דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
29/01/2015
אחרי שאכל, התקלח וצפה איתנו בטלוויזיה פרש האורח שלנו לחדרו, ורק אז נזכר אילן לשאול אותי אם מפריע לי שהוא הזמין את אחיינו לגור אצלנו לכמה ימים.
"עכשיו נזכרת לשאול?" שאלתי וחייכתי כדי ליטול את העוקץ מדברי, "זה לא כמו לסגור את האורווה אחרי שהסוס ברח?"
אילן הודה שכן, אני צודק, אבל איך הוא היה יכול לסרב, הילד הוא קרוב משפחתו היחיד ששומר איתו על קשר, הוא קרוב אליו יותר מאשר לבנו, והוא בטוח שזה רק עניין של יומיים שלושה, מקסימום שבוע, לפני שהוא יסתלק לדרכו.
"זה בסדר, סתם התלוצצתי, הוא ממש לא מפריע לי, הדירה מספיק גדולה וגם אם יתחשק לו להביא חבר לישון איתו זה לא נורא.
"אני לא חושב שזה יקרה." הרצינו פניו של אילן, "מורג נפרד מהחבר שלו רק היום ובטח ייקח לו המון זמן להתאושש, הם היו יחד כמעט שנתיים, ואפילו גרו יחד בשנה האחרונה, מעניין למה הם נפרדו?"
"שנתיים זה המון זמן בשביל ילדים בגילם, בטח נמאס להם זה מזה."
אילן נד בראשו, "לא חושב ככה, עד כמה שהבנתי מורג היה מאוהב בריקו מעל הראש, הייתי בטוח שהם יישארו יחד כל החיים."
"בן כמה הוא? עשרים, עשרים ואחת? בגיל הזה הם משנים את דעתם כל רבע שעה, אני בטוח שבעוד שבועיים הוא יהיה מאוהב מעל הראש בבחור אחר."
"אתה טועה, מורג לא כזה, וחוץ מזה הוא כבר בן עשרים וארבע, כמעט עשרים וחמש, בצבא העריכו אותו מאוד ורצו שהוא יחתום לעוד כמה שנים, אבל הוא התעקש להשתחרר כדי להיות יותר זמן עם ריקו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דיבר על טיול לאירופה ואחר כך על נסיעה לקנדה כדי להתחתן, ופתאום הם נפרדים… אני לא מבין את זה." נשכב אילן על המיטה, משלב את ידיו מתחת לעורפו – סימן בדוק לרצונו בשיחת נפש.
נשכבתי לצידו והעברתי את ידי על חזהו ובטנו, הוא עלה מעט במשקל לאחרונה, והשתזף קצת, ומצב בריאותו השתפר מאוד, לטענתו בזכות השפעתי החיובית על חייו.
"למה קראו לו מורג? מה זה השם המוזר הזה?" תהיתי.
אילן נאנח, "גיסתי, הפלצנית האולטימטיבית." רטן, "חייבת להיות תמיד מיוחדת ושונה מכל העולם. אחי רצה לקרוא לילד מאיר, על שם סבא שנפטר קצת לפני שהוא נולד, אבל היא הצליחה לשכנע אותו שמורג זה שם מקורי יותר."
"בטח הילדים הציקו לו בגלל השם הזה." שיערתי.
"ממש לא." האירו פניו של אילן בחיוך, "מאז שהוא היה קטן כולם תמיד אהבו אותו ורצו להיות חברים שלו. יש ילדים כאלה, ילדים עם בטחון עצמי וכריזמה שאף אחד לא מעלה בדעתו להגיד עליהם מילה רעה."
"ילדים כמוך." חייכתי, "גם הוא היה מלך הכיתה?"
"כן." אישר אילן בחיוך, "נכון שהוא דומה לי?"
"מאוד." הסכמתי, "רק שחום קצת יותר, וגבוה יותר."
"וגם יפה ומוצלח יותר והרבה יותר חכם ממני." התפאר אילן באחיינו, "אבל לי היה מזל לפגוש אותך, והוא התאהב דווקא בריקו הזה, בחור יפה מאוד, אני לא אומר שלא, וגם לא טיפש, אבל… לא יודע… משהו בו תמיד הפריע לי."
"איך הוא נראה?" הסתקרנתי, ואילן לא התעצל, קם, הדליק את המחשב וחיטט בתיקיית התמונות שלו עד שמצא שם תמונה מוצלחת של מורג עם ריקו שהתברר כעלם חטוב ושרירי, עם רעמת שער בהיר, עיניי חתול ירוקות שובבות, וחיוך צחור.
"בחור יפה מאוד." נאלצתי להודות, "מה הוא עושה?"
"לומד להיות עורך דין." רטן אילן בשאט נפש, "מה שלא מפריע לו לפנק את עצמו יפה מאוד בבגדים יקרים, ובבילויים יקרים עוד יותר."
"הוא בכלל לא נראה ישראלי." עלעלתי בתמונות של ריקו שפשט בכל הזדמנות את חולצתו, מפגין בטן שטוחה, קוביות ספורטיביות, שרירי ידיים מפותחים, וקעקוע מרשים על קיבורת זרועו הימנית.
"אימא שלו הגיעה לארץ מנורבגיה כמתנדבת באיזה קיבוץ, ואחרי שנכנסה להריון מאיזה קיבוצניק תמים הסתלקה חזרה הביתה. שמונה עשרה שנים אחר כך הילד חזר לארץ לחפש את אבא שבינתיים התחתן עם אחרת, ועזב את הקיבוץ, הוא שמח מאוד לפגוש את הבן הבכור שלו והסכים לממן לו לימודים ודירה."
"אז ריקו לא עשה צבא?"
"לא, הוא דווקא רצה, אבל אחרי כמה שבועות בטירונות נמאס לו והוא פרש, סיפר סיפורים על בעיות בריאות או משהו… לא יודע בדיוק, בינתיים הוא פגש את מורג והם נעשו זוג. אני דואג לילד, מזמן לא ראיתי אותו כל כך שקט ועצוב, הוא לא נראה לך מדוכא קצת?"
"לא יודע, אני לא מכיר אותו כל כך טוב, הוא נראה לי בעיקר עצוב, וקצת עייף."
"אז לא מפריע לך שהוא יישאר פה כמה ימים?"
"לא, שיישאר כמה שהוא רוצה." אמרתי, כיביתי את האור וחיבקתי את אילן שנצמד אלי ברצון, אבל אמר שאין לו מצב רוח הלילה, ואם לא אכפת לי…
"לא, זה בסדר, גם אני קצת עייף, לילה טוב."
למחרת בבוקר מצאתי את מורג יושב במטבח שלנו ושותה קפה. "אילן כבר הלך לעבודה." בישר לי.
"כן, אני יודע, השבוע הוא עובד במשמרת בוקר, בדרך כלל גם אני קם מוקדם, אבל החודש אני בחופשת סמסטר."
"כן, אילן סיפר לי, אתה אוהב להיות מורה?"
"כן, מאוד, זה מתאים לי יותר מאשר לעבוד בתכנות."
"התלמידים לא מציקים לך?"
"חס וחלילה, אלו לא ילדים בתיכון, זו מכללה, התלמידים משלמים הרבה כסף עבור הלימודים והם רוצים מאוד להצליח, כולם חולמים להיות עובדי הייטק עשירים."
"ואתה לא?"
"הייתי, עשיתי הרבה כסף, אבל לא היו לי חיים. עכשיו אני מרוויח פחות, אבל יש לי זמן לעצמי וזה שווה יותר מכסף, ומה אתך? חשבת כבר מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?"
"אני כבר גדול." חייך מורג חיוך חמוד, אבל עצוב מעט, "תכננתי לטייל כמה חודשים בעולם עם החבר, אבל…" הוא נאנח, "זה לא יקרה כנראה, אולי כדאי שבמקום לטייל אני אבזבז את הכסף על איזה קורס או משהו מועיל אחר."
"מה בא לך ללמוד?" התעניינתי.
"תצחק, אבל תמיד חלמתי ללמוד איטלקית."
"למה איטלקית?" תהיתי.
"לא יודע, אני אוהב ללמוד שפות וזו שפה כל כך יפה, מוזיקלית כזו, תכננתי לנסוע עם ריקו לוונציה היפה, לטייל ברומא, לראות את הקפלה הסיסטינית." הוא נאנח, "עכשיו כבר לא בא לי יותר."
"אולי תיסע להודו כמו כולם, או למזרח הרחוק?"
מורג משך בכתפיו, "לא יודע, אולי, אבל בינתיים אני צריך למצוא דירה ו…" קולו נחנק והוא כבש את פניו בכפות ידיו, "בא לי למות." אמר בקול טראגי.
"אל תדבר ככה." נבהלתי, "אתה עצוב, זה טבעי, אבל זה יעבור, עם הזמן תתגבר ותרגיש יותר טוב. תשמע, מה דעתך לבוא איתי למכללה? אני צריך לסדר שם כמה דברים, לאסוף דואר, לקפוץ לספרייה, בוא איתי, תעשה טיול, תנשום קצת אוויר, תראה אנשים, לא טוב שתשב בבית ותאכל את הלב."
"בסדר." הסכים מורג, ואחרי שסיימנו את ארוחת הבוקר נסענו יחד למכללה. הסתובבנו בה כמה שעות ואפילו אכלנו יחד בקפיטריה שהייתה ריקה למחצה בגלל החופש, ואחר כך ביקרנו בספריה. מורג ניצל את כרטיס המורה שלי כדי להשאיל מספר ספרים. ראיתי בשביעות רצון שהוא לקח את 'ההוביט' של טולקין, ואת 'המסע לאור כשדים' של דוד שחר – אחד הסופרים האהובים עלי ביותר.
שוחחנו על ספרים, והתברר שיש לנו טעם דומה. שנינו הסכמנו שטולקין גאון, ושהספרים של הרי פוטר מנג'סים מעט וקצת יותר מידי ארוכים, אבל טוב שהם גורמים לנוער לקרוא, שמותה של אייריס מורדוק מאלצהיימר בגיל כל כך צעיר הוא טרגדיה איומה, ושפי. די. ג'ימס היא סופרת מתח מעולה.
"אתה דומה כל כך לאילן, אבל אתה שונה ממנו לגמרי באופי." התפעלתי אחרי שהתברר שמורג מעריץ את אלתרמן, וחושב ש'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' הוא יצירה גאונית שמשתווה אפילו ל'משחקי הפיז'מה' הקלאסי, ובטח שעולה על 'אוקלהומה' הקליל והשטותי.
"כן, אני יודע. ההעדפות שלנו שונות לגמרי," חייך מורג, "אבל בכל זאת, למרות שהוא מוזיקלי כמו בול עץ, משתעמם במחזות זמר, שונא אופרה וקורא רק עיתונים הוא עדיין הדוד האהוב עלי ביותר."
"כן, גם עלי, לא דוד אני מתכוון, אלא בן זוג, הוא בן הזוג האהוב עלי ביותר וגם היחיד כמובן." התבדחתי.
כל אותו שבוע אילן יצא מוקדם כל בוקר ואני ומורג היינו נשארים, עזובים לנפשנו, עד שהוא היה חוזר אחרי הצהרים. בתקופה הקצרה הזו העמיק מאוד הקשר ביני למורג הצעיר, גיליתי שיש לנו הרבה תחומי עניין משותפים ואנחנו דומים זה לזה בהשקפת עולמנו, וחולקים טעמים וההעדפות.
אני מניח שהוא רק התלוצץ כשאמר שאני דמות האב האידילית בשבילו, וכמה חבל שנפגשנו רק עכשיו, כשהוא כבר בוגר, אבל בכל זאת דבריו נגעו לליבי והחניפו לי. אמרתי לו בתמורה שאם היה לי בן הייתי שמח מאוד שהוא היה בדיוק כמוהו, בחור רגיש ונבון עם טעם טוב במוזיקה ובספרות, ובן אדם מקסים גם מבחוץ וגם מבפנים.
לא פלא שהוא בחר בי לספר לו על הסיבות לפרידה הפתאומית שלו מבן זוגו, וזאת למרות שהקפדתי לא לחטט ולא לגעת בנושא הרגיש הזה.
"נוח לי יותר לספר לך ולא לדוד אילן כי אני ואתה… לא יודע, אולי כי אנחנו מכירים מעט זמן יחסית, או אולי כי אתה לא מכיר את ריקו, בכל אופן אני מרגיש נוח יותר לספר לך."
"אתה לא חייב, אם מכאיב לך לדבר עליו אני אבין."
"אני יודע." הוא הניח כף יד גברית גדולה, חזקה אך מחוטבת, על זרועי וחייך אלי באמון, "אתה תמיד מבין." אמר בחיבה, "ודווקא בגלל זה אני רוצה לספר לך ולא לאילן. הוא מעורב מידי, וחוץ מזה הוא אף פעם לא חיבב את ריקו, לא יודע למה, מצד שני אולי הוא צדק בעצם… למעשה בטוח שהוא צדק, אבל…" הוא נשך את שפתו התחתונה, מהורהר ולכסן אלי מבט, "אתה בטח לא מבין על מה אני מדבר."
"לא, אבל אני אחכה בסבלנות עד שתספר לי."
"נפרדתי מריקו כי גיליתי שהוא שיקר לי." פתח מורג בסיפורו ואחרי המשפט הראשון נעצר והביט בי כאילו חיכה לתגובתי, ולכן הרשיתי לעצמי לחוות את דעתי.
"כל אחד משקר קצת, אי אפשר לעבור את החיים בלי להחליק אותם בשקרים לבנים, יש אנשים שקוראים לזה נימוס." הערתי, מנסה להתחכם מעט.
"אני יודע, בעיקרון אתה צודק, אבל זה לא היה שקר לבן, והוא לא ניסה להיות מנומס." הרצין מורג, "הוא שיקר כדי שאני לא אדע את האמת."
"שיקר בקשר למה?"
"בקשר לכסף, אבל זו הייתה רק ההתחלה, אתה מבין, תמיד חשבתי שאביו מממן לו את הלימודים ורק עכשיו, אחרי שנתיים יחד, גיליתי שהוא שיקר, אבא שלו לא נתן לו גרוש, הוא הרוויח הכל לבד."
"זה דווקא נשמע לי חיובי, הוא בן אדם מבוגר, למה שייקח כסף מאבא שלו?"
"אין שום סיבה שהוא לא יממן את עצמו, אבל… תראה, הוא לומד באוניברסיטה, וזה ממש יקר, הלימודים, ושכר הדירה, והספרים, הכל נורא יקר, וריקו חי ברמת חיים די גבוהה, מסעדות, בגדים ממותגים, אופנוע יקר… הנייד שלו הוא תמיד הכי יוקרתי ומודרני, ולא תאמין כמה הוא משלם על תספורת… תמיד חשבתי שזה ממש לא בסדר מצידו להרשות לאבא שלו לממן לו את כל הפינוקים האלה, אבל מה שהוא עושה הוא גרוע יותר."
"מה הוא עושה? גונב מזקנות, שודד בנקים?"
"לא, יותר גרוע, הוא נער ליווי."
"נער ליווי? למה אתה מתכוון נער ליווי?"
"אני מתכוון לזה שהוא שוכב עם גברים תמורת כסף, ומסתבר שהוא עשה את זה מאז שהעיפו אותו מהצבא."
"העיפו אותו? חשבתי שהיו לו בעיות בריאות."
"כן, בעיות נפשיות. אחרי שבועיים בטירונות נשבר לו והוא הלך לקב"ן וסיפר שהוא מאוהב במפקד שלו, ושהוא לא יכול להתקלח עם כולם כי עומד לו במקלחת הצבאית."
"טוב, זו בעיה מוכרת, מי לא עבר את זה?" נאנחתי כשנזכרתי בטירונות האומללה שלי.
"עבר את מה? התאהבות במפקד או זקפה במקלחת?"
"גם וגם." הודיתי, אבל אפילו עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי הטירונות, עדיין לא יכולתי לחייך כשנזכרתי בתקופה ההיא.
"והלכת לקב"ן?"
"לא, חס וחלילה, נכנסתי לארון, סגרתי אותו חזק ולא העזתי לפתוח אותו עד שסיימתי את הצבא, אחת הסיבות שעזבתי את הארץ היו המילואים, אחרי שלוש שנים בארון לא הייתי מסוגל לחזור ולהעמיד שוב פנים שאני סטרייט גם אם זה רק לחודש בשנה." מוזר איך החוויות שעברתי לפני זמן רב כל כך נחרטו בי כל כך חזק, יכול להיות שזיכרונותיי מהתקופה ההיא שבו לחיים בזכות מורג שעלומיו הזכירו לי את אלו שלי? "אולי באמת הייתי צריך ללכת לקב"ן, אבל התביישתי, היום זה אחרת, אבל פעם זו הייתה בושה גדולה."
"גם היום זה לא כבוד גדול, אבל ריקו החליט שנמאס לו מהצבא ואין לו יותר כוח לקטע הזה, ולכן הוא הלך וסיפר לקב"ן שהוא רוצה להתאבד וכל מיני קשקושים כאלה, בסוף שחררו אותו על סעיף נפשי, ואז הוא החליט להיות עורך דין והעדיף לממן את הלימודים בעבודה קצת יותר משתלמת ממלצרות."
"למה הוא לא ביקש עזרה כספית מהמשפחה שלו?"
"הוא ביקש, אבל לאבא שלו אין כסף מיותר, יש לו משפחה וילדים קטנים לפרנס, ומאימא שלו, שדווקא כן יכולה להרשות לעצמה הוצאה כזו, הוא אפילו לא ניסה לבקש כי היא כועסת עליו שהוא הומו, זו בעצם הסיבה שהוא הגיע לארץ."
"מוזר, חשבתי שבאירופה לא עושים עניין מהומואים."
"אז טעית, אימא שלו השתנתה מאוד מאז שהיא הייתה מתנדבת קלת דעת, עם השנים היא נעשתה נוצרייה אדוקה והיא נורא כעסה עליו כשהיא תפסה אותו במיטה עם ידיד שלה… האמת שהוא פחות או יותר ברח מהבית."
"בסדר, זה קורה לפעמים, אני מבין למה אתה כועס עליו, אבל תסתכל על העניין מנקודת המבט שלו, בחור צעיר ויפה בארץ זרה, בלי כסף… אפשר להבין למה הוא פנה לפתרון הזה, אני בטוח שברגע שהוא יוכל להרשות לעצמו הוא יפסיק עם זה ויהפוך לעורך דין מכובד."
"אני בכלל לא בטוח בזה, לפי מה שהוא סיפר לי הבנתי שהוא אוהב את העבודה הזו, ועוד יותר את הכסף שהוא מרוויח, אבל מה אכפת לי? שיעשה מה שהוא רוצה, לא רוצה יותר שום קשר איתו."
"בגלל שהוא נער ליווי? אני יודע שזה היה שוק בשבילך, לגלות דבר כזה, אבל למה שלא תנסה לשמור על ראש פתוח? תמיד הייתה זנות ותמיד תהיה, כל זמן שיש ביקוש יהיו כאלה שיעבדו בזה, ולמה לא בעצם? יש אנשים שנער ליווי הוא הפיתרון היחיד בשבילם, ואם שני הצדדים בוגרים, ושומרים על מין בטוח אז למה לא?"
"כי לקנות ולמכור סקס זה מגעיל, זה למה! וחוץ מזה שהוא זונה הוא גם שקרן!" אמר מורג בזעם, "הוא עבד בזה עוד לפני שנפגשנו, הוא שיקר לי עוד מההתחלה, תמיד הרגשתי רגשות אשמה שבגלל הצבא אנחנו נפגשים כל כך מעט וחשבתי שהוא נהדר שהוא לא מציק לי, ומבין אותי, אבל האמת הייתה שהיה לו מאוד נוח שאני מגיע הביתה רק לסופי שבוע, ככה הוא הצליח לרמות אותי, רק אחרי שתפסתי אותו על חם הבנתי הכול."
"תפסת אותו על חם?" הזדעזעתי, "כאילו… באמצע זיון?"
מורג הנהן ופניו האפילו מכאב, "זה היה נורא, הצלחתי להשתחרר יום קודם ומצאתי אותו במיטה שלנו, הוא הזדיין שם עם איזה זקן שמן אחד עם טבעת נישואים… חשבתי שאני אמות, התחלתי לצעוק ולהשתולל, הזקן נבהל וברח, וכששאלתי אותו למה הוא בוגד בי עם מישהו שיכול להיות סבא שלו ריקו התחיל לבכות, ואז יצא המרצע מהשק, הוא הסביר לי שזה היה רק בשביל כסף, שלא אכפת לו מאף אחד מהקליינטים שלו, הוא אוהב רק אותי וניסה לחבק אותי… כמעט הקאתי מרוב גועל, כבר הייתי מעדיף שהוא סתם יבגוד בי, אבל לשמוע שהוא זונה ושהוא תמיד היה כזה… שכל זמן שאהבתי אותו והתגעגעתי אליו הוא בעצם הזדיין עם אחרים בשביל כסף? ולחשוב שעזבתי את הצבא בשבילו… לא יכולתי לראות אותו יותר, לקחתי את המזוודה שלי וברחתי משם."
"שמעת ממנו משהו מאז?"
"הוא ניסה להתקשר לנייד שלי, אבל סיננתי אותו, אני לא רוצה לדבר איתו יותר."
"אבל בכל זאת, אהבת אותו שנתיים, ואני מבין שגם הוא אהב אותך… אחרת למה הוא עבר לגור אתך?"
"לא יודע ולא אכפת לי, אני אדיש אליו לגמרי. מצידי שימות." אמר מורג בזעף, אבל טון קולו והבעת פניו העידו שכן אכפת לו, אכפת לו מאוד.
"אני מבין למה הסתלקת, ולמה אתה כועס עליו ולא רוצה יותר קשר איתו, אבל לדעתי אתה טועה, אני חושב שאתם צריכים להיפגש עוד פעם ולדבר." ייעצתי לו ממרום שנותיי וניסיוני.
"לא רוצה." אמר מורג, מזעיף פנים כמו ילד סרבן.
"אני מבין מורג, אבל תראה איך העניין הזה מציק לך, לא בריא להשאיר פצע כזה פתוח, עדיף לעשות שיחת סיכום לפני שתיפרדו, אם תשאיר הכל ככה, תלוי באוויר, זה ירדוף אותך עוד הרבה שנים."
"טוב, אני אחשוב על זה." אמר מורג והעווה את פניו במורת רוח, ואז אילן נכנס והוא מיהר לשנות נושא.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il