דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
26/06/2014
אחרי הפרידה מהמורה לפסנתר הסתגרתי בעצמי והייתי אומלל מאוד. אימא וסבתא ניסו לנחם ולהרגיע, אבל אז כבר הייתי מבוגר מכדי להתנחם בחיבה שלהן. במשך כל אותו חורף לא דיברתי עם איש וסירבתי בתוקף לגעת בפסנתר. לקראת האביב התאוששתי מעט, אבל רק אחרי הצבא חזרתי לנגן וגם זה רק בשביל להרוויח כסף, ההנאה שהנגינה גרמה לי פעם נעלמה, במקום לנגן השקעתי זמן ומרץ בלימודים ובשחייה. נרשמתי לנבחרת השחייה של המתנ"ס, התאמנתי בהתמדה כל שבוע ופה ושם אפילו זכיתי בכמה מדליות בתחרויות נוער.
אחרי שהשלמתי עם היעלמותו של המורה לפסנתר הדחקתי את הנטייה המינית האמיתית שלי והתחלתי לחזר אחרי בנות, ולהניח להן לחזר אחרי. עד הגיוס הייתי סתם עוד תלמיד תיכון רגיל, מנומס ויפה תואר, ומאוד פופולארי, חביב הבנות והמורות. כמו כל הילדים בגילי דאגתי בגלל מבחני הבגרות, השקעתי זמן בשחייה ובלימודים, וחשבתי הרבה על השירות הצבאי.
כמו כולם רציתי להיות חייל גיבור ואם זה היה תלוי רק בי הייתי מנסה להתגייס ליחידה קרבית, אבל אימא וסבתא נתקפו פאניקה רק מהמחשבה עלי אוחז בנשק, ואחרי שסבתא חלתה מאוד (ואפילו התאשפזה), היה ברור שאני צריך לשרת את המדינה בדרך אחרת, פחות מסוכנת.
בסופו של דבר הגעתי לחיל אוויר ונשלחתי לשרת בקריה בתל אביב, יכול להיות שאם הייתי מגיע לבסיס סגור בצפון, או בדרום, חיי היו פונים למסלול אחר, אבל צה"ל שלח אותי לשרת בעיר הבירה של הביצה ועוד לפני שקיבלתי את דרגת הסמל שלי כבר התחלתי להשלים הכנסה באמצעות סקס, וגורלי נחתם.
לפעמים אני תוהה למה הצבא שלח אותי דווקא לתל אביב, האם זה היה במקרה או שאולי היה משהו שרמז להם שאני הומו? יכול להיות שהיה איזה פרט קטן בתוך כל השאלונים והראיונות שעברתי שהבהיר להם מי אני, שהם הבינו עוד לפני שאני מעדיף סקס עם גברים?
אין לי מושג, והאמת שזה לא הוגן להאשים את הצבא, שהציב אותי במקום נוח ובעבודה מעניינת (שיכולה הייתה לתת לי נקודת זינוק נוחה לקריירה אזרחית בתחום התכנות) במה שקרה בהמשך, ובכל זאת אני די בטוח שאם הייתי נתקע בבסיס רחוק מתל אביב, ולא נחשף לפיתויים הנוצצים שלה, לבילויים, ולשפע החנויות וחלונות הראווה המפתים שלה לא הייתי נזקק לכסף כה רב.
אני קורא שוב את הפסקה הקודמת וקולט פתאום שאני נשמע כמו בכיין מפונק, טיפוס גועלי שמאשים את כל העולם בטעויות שלו – לא לזה התכוונתי, אני רק רוצה לשפוך את הלב ולסדר את המחשבות והחרטות שלא מפסיקות לרוץ לי בראש.
אז איך זה קרה? מתי נעשיתי הבחור הזה שמצפה לקבל תמורה חומרית בשביל סקס, ומה שיותר חשוב, למה?
אולי נעשיתי כזה בגלל שאימא וסבתא העמידו אותי במרכז עולמן, פינקו אותי וגרמו לי להרגיש שמגיע הכול רק בזכות העובדה שאני מואיל לקום בבוקר ולחייך?
נו, באמת! שוב אני מאשים אחרים, מתפנק, לא לוקח על עצמי אחריות – זה לא טוב, זו התנהגות בזויה ועלובה.
הן עשו בשבילי את הכי טוב שהן היו מסוגלות לו ולא הוגן להאשים אותן, אולי אין אף אחד שאשם? אולי זה פשוט קרה?
הכול התחיל בגלל צירוף מקרים, דבר הוביל לדבר עד שנוצר מין מדרון חלקלק שדרדר אותי, לאט לאט ובבטחה, למקום שאני נמצא בו היום. בכל שלב יכולתי לעצור, להגיד שעד כאן, שזה לא, שאני לא מוכן, לא מתאים לי, אבל עובדה שלא עשיתי את זה אף פעם, ואני שואל את עצמי אם היום זה כבר לא מאוחר מידי?
טוב, אני מתמזמז ומושך זמן רק כדי לא להודות שהכול התחיל בגלל שנדלקתי על מעיל עור אחד שהיה בהחלט יקר מידי בשביל חייל שמרוויח כמה מאות שקלים בחודש.
לא יודע למה המעיל הזה כל כך מצא חן בעיני, נכון, הוא היה יפה, ונראה עלי מצוין, אבל כבר היה לי מעיל סביר לגמרי שקיבלתי שנה קודם מאימא, ומי צריך מעיל עור בישראל? ועוד בתל אביב שבה החורף הוא בדיחה לא מצחיקה כמו שטוענת אימא שחורף בלי שלג לא נחשב בעיניה לחורף.
בכל זאת ביקשתי ממנה כסף למעיל, והיא הזכירה לי שיש משבר כלכלי, ושההכנסות שלה מהמכון הקטן לבניית ציפורנים שפרנס אותנו בכבוד כל השנים ירדו מאוד לאחרונה, בעוד שההוצאות על תרופות בשבילה ובשביל סבתא גדלו מאוד, ושיש לה טיפול שיניים יקר שהיא חייבת לממן… פעם ראשונה שהיא סירבה לקנות לי משהו ולא סתם סירבה אלא כעסה עלי.
במקום להבין שהיא כועסת כי קשה לה לסרב לי ולהגיד שאני מבין, וזה בסדר, נעלבתי כמו תינוק, ולמרות שאחר כך התפייסנו ונפרדנו בנשיקה עדיין הרגשתי מוקנט ונזוף, ולכן כשבדרך חזרה לתל אביב (ישבתי ברכבת, מביט דרך החלון וחושב על המעיל האידיוטי ההוא) התקשר אלי שוב אחד, נשוי אחד שפגשתי במסיבה שבועיים קודם וברגע של הסח דעת שתוי נתתי לו את הטלפון שלי. מאז הוא כל הזמן נדנד לי להיפגש איתו למרות שחזרתי והסברתי לו שאני לא מעוניין בגברים נשואים, ובכל מקרה הוא מבוגר מידי לטעמי ולא הטיפוס שלי (אני אמנם מעדיף גברים בוגרים יותר ממני, אבל לא בעשרים שנה, ובטח לא מקריחים ומכריסים עם זין קטן ונטייה לנשוך ולצבוט מרוב חרמנות) בגלל הסכסוך עם אימא והרצון במעיל ההוא אמרתי לו כן, בסדר, בוא ניפגש, אבל זה יעלה לך.
אין בעיות, הוא אמר בהתלהבות, והוסיף שאני לא אצטער וזה ישתלם לי.
אמרתי תודה וקבעתי איתו פגישה מול החנות של קסטרו שם מכרו את המעיל שחשקתי בו. הוא אפילו לא מצמץ כשהצבעתי על המעיל, נכנס איתי לחנות וקנה לי אותו במזומן, ואחר כך נסענו יחד במונית לדירה אחת שהוא טען שהיא שייכת לידיד שלו. הדירה ההיא, (הייתי בה רק שעה אבל אני אף פעם לא אשכח אותה) הייתה קטנה ומחניקה וריקה כמעט מרהיטים. חוץ ממיטה ענקית וכמה כוסות לא נקיות על שולחן פלסטיק במטבח לא היה בה כלום. הוא הניח את השקית עם המעיל על הרצפה, הסתער עלי, נישק וחיבק וצבט, פשט מעלי את המדים וחלץ את הנעליים, מצץ ומעך והזיע, וכל מה שהיה עלי לעשות בתמורה היה לשכב בשקט ולחייך.
שכבתי בשקט וחייכתי (מביט כל אותו זמן בשקית המבריקה והנוצצת שעמדה בפינה, טהורה וחלקה וחשבתי כמה יפה אראה במעיל החדש שלי) והמתנתי בסבלנות עד שהוא גמר סוף סוף על הבטן שלי, ומיד קפץ מעלי ורץ להתקלח.
לא חיכיתי עד שהוא ישוב, התנגבתי מהר בסדין התלבשתי, ובלי לטרוח לקשור את השרוכים ברחתי החוצה עם השקית שלי.
לא ראיתי אותו יותר ובדרך חזרה לבסיס (הייתה לי משמרת לילה באותו יום) נשבעתי לעצמי שאני לא עושה יותר דברים כאלו, בחיים לא, אבל שבוע אחר כך, כשהייתי במסיבה אחת, לבוש במעיל החדש שלי ודי שיכור ומסטול, שוב קיבלתי הצעה שיכולתי לסרב לה – לא הייתי שיכור עד כדי כך – אבל משום מה לא סירבתי, עוד פעם הסכמתי והפעם קיבלתי כסף מזומן שבזבזתי על מגפי עור שתאמו למעיל…
ככה זה התחיל, בקטן, בגלל קפריזה של ילד מפונק שהתלהב ממעיל עור מיותר, ובחודשים שנותרו עד השחרור שלי זה קרה שוב ושוב.
אחרי כמה זמן הרווחתי כל כך הרבה כסף עד שיכולתי לתת לאימא כסף לסדר את השיניים שלה (אמרתי לה שקיבלתי מהצבא רשות לעבוד כפסנתרן בסטודיו לריקוד, וקיבלתי בתמורה נשיקה וחיבוק, וגם קצת דמעות) ועד השחרור נסחפתי לעניין הזה יותר ויותר עד שיום אחד קלטתי שאני לא עושה יותר סקס בשביל הכיף אלא רק תמורת כסף, אבל מצד שני אני מרוויח מספיק כדי להרשות לעצמי לשכור דירה, בגבעתיים אמנם, אבל דירה לא רעה בכלל, ועם שותפה שאין לה אגב מושג ממה אני מתפרנס באמת. השותפה שלי היא בחורה מתוקה ועדינה, סטודנטית חרוצה ועסוקה שרואה בי את החבר ההומו החמוד שלה, וחושבת שאני שותף מדהים ומותק של בן אדם.
היא מחבקת אותי כל פעם שאנחנו נפגשים, בגלל סדר היום המטורף שלה ושלי זה קורה מעט מידי, ואפילו מנשקת אותי על הלחי מרוב חיבה בלי לחשוד באיזה טינופת מגעילה היא נוגעת בלי היסוס.
אחרי השחרור מהצבא חזרתי כמובן הביתה, ביררתי על לימודים ולא התלהבתי משום דבר, ובין לבין גם חיפשתי עבודה, ואפילו התחלתי לעבוד באיזה מקום בעבודה זמנית. אחרי חודש נשברתי, חיפה והקריות נראו לי כל כך אפרוריות ומשעממות לעומת תל אביב. הרגשתי שאני נחנק שם בין הכרמל לאזור התעשייה המסריח, מתייבש מרוב שעמום בעבודה המשרדית השגרתית. לעומת תל אביב אפילו שכונת דניה היוקרתית והאוניברסיטה המתנשאת מעליה, משקיפות בגאווה על חוף הים השרוע מתחת, נראו לי פרובינציאליות וסרות טעם ועל צומת הצ'קפוסט המאוסה אני מעדיף בכלל לא לדבר, מקום שככל שמרחיבים ומשפצים אותו ככה הוא נעשה מגעיל יותר, ממש פי הטבעת של הצפון.
ניצלתי כל הזדמנות לנסוע חזרה לתל אביב, למועדונים ולביקורים אצל מכרים מהצבא שהשתחררו אחרי וחגגו את האירוע במסיבות עליזות ופרועות מהסוג שהחיפאים הסולידיים לא היו מסוגלים אפילו לחלום עליהם.
"מה אתה נוסע כל הזמן לתל אביב?" התרגזה אימא, "לא חבל על הכסף?"
"מה אכפת לך, זה הכסף שלי."
"ובגלל זה אתה מבזבז אותו כאילו אין מחר?" נזפה אימא, "מה יש שם בתל אביב שמושך אותך כל כך? מה רע בחיפה?"
"שום דבר, חיפה בסדר גמור, אני אוהב את חיפה מאוד, בעיקר את הכביש שיוצא ממנה לכיוון תל אביב." התחצפתי, ואפילו צחקתי, מרגיז את אימא עוד יותר.
אחרי כמה חודשים השתחררה סיוון – אחת הבנות שהכי חיבבתי בצבא -נרשמה ללימודים בבר אילן והתחילה לחפש דירה ושותף. עזרתי לה לחפש כי נהניתי להיות בחברתה וכל דבר היה עדיף על השיממון החיפאי ויחד מצאנו את הדירה החמודה בגבעתיים שבה אנחנו גרים עד היום. בעזרת הרוסית החלודה שלי הצלחתי אפילו לשכנע את בעלת הבית הזועפת להוריד לנו קצת מחיר בתנאי שאני אצבע את הקירות במו ידי.
"היא חושבת שאנחנו הולכים לגור יחד." לחשתי לשותפה הנחמדת שלי שהדביקה לי נשיקה ואמרה שזה נשמע לה דווקא רעיון מצוין.
"אבל יש לי עבודה בחיפה." נזכרתי.
"עבודה שמשעממת לך את התחת." הזכירה לי סיוון החמודה, והוסיפה צביטה בישבני.
"אבל גם אם אני אגור אתך אני חייב לעבוד במשהו, אחרת מאיפה יבוא הכסף לשכר הדירה?"
"מה הבעיה, אתה הרי יודע לנגן בפסנתר, לא? תשאיר את זה לי, אני אמצא לך עבודה." הבטיחה סיוון.
"מי ישלם לי כסף על נגינה בפסנתר?" התפלאתי והיא צחקה ואמרה שאני לא תמים ולא מבין מהחיים שלי, ועוד באותו יום, מיד אחרי שעשינו זיכרון דברים עם בעלת הבית, הביאה אותי לסטודיו לריקוד, והציגה אותי לפני המנהל חמור הסבר – אחד בשם אלכס, רקדן מזדקן וידיד ותיק של הוריה – שבחן את הנגינה שלי והודיע לי ברוסית צחה שהתקבלתי למרות שמרגישים שכבר מזמן לא ניגנתי, אבל מצד שני יש לי טכניקה טובה ורואים שהיו לי מורים טובים ואם אתמיד להתאמן…
"איפה אני יכול להתאמן? אין לי פסנתר."
"לי יש אחד בבית, אתה מוזמן לבוא אלי להתאמן." הזמין אותי הרקדן המזדקן בנדיבות, ובאמת באתי, ועד שהדירה בגבעתיים הייתה מסודרת, צבועה ומוכנה למגורים גרתי אצלו, התאמנתי בנגינה על הפסנתר המשובח שלו וכשלא ניגנתי זיינתי אותו, אכלתי אצלו, ואפילו התקלחתי איתו ועד היום כשמתחשק לי אוכל רוסי טוב וקצת פינוק ביתי אני קופץ אליו לביקור ומקבל תמורת הזיון ארוחת גורמה משובחת ומיטה רכה ומפנקת.
דרך אלכס הרקדן הכרתי אחד, לא חשוב מה שמו, מאפיונר מפחיד כזה שבחיים לא היית מאמין שהוא מחובבי הבולבולים. הוא לקח אותי לבלות במלון באילת איתו ועם החבר שלו – עוד אחד מקולגות החוליגאנים שלו שדי הפחיד אותי עד שנעמד על ארבע וביקש אפתח אותו חזק ובלי רחמים, אחרי זה כבר לא פחדתי ממנו יותר.
טסנו לשם במטוס קטן, הייתה לי בחילה איומה כל הדרך, (מה שהצחיק אותם מאוד כי לדעתם סמל בחיל אוויר אמור ליהנות מטיסה), אותי זה לא הצחיק בכלל, הרגשתי יותר מידי רע, אבל אחרי שנכנסנו למלון חמישה כוכבים ושתיתי שמפניה משובחת והתפנקתי אתם בג'קוזי הרגשתי יותר טוב, וכשהוא נתן לי חבילת שטרות עבה לפני שהכניס אותי למונית בדרך חזרה לתל אביב (הוא והחבר שלו טסו חזרה, אבל אני סירבתי לחזור על החוויה המזעזעת) הרגשתי ממש מעולה ולא עלה בדעתי להגדיר את עצמי כזונה, שכנעתי את עצמי שסקס תמורת תשלום הוא רק מין עיסוק צדדי כזה, משהו שאני עושה מידי פעם… רק כשאני ממש חייב כי החיים בתל אביב כל כך יקרים וקשה לי להגביל את עצמי ולהתקמצן ולא לרכוש בגדים יקרים ולאכול במסעדות מעולות ולחשוב על כל שקל.
אימא לא הייתה מאושרת מכל העניין של המעבר שלי לתל אביב, היא רצתה שאשאר לגור איתה או לפחות לא רחוק ממנה ורבה עם סבתא שאמרה לה להפסיק לנדנד ולתת לי לחיות את החיים שלי.
היא גם עשתה לי פרצוף חשדני כשנתתי לה אלף ₪ בשביל הטיפול שיניים שלה. אמרתי לה שזה מה שנשאר ממענק השחרור שלי ושיקרתי כמובן, את מענק השחרור בזבזתי מזמן, הכסף הזה היה חלק ממה שהרווחתי באילת, ותאמינו לי שעבדתי קשה מאוד בשבילו ולמרות שניסיתי לחפש עבודות אחרות תמיד חזרתי לעיסוק הלא מכובד והמשתלם הזה, אומר לעצמי כל פעם מחדש שזה אחרון ודי, מעמיד פנים שאני סתם עוד צעיר אחד שמנסה למצוא לו מקום בעיר הגדולה ולוקח כסף תמורת סקס רק כשחסר לי כסף באופן נואש וזה עניין זמני עד שאסתדר בחיים.
לקח לי קצת זמן עד שהבנתי שאני בעצם זונה (ולא מקובל עלי לכבס את המילה הלא נעימה הזו ולהגיד שאני נער ליווי – בן אדם שמקבל כסף על סקס הוא זונה), בהתחלה עוד חייתי באשליה שאפסיק עם זה ברגע שאתארגן על עבודה טובה, ובאמת ניסיתי והלכתי לראיונות והתרוצצתי בין כמה מקומות עבודה, אבל אתם מכירים עוד עבודה שאפשר לעשות בה כמה מאות שקלים תוך כמה שעות עבודה ובלי לשלם מס?
אין כאלו תאמינו לי בדקתי וחיפשתי טוב מאוד ולא מצאתי ובינתיים פיתחתי טעם יקר ורמת חיים גבוהה וגיליתי שלא מתאים לי לבוא תמיד למשרד באותה שעה, לדפוק שעון ולקבל הוראות מאיזה בוס, אני לא בנוי לקטע המשעמם הזה.
אחרי הבילוי באילת היו עוד טלפונים מכל מיני… פתאום נהיו לי קליינטים קבועים, וכמה שהם היו מבוגרים יותר ונשואים יותר הם שילמו טוב יותר, אבל היו גם בעיות, חלק לא שילמו מה שסוכם קודם, והיה אחד שנתן לי שטרות מזויפים… ואחד שחטף לי התקף לב אחרי שגמר… התקשרתי למגן דוד אדום וברחתי שנייה לפני שהם נכנסו. לקח לי שבוע להתאושש מהחוויה הזו… הייתי די קרוב לפרוש אבל בסוף לא עשיתי את זה למרות שגם עבודה בזנות זו לא עבודה כל כך קלה, די מעייפת לפעמים ויש המון הוצאות – על חדר במלון, ועל בגדים, וקונדומים וויאגרה, וחדר כושר… והיה האידיוט הזה שהחליט שהוא מאוהב בי ורצה לעזוב את אשתו והילדים ושנחיה יחד… וכל הזמן התבלבלו לי הזמנים ואיחרתי לפגישות או שכחתי אותן… קשה מאוד להיות עצמאי, בעיקר בתחום הזה, אבל הבעיה היא שאתה מתרגל לכסף המהיר, מתמכר לסיפוק מהיר, לפינוק וגם להערצה של גברים שמוכנים לשלם רק כדי לגעת בך. קשה להיגמל מאורח החיים הזה למרות הגועל שחלק מהלקוחות גורמים לך, ומילא גועל, אבל פה ושם פגשתי כמה אנשים ממש מסוכנים שהכאיבו לי כדי להגיע לסיפוק, או שרצו שאני אכאיב להם ואשפיל אותם… אני כבר לא יודע מה היה יותר מגעיל ומפחיד.
אולי חבל שאף אחד מהם לא הצליח להפחיד אותי מספיק כדי להפסיק לגמרי את העבודה הזו, ואולי זה עוד היה קורה בסופו של דבר, (או שמישהו מאחד המופרעים האלו היה פשוט רוצח אותי) אבל אז קיבלתי טלפון מהקווקזי שאמר שיש לו הצעה עסקית משתלמת בשבילי והציע שניפגש בבית קפה לדבר עליה.
בדרך כלל נפגשתי עם גברים בחדרים להשכרה לפי שעות או בבתי מלון אבל לא תמיד, היו אנשים שרצו לדעת קודם איך אני נראה ולהכיר אותי קצת לפני שנכנסו איתי למיטה וביקשו שניפגש קודם בחוץ. זה לא היה שכיח אבל קרה מידי פעם ותמיד הסכמתי, ואפילו לא דרשתי כסף על פגישות ההכרות האלו, אמרתי שאין בעיות זה הוגן לרצות להכיר אותי קודם ומספיק לי שהם ישלמו על הקפה והעוגה. הרושם הטוב שעשיתי עליהם היה שווה את עשר הדקות שהיה עלי להשקיע בפגישה מוקדמת שעד כה תמיד הסתיימה בסקס.
רק פעם אחת לקחתי כסף על פגישה שלא כללה מין, אבל זה היה עבור משהו שונה – הלכתי עם מישהו למסיבה כדי להרגיז את האקס שלו ואני שואל את עצמי מי סבל יותר, האקס ההוא שהעיניים יצאו לו לראות את החבר שלו לשעבר מופיע עם בחור צעיר ויפה (אני), או הבחור הצעיר והיפה (כן, שוב אני) שהיה אמור לרקוד ולשתות ולהעמיד פנים שהוא נהנה מהמוזיקה הזוועתית והרועמת ואוהב לרקוד בלי חולצה בין המון גברים מיוזעים, שתויים וחרמנים.
אני לא סובל מסיבות מהסוג הזה, יש לי שמיעה טובה מידי והדציבלים שנוהגים להשמיע במקומות האלו גורמים לי סבל. אין מצב שאני אלך שוב למסיבות של הומואים שאתה לא יכול אפילו להשתין בהן בנחת בלי שמישהו ינסה לצבוט לך בתחת, ואתה תמיד יוצא מהן עם ריח של מאפרה ועם כאב ראש מזעזע.
הפגישה עם הקווקזי הייתה משהו אחר, נפגשנו בבית קפה שקט ותרבותי בלב תל אביב (לא רחוק מהבימה) שתינו תה עם דבש, אכלנו עוגת גזר אורגאני, ודיברנו על עסקים.
הקווקזי – שדיבר אגב רוסית מצוינת, אבל הסכים שאני אענה לו בעברית כי הרוסית שלי לא מזהירה – סיפר לי ששמע עלי טובות ושאחד הבחורים שלו שנשלח כדי לנסות אותי חזר אליו מוקסם.
"הייתי מנסה אותך בעצמי, אבל מאחר ואתה לא אישה, ואני לא חושב שיעמוד לי עם גבר…" הוא צחק ושאל אם אני רוצה לעשות ניתוח מין ולהפוך לאישה מפני שאני בחור יפה מאוד, ובטח אראה מדהים עם שדיים ואיפור, ובלי זיפים.
אמרתי בנימוס רב שאני ממש מודה לו על המחמאות, אבל מאחר ואני די קשור לזין שלי, ולא ממש מתלהב מהרעיון של לבישת נעלי עקב וחזיות אז תודה, אבל לא, תודה.
הוא שוב צחק ואמר שהוא רואה שאני באמת קלאסה של בן אדם, וזה שאני עובד במקום תרבותי כמו סטודיו למחול ומתעסק במוזיקה זה ממש מצוין.
"למה זה מצוין?" שאלתי.
"כי חשוב שיש לבן אדם שעובד במקצוע איזה מקום עבודה מסודר שיסביר את הרווחים שלו."
"אבל אני מרוויח שם ממש גרושים."
"אני יודע." אמר הקווקזי, "לא נורא, העיקר הרושם הטוב וגם ללמוד באקדמיה למוזיקה זה רעיון מצוין, מתאים לך מאוד להיות סטודנט, הקליינטים אוהבים סטודנטים, לך תרשם מהר כי בסוף החודש הם סוגרים את ההרשמה."
העדפתי לא לשאול איך הוא יודע שהלכתי לא מזמן לברר כמה יעלו לי לימודים באקדמיה למוזיקה, פחדתי מהתשובה, ורק הערתי שאני לא מרוויח מספיק כסף כדי לממן את לימודים כל כך יקרים.
"אל תדאג, אתה עוד תרוויח." ניבא הקווקזי, וצדק.
התנאים שהוא הבטיח לי היו מפתים מאוד, אני אעבוד במכון ליווי מסודר עם אבטחה, יסדרו לי פגישות ויצרו בשבילי קשר עם הלקוחות ואני אוכל לסרב אם הקליינט יתנהג בצורה מטורפת או יכאיב לי, או יסרב לשים קונדום. הם ישגיחו על שלומי גם במקרה של לקוחות שירצו שאני אבוא אליהם למלון, או הביתה, יגנו עלי ויספקו ויאגרה וקונדומים איכותיים תמורת אחוזים מהרווחים.
ההצעה שלו נראתה לי בעיקר בגלל ההגנה שהוא הבטיח לספק. נכון שהייתי צריך לתת לו חלק מהרווחים, אבל לדעתי זה היה שווה את הכסף.
הקווקזי אמנם הציע לי לחשוב כמה ימים לפני שאחזור אליו עם תשובה, אבל אמרתי שאין צורך, אני מסכים, אבל בתנאי אחד.
הקווקזי הביט בי בשתיקה, איזה מין תנאי? שאל בקול רך ומפחיד שעשה לי צמרמורת.
"שאני אוכל לפרוש ברגע שארצה, שלא תכריח אותי לעבוד אחרי שאני לא ארצה יותר לעשות את זה." עניתי מהר והתיישבתי על ידיי כדי שהוא לא יבחין שהן רועדות מרוב פחד.
הוא הסתכל עלי בשקט במבט רציני, לוקח את הזמן כדי לחשוב, וכבר התחלתי להזיע מרוב פחד, והצטערתי שפתחתי את הפה, אבל אז הוא חייך, ליטף לי את הלחי ביד מחוספסת וקשה של בן אדם שעבד קשה כל החיים – הוא גם נראה עבה וחזק כמו פועל, לא כמו איש עסקים מכובד – ואמר שזה תנאי חכם מאוד, ושבאמת חבל שאני לא אישה כי הוא תמיד רצה מישהי שלא רק תהיה יפה אלא גם בחורה תרבותית עם ראש בריא על הכתפיים.
"אז אתה מסכים?" שאלתי ברעד, מרגיש שאני משכיר את נשמתי לשטן.
"כן, אני מסכים." אמר הקווקזי, ואפילו שאל בנדיבות אם אני רוצה לחתום איתו על חוזה כדי להיות בטוח שהוא יקיים את ההבטחה שלו.
דווקא ההצעה האדיבה הזו הפחידה אותי עוד יותר ועכשיו כבר ממש רעדתי מרוב פחד, אבל שמרתי על קור רוח אמרתי לו בנימוס שאין צורך בחוזה, המילה שלו שווה בעיני יותר מאלף חתימות.
מסתבר שזו הייתה התשובה הנכונה כי הוא שוב ליטף לי את הלחי, אמר שאני ילד פיקח, ייעץ לי להשקיע בבנק חלק מהכסף שאני ארוויח ולא לבזבז הכול, לשמור על הבריאות שלי, לעשות ספורט ולאכול הרבה ירקות, להתרחק מאלכוהול ומסמים, והכי חשוב, אף פעם לא לספר לאיש על השיחה שלנו.
הבטחתי לקווקזי שאני אשתוק כמו קבר בנוגע אליו, הודיתי לו על העצות הטובות שלו, הבטחתי לו שאני אעשה בדיוק מה שהוא ייעץ לי לעשות, וזה בדיוק מה שאני עושה עד היום – חוסך חלק מהכסף, נזהר ממין לא מוגן ומהתמכרות לסמים ולאלכוהול ושומר על הבריאות שלי.
אחרי שהקווקזי ואני לחצנו ידיים הוא אמר שוב שאני בחור נבון ותרבותי, הבטיח לי שאני אצליח מאוד ואעשה הרבה כסף הוא נתן לי טלפון נייד (שאז, לפני שלוש שנים, היה משוכלל ויקר מאוד) ואמר שמנהלת מכון הליווי תיצור איתי קשר דרך הטלפון הזה ושאני חייב לקחת אותו איתי לכל מקום ולענות לו תמיד, אלא אם כן אני עם קליינט, וברגע שאני ארצה לפרוש אני רק צריך להחזיר אותו ואז לקום וללכת.
אמרתי תודה ונפרדנו כידידים. מאז לא ראיתי יותר את הקווקזי, אבל ידעתי שהוא שם, ושאם אפר את ההסכם שלנו אני אצטער על זה מאוד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il