש בדיוק כמו אימא שהייתה רכה וותרנית יותר ממנה. שתיהן מעולם לא קימצו בחיבוקים ונשיקות והרבו להשפיע עלי אותות חיבה ורוך ולהקדיש לי זמן וכסף ותשומת לב.
מגיל צעיר מאוד קלטתי בחושים דקים של ילד את חוסר הביטחון של שתי הנשים הללו – שהיוו את כל משפחתי – והייתי שותף לדאגתן ולחששן מהעתיד וכאבתי את המצוקה שלהן כנשים בודדות נטולות משפחה תומכת שאין בחייהן אף גבר היכול לפרוש עליהן את חסותו. חשתי שחשוב מאוד שאהיה ילד טוב ולא אגרום להן בעיות בניסיונותיהן להסתגל לארץ הזרה והחמה אליה הגענו. הייתי ילד צייתן ומנומס ונשמרתי מאוד לא להסתבך בצרות, להביא ציונים טובים ולא לעורר את כעסם של המורים.
למרות ששום דבר לא נאמר מפורשות ידעתי שפעם, מזמן, היה בחייהן גבר כזה, גבר חזק וסמכותי שלבש מעיל עור שחור והדיף ריח טוב של סבון ומי גילוח. זכרתי במעורפל את קומתו הגבוהה, את קולו העמוק ונוסך הביטחון, ואיך הוא הרים אותי גבוה באוויר, צחק כשצעקתי מעונג ומפחד, נישק אותי על לחיי, שורט את פני בזיפי זקנו, ואחר כך נעלם, משאיר אחריו זיכרון קלוש של מגע ידיו שהיו גדולות וחזקות משל אימא וסבתא, וריח חריף ורענן של מי גילוח גבריים, שונים מאוד מהניחוח המתוק שהדיף הבושם של אימא, ובעיקר נחרט בזיכרוני הילדותי ריחו ומגעו של מעיל העור השחור שלו.
הייתי רק בן שלוש ומשהו כשהוא נעלם מחיי וכילד השלמתי עם חסרונו די בקלות, אולי כי אימהות חד הוריות שגידלו ילדים לבד, או בעזרת סבתא, היו חזיון נפרץ אצלנו, ולא הייתי יוצא דופן אבל ככל שהתבגרתי חסרונו של אבי החל להציק לי יותר ויותר.
אחרי שמלאו לי עשר התחלתי לחקור אותן בנוגע אליו ולדרוש שיספרו לי יותר פרטים על חייו ומותו. מהבעות פניהן הבנתי שהן זכרו אותו היטב והתגעגעו אליו, בעיקר אימא, אבל הן התחמקו כל פעם שרציתי לדעת יותר.
כל אחת מהן הגיבה אחרת לשאלותי – סבתא הייתה מזעימה את פניה ואומרת לי ללכת לעשות משהו מועיל, ואימא הייתה מתעצבת, מוחה דמעה ומשנה נושא.
לא הבנתי למה, למרות שהן היו מוכנות להתאמץ ולחסוך ולהקריב כל קורבן שיידרש כדי לגרום לי נחת ולשמח אותי, דווקא בנושא החשוב הזה הן מתעקשות לשתוק.
כל מה שידעתי עליו זה שהוא היה חייל ושהוא מת כמו גיבור, וכל מה שנשאר לי ממנו היו זיכרונות עמומים של מעיל עור, צחוק גברי רועם, ידיים חזקות, חמות וקשות, ולחי זיפית מדיפה ריח של בושם גברי צמודה אל פני, והתמונה הישנה והדהויה על הפסנתר, תמונה במסגרת עץ של חייל סובייטי חנוט במדים מגוהצים, כובע צבאי על ראשו, ומבטו נעוץ באופק הרחוק.
לאחרונה אני מרבה לחשוב על ההיסטוריה האישית שלי, לחפור בה ולנסות להסיק ממנה מסקנות. יכול להיות שאם אימא וסבתא לא היו שואפות לעשות ממני אדם תרבותי ומשכיל וללמד אותי לנגן על פסנתר הייתי היום אדם אחר? אין לי תשובה לשאלה הזו ואני לא מאשים אותן חלילה. אין להן מושג מי אני באמת והן לא יודעות ממה אני מתפרנס בתל אביב, הן חושבות שאני מרוויח כסף מנגינה על פסנתר בסטודיו לריקוד ומאחר והן תמימות ובוטחות בי לחלוטין הן בטוחות שדי בעבודה הזו כדי להתפרנס.
נכון, אני באמת מנגן כמה שעות בשבוע בשיעורי בלט קלאסי, אבל הכסף שאני מרוויח שם מספיק לי בקושי לקונדומים. הכסף הגדול בא מעיסוקים שעדיף שהן לא תדענה עליהם שום דבר.
שתי הנשים של חיי שאוהבות אותי ומאמינות בי בכל ליבן מצפות שיום אחד אתחתן עם בחורה נחמדה ויפה ואספק להם נכדים חמודים. אני אוהב אותן מאוד ומעדיף למות ולא לספר להן את האמת המכוערת עלי. הן כל כך תמימות, אין להן מושג על קיומה של הביצה, וטוב שכך.
שתיהן עדיין חיות יחד באותה דירה בה גדלתי, דירה קטנה ועמוסה חפצים שהן הביאו ממוסקבה, שומרות במסירות על כל הרהיטים המגושמים והכבדים ההם שפעם היו שיא המודה וההידור.
בקצה הסלון המצוחצח שלהן ניצב הפסנתר הישן של אימא שעשה את כל הדרך מרוסיה לאסיה, ולפעמים אימא מפנה ממנו את התמונות המשפחתיות ואת הואזות, אוספת מעליו את המפיות המסולסלות מהתחרה שהיא סרגה כשעוד היה לה כוח להתעסק עם סריגת קרושה, מכבסת אותן ואחר כך מעמלנת בקפידה. בזמן שהן מתייבשות היא פותחת אותו ומנגנת עליו קצת שופן ומוצארט ואחרי שהן הופכות נוקשות כקרשים, היא סוגרת אותו, מוחה את האבק מעל המכסה המבריק שלו ומסדרת הכול בחזרה, קודם המפיות ועליהן מסגרות הפיוטר המסולסלות עם התמונות שלי כילד קטן ויפה, ושלה כאישה צעירה ונאה מצמצמת עיניים מול השמש האסייתית המסונוורת, ואחת בשחור לבן דהוי של סבתא וסבא כחתן וכלה ועוד אחת, תמונה אחת גדולה ורצינית במסגרת עץ כהה של אבא לבוש מדים של חייל.
אימא לימדה אותי לנגן בפסנתר ומאז שמלאו לי חמש הייתי מנגן מעט כל יום, לפעמים יותר לפעמים פחות, מתאמן עם אימא ומתקדם כל פעם עוד קצת עד שהיא החליטה שלימדה אותי כל מה שהיא יודעת ובגיל שלוש עשרה, מיד אחרי הבר מצווה שלי שנחגגה ברוב טקס באולם המתנ"ס המקומי, קיבלתי מתנה יקרת ערך מאימא ומסבתא – שלחו אותי ללמוד פסנתר אצל מורה אמיתי.
אימא התלבטה ממושכות אם לשלוח אותי למורה מפורסמת ויקרה שגרה רחוק מאיתנו מרחק שהיה מחייב אותה לשלוח אותי באוטובוס (עד גיל שש עשרה לא הרשו לי לנסוע לבד באוטובוס מחשש שאלך לאיבוד או שאיחטף או משהו כזה) ולבזבז את כל הכסף שחסכה למטרה זו תוך שנה, או לשכור כמורה בחור צעיר שלקח פחות כסף וגר ברחוב סמוך, מה שהיה מאפשר לה לממן לי לימודים לשנתיים תמימות.
מה שהכריע בסופו של דבר היה השיקול של המרחק, סבתא התנגדה בתוקף לשלוח אותי לנסיעה באוטובוס ולכן נשלחתי למורה הזול יותר שגר קרוב ויכולתי ללכת אליו ברגל.
מיד אחרי הבר מצווה שלי הייתי מתייצב בדירה שלו כל יום שלישי עם מחברת תווים, דופק בדלת בדיוק בשעה שש בערב, מתיישב מול פסנתר הבכשטיין הגרמני היקר שלו, לומד טכניקות נגינה, מתרגל ומשפר את השכלתי המוזיקלית.
כשנפגשתי איתו לראשונה המורה – שאת שמו אני שומר בסוד – היה גבר צעיר, עוד לא מלאו לו שלושים אז, ובעיני, עיני ילד, נראה איש מבוגר, חכם ויודע כל. חיבבתי אותו והערצתי אותו, ובטחתי בו בכל ליבי וכשהוא התחיל לאט לאט להתקרב אלי פיזית, לגעת ולמשש, לנשק ולדחוף ידיים, לא התנגדתי ולא מחיתי, להיפך, ציפיתי לזה בקוצר רוח. כל פעם הוא גנב קצת יותר דקות מהזמן שהוקדש ללימודי המוזיקה לטובת לימודי הסקס, ובחודשים האחרונים שלנו יחד, קצת לפני שמלאו לי חמש עשרה כמעט שלא נגעתי יותר בפסנתר, אבל בו נגעתי, ועוד איך, וגם הוא נגע בי, נגע ומישש ואפילו חדר.
הפרידה ממנו התרחשה בסתיו של השנה האחרונה של המילניום, בתקופה ההיא כולם חששו מתקלות איומות שיתרחשו כשהשנה תהפוך לשנת 2000 וכל המחשבים יצאו מדעתם, ואפילו ניבאו שסוף העולם יגיע, ובשבילי הוא באמת הגיע כי כמה ימים אחרי שירד הגשם הראשון, קצת לפני יום הולדתי שחל בתחילת נובמבר המורה האהוב שלי הודיע לי שהוא עוזב את הארץ ושיותר לא ניפגש, ואז שב והזהיר אותי לשמור בסוד את הדברים שנהגנו לעשות יחד (הוא חזר על אותה אזהרה פעם בשבוע לפחות) נישק אותי פעם אחרונה ודחף אותי החוצה, ומאז לא נפגשנו עוד.
אחרי הפרידה ממנו חזרתי הביתה בוכה, אימא וסבתא ניסו להבין מה קרה אבל אני שתקתי בעקשנות, שמרתי על הבטחתי ומעולם לא גיליתי לאיש מה עשיתי איתו. רוב הזמן אני לא חושב עליו, אבל אני חולם עליו לפעמים, בעיקר לפני יום הולדתי, ועדיין יש בתוכי ילד אומלל שבוכה ומתאבל על הפרידה הפתאומית והטראומתית ההיא.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il