מלך הביצה – פרק ד'

03/07/2014

באנגלית אומרים fall in love נופלים לאהבה, כאילו שהאהבה היא מלכודת שנופלים לתוכה. יש בזה משהו מהאמת, האהבה הזו התגנבה אלי חרש, בערמומיות, והפילה אותי.
אף פעם לא היה עולה בדעתי שאוכל לחוש רגשות כה עזים לגבר, ועוד למישהו כמו נמרוד שבא מחוץ לעולמות המוכרים לי כל כך – עולם האמנות, המוזיקה והריקוד, והעולם המעוות והחולני של הזנות. לכאורה לא היה שום דבר משותף בין השניים ובכל זאת, במחשבה שנייה, בכל זאת יש משהו דומה – גם רקדנים וגם זונות רואים בגוף שלהם כלי והם מתחזקים ומטפחים אותו כדי שיוכלו לבטא את עצמם ולהתפרנס. כמו נערי ליווי גם רקדנים לא מתביישים להיחשף ערומים בפני זרים ולציית להוראות שנותנים להם כוריאוגרפים או לקוחות שמנסים להגשים באמצעות גופם את הפנטזיות שעלו במוחם.
אמנם לא הייתי רקדן מקצועי, אבל נכחתי באלפי שעות ריקוד, רובן חזרות ומיעוטן הופעות, וכל הקראשים והסטוצים שלי היו עם רקדנים שאיש מהם, אני די בטוח, לא היה נחרד לדעת איך אני מתפרנס באמת.
אני מניח שחלק מהם, אלו שהטיבו להכיר אותי כמו אלכס למשל, הבינו לבד שיש לי עוד מקורות פרנסה חוץ מהנגינה בפסנתר ובטח גם שיערו מה טיבם.
אלכס העיר לי לא פעם על בגדי היקרים שלא תואמים את גובה הכנסתי, ואין לי ספק שהוא שם לב לטלפונים המסתוריים שאני מקבל מידי פעם ומאחר והוא לא טיפש אני בטוח שהוא הטיב לחבר את כל הנקודות וקיבל מהם תמונה שלמה. מעולם לא דיברנו על כך בגלוי, אבל ראיתי את עיניו הפיקחיות עוקבות אחרי כשהמתקתי סוד בטלפון היקר שלי ואני בטוח שהוא הבין במה דברים אמורים ולא התרגש, ולמה שיעשה זאת? הוא היה מנוסה דיו בדרכי העולם וידע איך הוא מתנהל.
כמה ימים אחרי שויקטור התחיל לגור איתי הגעתי לסטודיו רבע שעה מוקדם מהרגיל – שיעור אחד התבטל ויצאתי קצת יותר מוקדם מהקונסרבטוריום – ופניתי למטבחון הקטן שהותקן מול משרדו של אלכס כדי להכין לעצמי כוס קפה, ולתדהמתי גיליתי שם בחור אחד, רחב כתפיים, עיניו חומות, שערו מגולח וחזהו חשוף, עומד ומנקה את המקרר הקטן והישן שטרטר לו בנחת בפינה ולא נוקה כבר עידן ועידנים.
מה אתה עושה?" שאלתי, "גלינה יודעת שאתה מתעסק לה במקרר?"
גלינה, זאת לדעת, הייתה המנקה הוותיקה של הסטודיו – אישה חמורת סבר ושתקנית שניקתה, די ברשלנות, את שלושת חדרי הסטודיו והייתה ממונה על ניקיון השירותים והמטבח ועריכת קניות של תה, קפה, עוגיות וחומרי הניקיון, משימות שהיא בצעה כלאחר יד ובקוצר רוח מופגן.
"גלינה יצאה לחופש, הבת שלה בשמירת הריון והיא עברה לגור איתה בחיפה." הסביר העלם הזר בסבלנות, "אני מחליף אותה בינתיים." ביאר בקול בריטון חמים ועמוק ושיגר לעברי חיוך יפיפה שהמיס אותי.
"לא קר לך?" שאלתי, מביט משתאה בפלג גופו העליון החשוף, תוהה איך אחוש אם אגע בקו השער הדק והמפתה שירד מבין פטמותיו הגדולות והחומות לעבר חלציו עד שנבלע בתוך מכנסיו הקצרים.
הוא הצטחק, "לא." אמר בפשטות, מחה את כפות ידיו הגדולות והחזקות באחורי מכנסיו והושיט לי את ידו הימנית. "אני נמרוד, המנקה החדש."
לחצתי את ידו ומעין זעזוע פנימי מוזר עבר בגופי למגע ידו, זעזוע שלא ידעתי מה פירושו, "אני מיכאל, הפסנתרן." הצגתי את עצמי.
"באמת? הפסנתרן? אתה כל כך יפה, חשבתי שאתה אחד הרקדנים."
שמעתי מחמאות על יופיי כמעט כל יום, ולפעמים גם יותר מפעם אחת ביום, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי נבוך בגלל מחמאה, ורק באותו לילה, כשהגעתי למיטתי אחרי יום עמוס וגדוש אירועים התפניתי לחשוב בשקט על היום שעבר עלי – לימודים בבוקר, אחרי הצהרים עבודה בסטודיו, ובערב עוד עבודה בדירתו של קליינט ותיק ותובעני אחד שאמנם שילם היטב, אבל אילץ אותי להתאמץ ולהרוויח כל שקל – ותפסתי פתאום שזו הפעם הראשונה מזה שנים שמישהו מחמיא לי סתם ככה, לא מתוך נימוס ולא מטעמים מקצועיים אלא פשוט אומר בגילוי לב את אשר על ליבו.
ואולי הוא בכלל לא הומו? נחרדתי פתאום, ולא הבנתי למה אני מוטרד כל כך מהשאלה הלא חשובה הזו. למי אכפת בכלל מה טעמו ונטיותיו המיניות של איזה נמרוד אחד שלא מבין כלום בריקוד או במוזיקה? סתם בחור אחד מיני רבים הממלאים את רחובות העיר, אחד שנראה כאילו הגיע זה עתה מאיזה מושב או קיבוץ, או השד יודע מה, ומתפרנס זמנית מניקוי מטבחים ורצפות.
נתקלתי בו שוב אחרי יומיים כשהוא עומד בכפכפים, הפעם עם חולצה, מטאטא במרץ את החצר האחורית של הסטודיו שהיה בעברו הרחוק מתפרת שקים ועבר הסבה לעסקי האומנות בזכות התעקשותו וכוח רצונו של אלכס שהריקוד היה עיקר חייו. הוא זה שהשקיע כסף וטרחה במבנה הישן והמכוער הזה, חילק אותו לשלושה אולמות גדולים עם רצפות פרקט, התקין סביב הקירות מראות גדולות ובר עץ ממורק (הכוונה למוט עץ בגובה המותניים שנועד לתמיכה), הביא פסנתרים ותופים לליווי הרקדנים והפך את המקום התעשייתי ונטול ההשראה הזה לסטודיו למחול שרקדנים מכל קצות הארץ הגיעו אליו ללמוד, להתאמן ולחלום איך הם כובשים את העולם בכוח אמנותם.
בחצר האחורית מרוצפת הבטון עמדו כמה עציצים מיובשים שניסו להסתיר פחי אשפה גדולים וירוקים, ולצידם נח ספסל מתקלף שאליו היו נמלטים כל המעשנים שלא יכלו עוד לעמוד באיסור החמור על עישון בתוך הסטודיו. הם היו צונחים על הספסל, שואפים מהסיגריות שלהם, מעלים בהן עשן עד תומן, מועכים את הבדלים על רצפת הבטון, ואחר כך חוזרים לסטודיו להמשיך לרקוד.
במשך היומיים בהן לא הייתי שם חל מהפך בחצר האחורית – העציצים הושקו ושתילים חדשים וזקופים הזדקרו מתוכם, פחי האשפה נצבעו מחדש וניצבו בשורה מסודרת לאורך הגדר, הספסל המתקלף נצבע בכחול נוצץ ורצפת הבטון המאובקת נשטפה היטב – וכעת עמד נמרוד, האחראי לכל השינויים המשמחים הללו, וטאטא במרץ את בדלי הסיגריות שהצטברו סביב הספסל במשך הבוקר, אסף אותם לתוך יעה חדש מפח, והשליך את הבדלים לאשפה. כשהבחין בי מציץ בו מהחלון נופף לעברי, מחייך אלי את חיוכו הרחב והמקסים.
נופפתי לו חזרה, יצאתי אליו, שיבחתי את חריצותו ואת מראה החצר שהשתפר לבלי הכר, והסכמתי איתו שצריך להתקין מאפרה גדולה ליד הספסל לטובת המעשנים כדי שלא ישליכו את הבדלים על הרצפה.
"תראה איך הם זרקו בדלים לעציצים," העיר בעצב, "אבל אתה בטח לא מעשן." הצהיל לעברי את פניו.
"לא, אני לא." הסכמתי איתו, "סבתא ואימא היו הורגות אותי אם היו מגלות שאני הורס את הבריאות שלי ושורף כסף על סיגריות."
"ובצדק." הסכים נמרוד בכובד ראש, "זה מנהג לא בריא וגם נורא מסריח ומצהיב את השיניים, ולך יש ריח כל כך טוב ושיניים כל כך לבנות ויפות."
"תודה." אמרתי, מסמיק לראשונה מזה זמן רב, "גם לך." הבטנו זה בזה וכל הספקות שעינו אותי בדבר נטייתו המינית פרחו להן מראשי.
"איפה אתה גר נמרוד?" שאלתי, וכבשתי את החשק הפתאומי שעלה בי להפשיל את שולי חולצת הטריקו המהוהה שלו, ולהעביר את אצבעותיי על פס השערות ההוא שטרד את מנוחתי מאז ראיתי אותו לראשונה.
"כאן." אמר נמרוד בשמחה, "אלכס מרשה לי לישון במרתף ובתמורה אני מנקה ומסדר הכול בסטודיו, עושה קניות ושומר בלילה שלא יפרצו, והוא אפילו נותן לי משכורת קטנה." חייך בשביעות רצון.
"יופי." חייכתי חזרה, "נראה ששניכם עשיתם עסק טוב." הערתי, ואז נחרדתי פתאום בגלל רעיון שצץ פתאום במוחי, מזעזע אותי, "אתה ואלכס? אתם?" נתקעתי באמצע המשפט בלי לדעת איך להסביר את כוונתי בלי להעליב.
לשמחתי הוא הבין מיד למה אני מתכוון, "לא, מה פתאום? אני לא הטעם שלו." העיר בפיזור נפש, בעודו סוקר בתשומת לב את פני, "הוא מעדיף בחורים בהירים ויפים כמוך." אמר בבת צחוק, "ואני לגמרי מבין אותו." הוסיף והביט ישר לתוך עיני במבט מזמין ומעט מבויש ששבה מיד את ליבי ואחר כך העביר את כף ידו הגדולה על ברכי במין תנועת ליטוף מרגיעה שהרעידה את כולי.
אחרי שהוא נגע בי לא ידעתי את נפשי, כל כך הרבה זמן עבר מאז שמגע יד של גבר גרם לי להתרגש ולרעוד ובכל זאת לא הבנתי מה קורה לי וניסיתי להמשיך לנהל איתו שיחה וכך גיליתי שהוא באמת גדל במושב אחד נידח בצפון הארץ, והגיע לתל אביב מיד אחרי השחרור מהצבא בגלל סכסוך עם משפחתו שלא רוצה לקבל אותו כמו שהוא, ושכעת הוא מנסה להתארגן ולצבור די כסף כדי להגשים את חלום חייו.
"ומה חלום חייך?" שאלתי, טובע בעיניו הצלולות שצבען היה חום עשיר, מפתה כמו שוקולד משובח, שואל את עצמי מה יהיה טעם שפתיו כשאניח עליהן את פי.
"להיות מורה." הפתיע אותי נמרוד, "אני רוצה ללמד ילדים."
"באמת?" הופתעתי, "מה אתה רוצה ללמד אותם?"
"בעיקר לחשוב," חייך נמרוד, "וגם ספרות ותנ"ך ומתמטיקה, והכי חשוב, לחנך אותם להיות בני אדם."
"אז אתה אידיאליסט." הצטחקתי בלגלוג שעבר מעל לראשו.
"כן." אמר בפשטות, "כנראה שזה מה שאני."
"מיכאל!" צעק לי אנטוני, המורה לריקוד קלאסי, "בוא כבר, השיעור מתחיל."
"אני בא." עניתי בצעקה, ממשיך להביט בנמרוד.
"אולי נוכל להמשיך לדבר בחדר שלי אחרי שתגמור לעבוד?" הוא הציע וסומק עדין, כמעט לא מורגש מתחת לעורו השזוף, עלה בפניו.
"בהחלט." הסכמתי והנחתי יד על ברכו, "חכה לי, אני אגיע." הבטחתי ודילגתי בשמחה לעבר הפסנתר ולהקת הרקדנים שהמתינו לי, מרגיש מאושר כמו ילד שמתעורר ביום הראשון של החופש הגדול, פוקח עיניים אל בוקר שטוף שמש, נזכר שהלימודים נגמרו ולא צריך ללכת לבית הספר היום ושמחה גדולה ונהדרת מציפה את כל גופו.
בתשע בלילה, אחרי שהם סיימו סוף סוף את השיעור והלכו להחליף בגדים, אמרתי לכולם שלום, מתנהג כאילו אני הולך כרגיל הביתה, אבל במקום לצאת החוצה חמקתי לקומה התחתונה ודפקתי על דלתו של נמרוד. ברגע ששמעתי קול עמום פולט משהו לא ברור התפרצתי פנימה ונעצרתי פעור פה למראה נמרוד שיצא מהמקלחת ערום מלבד מגבת שהייתה כרוכה סביב מותניו.
נבוך ומסמיק כאילו לא ראיתי מעולם גבר ערום התנצלתי שנכנסתי מוקדם מידי, והוא, שהיה נבוך גם כן, אבל פחות ממני, התנצל שלא סיים את ההכנות קודם, וכששאלתי, מנסה לגלות התחשבות ורגישות, אם הוא רוצה שאני אצא ואתן לו להתארגן קצת הוא חייך, העיף את המגבת הלחה ואמר שיפה מצידי, אבל אין צורך, הכול מוכן.
התחבקנו ואחר כך נמרחנו זה לצד זה על המיטה שלו – שהייתה בעצם מזרון מונח על משטחי עץ תעשייתיים – ובילינו כמה שעות מענגות מתחת לפיקה שלו כשאנחנו מתחבקים ומתנשקים ומתלטפים כמו ילדים ביישנים שרק עכשיו גילו את האהבה. גם בלי שדיברנו על זה קודם היה לשנינו ברור שזה מוקדם מידי לסקס ולפני שנתחיל אנחנו רוצים קודם להכיר זה את זה טוב יותר.
נמרוד הודה שהוא חשב שבפגישה השנייה, השלישית גג, כבר יהיה סקס, אבל אני התמהמהתי והיססתי, מבקש ממנו שוב ושוב לחכות עוד קצת. מוזר איך דווקא אני ניסיתי להאריך את הרגעים המתוקים והתמימים של החיזור וההכרות ולדחות את הרגע בו נגיע לעיקר. אני נשבע שלא העמדתי פנים, ולא ניסיתי לרמות אותו, השתדלתי להתעכב לפני הסקס, גם בגלל שסקס היה לי די והותר, וגם בגלל שפחדתי שברגע שנעבור את השלב העדין הזה של ההתחלה ונגיע לעיקר נמרוד יתברר כמו כל שאר הגברים, יראה בי רק גוף למילוי תשוקותיו והקסם שהתחולל כל פעם שנגעתי בו יתפוגג.
למזלי הטוב נמרוד ניחן בחוש הומור וביכולת לדחות סיפוקים והתענג מאוד על הניסיונות לפתות אותי להתגבר על ההיסוסים והמעצורים ולהתמסר לו.
חוץ מלצחוק וליהנות למדנו גם להכיר טוב אחד את חולשותיו ויתרונותיו של השני, מחזקים את האינטימיות והאהבה שלנו ככל שדחינו את הקץ. מפגישה לפגישה הייתי מאוהב בו יותר ועם אף אחד מלבדו לא הרגשתי חופשי, משוחרר ורגוע כמו שהרגשתי איתו.
למרבה הצער אי אפשר לדחות את הבלתי נמנע לנצח, הסקס המלא הגיע בסופו של דבר, אבל רק אחרי כמה פגישות שבהן רק דיברנו והתנשקנו, למדנו להכיר אחד את גופו של השני והתוודינו זה בפני זה על אהבתנו. מבחינתי זה היה לי מספיק ודי, לא רציתי יותר מאשר להיות חבוק בזרועותיו, להריח את עורו, לנשק לו שוב ושוב, ולהביט בעיניו היפות שעות ארוכות, אבל אחרי שנמרוד הודיע לי שהוא עומד להתפוצץ אם אני לא אגיד לו סוף סוף כן, נכנעתי ואמרתי כן.
לשמחתי ולהפתעתי גם העובדה שקיימנו יחסי מין מלאים עם חדירה לא קלקלה שום דבר, האהבה שלנו העמיקה והתבססה עוד יותר. בהתחלה הוא חשש מחדירה והתעקש להיות איתי רק אקטיבי, אבל שכנעתי אותו להתמסר ולתת לי לגרום לו אותו עונג שהוא גרם לי. הוא נהנה כל כך עד שטען אחר כך שגרמתי לו להתמכר אלי, ובמשך הזמן ההתאמה הבסיסית שהייתה ביני לבינו הלכה והשתפרה, וככל שתרגלנו יותר תנוחות ככה היה לנו יותר טוב ונעים.
אם היינו יכולים לאהוב רק בין כתלי חדרו ולהיות יחד רק במיטתו זה היה יכול להיות מושלם, אבל לצערי העולם החיצוני חדר פנימה והפריע ללא הרף.
נמרוד חי ועבד באותו מקום, אבל לי היו מחויבויות שלא יכולתי לפרט ולמרות רצוני להיות גלוי ושקוף בפניו הטלפון של הקווקזי (שהוחלף מאז הפגישה האחרונה שלי איתו בדגם משוכלל ויקר עוד יותר) הפריע לנו מידי פעם בצלצוליו התובעניים גורם לי להסתבך בשקרים.
למזלי נמרוד סמך עלי לגמרי ולא חקר יותר מידי מה אני עושה כשאני לא איתו, אבל הכזבים שהפרחתי באוזניו העיקו עלי וטרדו את מנוחתי ככל שהאהבה שלי אליו התגברה.
גם ויקטור שם לב שאני לא פנוי כמו קודם ואני מנסה להתחמק מהעבודה ולהעביר לו קליינטים אם כי לא בהצלחה מרובה – מי שחשק בכוסון בלונדיני חלק ובהיר כמוני לא היה מוכן לקבל כתחליף גבר גדול, שעיר ושחום כמו ויקטור.
אחרי כחודש של אושר שסימא אותי וגרם לי להתעלם ולהדחיק בקלות דעת את המציאות המכוערת ויקטור נכנס לחדרי בבוקר אחד קריר וסתווי וקרה אותי לסדר.
"מה קורה אתך מיכאל?" שאל והתיישב על מיטתי, "מה עובר עליך בזמן האחרון?"
"כלום." שיקרתי ועצמתי עיניים.
"נו, קמישב, די. זה אני, ויקטור, החבר שלך, תדבר איתי, אני מקשיב, תספר לי מה הבעיה."
פקחתי את עיני והבטתי בפניו המודאגות, "פגשתי מישהו, בחור אחד."
"נו, אז? אתה פוגש בחורים כל הזמן."
"כן, אבל זה מישהו מיוחד."
"אהה!" נאנח ויקטור, "מישהו מיוחד, מה? הוא יודע עליך?"
"לא, חס וחלילה, הוא לא יודע ואסור שידע."
"אם ככה אתה צריך לעזוב את העבודה הזו מיכאל."
"כן, אבל…"
"אין אבל, אם אתה מאוהב בו אתה לא יכול להמשיך לשכב עם אחרים."
"אבל זה לא אותו דבר ויקטור, אתם זה סתם, אתה יודע איך זה."
"דביל," אמר ויקטור בחיבה, "אני יודע איך זה, אבל מה איתו, הוא יודע? תגיד, אתה אוהב אותו?"
"בטח, הוא… הוא ממש נפלא ויקטור, הוא בחור מקסים, כשאני איתו זה… זה משהו אחר, אני אוהב אותו והוא אותי."
"וואלה? כמה מרגש." אמר ויקטור בקרירות, "ומה היית מרגיש אם היית שומע שהוא מזדיין עם גברים אחרים?"
"אל תדבר שטויות, הוא בחיים לא יעשה דבר כזה, הוא אוהב רק אותי." מחיתי, ואחר כך, כשהבנתי איזו שטות פלטתי התמלאתי כעס והדפתי אותו מעל מיטתי, "אתה לא מבין ויקטור, כשאני עם נמרוד אני בן אדם אחר, לאהבה שלנו אין שום קשר לעבודה שלי."
"ובכל זאת, הרי לא היית רוצה שגם הוא ילך לעבוד אצל הקווקזי?"
"אתה רוצה מכות?" התעצבנתי, "נמרוד בחיים לא יזדיין עם גברים בשביל כסף, הוא לא טיפוס כזה."
"ואתה כן?" שאל ויקטור בקור רוח.
"לא. כשאני איתו… כשאני ונמרוד יחד אני לא כזה, איתו אני בן אדם אחר."
"מה השטויות האלה קמישב?" התרתח ויקטור, "תקשיב לעצמך מיכאל, אתה נשמע כמו פסיכי, צא מזה ילד. אתה אותו בן אדם גם כשאתה עם קליינטים וגם כשאתה עם הנמרוד שלך, אתה לא יכול לפצל את עצמך לשניים."
"כן. אני כן יכול."
ויקטור נד בראשו בעצב, "האהבה חירפנה אותך חמוד, תיזהר, שום דבר טוב לא יצא מזה, אי אפשר לחיות חיים מפוצלים מיכאל."
"אני לא מבין למה לא, גם אימא וסבתא לא יודעות עלי כלום וגם לא מי שמכיר אותי מהלימודים בקונסרבטוריום ומהעבודה בסטודיו."
"אולי, יכול להיות שלא, רובם בטח לא יודעים, אבל מצד שני הם לא אוהבים אותך ואתה לא אוהב אותם."
"אל תלכלך ויקטור, אני אוהב מאוד את סבתא ואת אימא והן אותי."
"אני יודע, ובגלל זה הן בקריות ואתה פה, והן לא מבקרות אותך אלא אתה אותן."
"גם הן באות לפה לפעמים."
"כן, רק פעם בשנה, ואז אתה מת מפחד שמישהו מהקליינטים שלך יזהה אותך כשאתה איתן."
"ויקטור, תעשה לי טובה ותשתוק."
"בסדר, אני שותק, אבל מה יקרה אם נמרוד המתוק שלך ירצה שתצאו יחד לבלות, ללכת לסרט למשל, או סתם לטייל ברחוב? נגיד בשדרות רוטשילד ואז…"
"שתוק! שתוק כבר!" צרחתי והטלתי את עצמי עליו, מנסה לחבוט בו.
הוא צחק והשתלט עלי בקלות, מצמיד אותי לקיר בעזרת גופו הגדול והחם, "תרגיע מיכאל, נו, די חמוד, מספיק, אל תבכה, סליחה, לא התכוונתי, בבקשה מיכאל, אל תבכה, הכול יהיה בסדר, די, די מתוק."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il