דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
09/11/2011
לפנות ערב תם המצעד וכולם התרכזו על שפת הים, טבלו במים, רקדו לצלילי המוזיקה, פלרטטו זה עם זה במרץ, עשו עיניים אחד לשני, וחלק בטח גם עשו זה את זה, אבל אני נשארתי תקוע בין עדן לנימרוד שהשגיחו זה על זה, מחליפים עקיצות ובדיחות פרטיות, מנופפים למכרים וסטוצים, מחייכים ומחמיאים להם בקול רם בפניהם, ומספרים עליהם סיפורים מגעילים מאחורי גבם. למדתי יותר מידי פרטים על מנהגי ההזדווגות של יותר מידי זרים שאני מקווה שלא אפגוש מעולם בעירום והתחלתי להצטער שלא נשארתי עם היין והסלט על המרפסת.
לעשות סקס עם הומו תל אביבי זה כמו לפרסם ביו-טיוב סרט של עצמך עושה סקס חשבתי לעצמי, וכמעט שאמרתי את החוכמה הזו בקול רם למלווים שלי, שריכלו בלי בושה על ממדיו הלא מספקים של בחור יפה תואר אחד שהתהדר בריבועים מרשימים, עטופים בעור חלק ושזוף להפליא, אבל פתאום נצמד אלי מישהו מאחור וכיסה את עיני בכפות ידיים קטנות ורכות. "תנחש מי זה." התגרה בי במבטא צרפתי מוכר.
"קלוד." הסרתי את כפות ידיו מעל עיני והסתובבתי, "מה אתה עושה פה?"
"באתי עם רומן ומקס." אמר קלוד, סוקר בעניין את נימרוד ועדן שבחנו בסקרנות את תלבושתו הססגונית. הוא היה לבוש בבגד ים זעיר בצבעי הגאווה שתאם לצעיף הנוצות צבעוני שהיה מלופף סביב גופו הצנום כמין נחש דמיוני. על כרבולתו המחומצנת חבש כובע מצחייה ורוד מעוטר פייטים, וכדי להשלים את המראה אחז בידו מניפת נוצות בצבעי הגאווה, ומרח על פניו שכבת איפור שכללה מסקרה, אודם וסומק.
"עם רומן? איפה הוא?" תבעתי לדעת, מביט סביבי בלהיטות.
"למי אכפת?" התערב עדן בחוצפה, "מה, לא תציג אותי לחבר שלך?" הציק לי.
"בטח, למה לא? קלוד זה עדן וזה נמרוד, הם יחד. עדן ונמרוד זה קלוד, הוא קטין, תיזהרו ממנו."
"בן כמה אתה קלוד?" תהה נימרוד, וחטף מעל ראשו את הכובע הוורוד.
"לא עסקך, ומהיום קוראים לי קוקו, ואני לא בן שבע עשרה." התריס קלוד.
"לא נורא, חכה, עוד שנה שנתיים תהיה." גיחך נמרוד.
קלוד בעט בקרסולו, חטף בחזרה את כובעו וברח, צוחק, ועדן ונמרוד דולקים אחריו.
עקבתי אחריהם בעיני, שוקל אם כדאי לרוץ בעקבותיהם, ואז נתקל מבטי ברומן שעמד ודיבר עם מישהו – בחור בהיר ורחב לבוש גופיה לבנה פשוטה ומכנסים קצרים שחורים.
הוא עמד בגבו אלי וראיתי רק עורף עבה ואדום, ומתחתיו כתפיים רחבות של סבל. אחר כך הוא הסתובב מעט וחשף בפני שליש מהפרופיל שלו. הוא לא היה יפה, אפילו לא נאה, המעט שראיתי ממנו היה גס, כמעט מכוער, אבל משהו בעמידתו האיתנה, הבטוחה, עורר את תשומת ליבי.
מבטי החודר עורר את תשומת ליבו של רומן, וברגע שזיהה אותי עלה חיוך על פניו והוא נופף לי בידו. נגשתי אליו ובירכתי את השניים לשלום.
"אתה לבד פה?" התפלא רומן.
"לא, אבל איבדתי את החברים שלי, הם בטח פה, איפשהו." הבטתי סביבי, אבל נמרוד ועדן נעלמו, ואת נדב, הווארד ואריאל איבדתי עוד לפני שהגענו לים. כל מה שראיתי סביבי היו המון זרים – גברים צעירים יותר או פחות, וגם המון בנות מצחקקות, חשופות למחצה. היו גם ילדים קטנים, ואפילו תינוקות נישאים על כתפי אבות או אימהות גאים. כולם היו מחויכים ושמחים, לבושים בצבעי הגאווה, ומאוד מרוצים מעצמם. אפילו רומן נראה זחוח ושבע רצון בצורה יוצאת דופן, נופף דגל גאווה מנייר, והתהדר בשלייקס בצבעי גאווה.
רק הגבר הגדול שעמד לצידו נשאר רציני, בדיוק כמו התלבושת המשעממת שלו בשחור לבן.
"זה משה." הציג אותו רומן, "הוא לא אוהב מצעדים." הוסיף, מגחך.
"נכון, אני משה, ואני לא אוהב מצעדים." הושיט לי משה את ידו ללחיצה, מועך בזהירות את אצבעותיי בכף ידו הענקית. "אני גם לא אוהב את הים פה, במדינת תל אביב." הוסיף בקול חמור.
"גם אני לא, צפוף וחם פה מידי." הסכמתי איתו, "אני מאור." הצגתי את עצמי, בוחן את פניו מקרוב, מתפעל מיופיין של עיניו החומות דבשיות. למה חשבתי תמיד שחום זה צבע משעמם?
"משה, איזה מין שם זה משה?" לגלג אריאל על בחיר ליבי החדש, "שם של אחד שהולך עם סנדלי שורש." ענה לעצמו על שאלתו המעליבה, צחק כדי לרכך את העלבון, ושתל נשיקה זריזה על עורפו של הווארד, מלכסן תוך כדי כך מבט אל נדב כדי להיות בטוח שהוא מבחין במעלליו. נדב נשאר אדיש, והווארד שלא חשד במאום
נשען על אריאל, שבע רצון מאותות החיבה שהשפיע עליו מכרו החדש. עצוב היה להבחין איך ממכל בני החבורה שלנו הוא היה היחיד שלא הבין למה הוא זוכה לכל הליטופים והנשיקות הללו.
אחוז רגשות אשמה קמתי, ובתואנה שאני צריך ליווי לשירותים משכתי אחרי את אריאל. "מה אתה חושב שאתה עושה?" שאלתי אותו ברגע שהתרחקנו מספיק מבני החבורה שרבצו על החול, נהנו מהבריזה והקשיבו למוזיקה הרועמת.
"מה אני עושה? אני לא עושה שום דבר, השאלה היא מה אתה עושה עם הדוב ההזוי הזה?"
"אם אתה מתכוון למשה אז אלף כל הוא לא הזוי, ובית כל…."
"בית כל אתה הולך בכיוון ההפוך מהשירותים."
"אל תהיה אידיוט, מה יש לי לעשות בבודקה המסריחה הזו, מה רע בים?" דשדשתי עוד כמה צעדים לתוך הים, שלפתי את אברי ממכנסי והשתנתי לתוך הגלים.
"איחס, איזה מגעיל אתה." עיווה אריאל את פניו במורת רוח, בוחן תוך כדי כך את הזין החשוף שלי, ושלף גם את שלו.
"למה, לך יש פטנט יותר טוב?" סקרתי את אברו שנשאר נחמד ועבה כמו שזכרתי.
"תגיד, מה עובר עליך, חטפת מכת שמש?" נזף בי אריאל, "לא התכוונתי להגיד שהזין שלך מגעיל, התכוונתי להגיד שמגעיל להשתין בים."
"אז למה גם אתה עם הזין בחוץ?"
"כי עשית לי חשק, מה אני יכול לעשות?"
"ללכת לשירותים, הנה, הם שם."
"כן, אבל מסריח שם." גיחך אריאל, מרוצה מאוד מעצמו, החזיר את הזין שלו לבגד הים וטפח בחביבות על שכמי. "הוא חמוד, העולה החדש שלך, אתה חושב שנדב מקנא?"
"האמת, לא. נדמה לי שהוא שם דווקא את רומן על הכוונת."
"כן, גם אני חושב ככה." הפטיר אריאל בקול עגום, "זין עליו." הוסיף, ובעט בחול שלא התרשם ונשאר חולי ורטוב.
"למה נפרדתם?"
"לא יודע, ככה יצא, בהתחלה היה נהדר ואחלה, אבל בסוף נמאס לו והוא הציע שנפתח את היחסים, ואני יש הסכמתי… הייתי דביל, אני מודה."
"בגלל זה נפרדתם, כי בגדת בו?"
"לא בגדתי." התעקש אריאל להעמיד דברים על דיוקם, "מימשתי את היחסים הפתוחים שהחלטנו עליהם מראש. הבעיה הייתה שגם רבנו המון ובסוף הוא עזב, עכשיו הוא גר עם נמרוד ועידו, חוגג כל יום עם מישהו אחר, ואני נשארתי לבד עם הזין ביד." נעגמו פניו.
"רחמים עצמיים זה ממש לא סקסי." התקטננתי איתו, והוספתי שהוא לא ממש לבד, "לא מזמן נשנשת את רומן, אחר כך קצת אותי, והיום אתה עם הווארד… ומי יודע עם מי תהיה מחר?"
אריאל משך בכתפיו והתעקש לשמור על ארשת פנים עגומה, "הם לא נחשבים." פסק, "הלכתי איתם מחרמנות, יש רק בחור אחד שאכפת לי ממנו באמת."
"אז תגיד לו במקום לשחק משחקים אידיוטים על חשבונם של אחרים."
"לא יכול, כבר אין טעם. תגיד, למה אתה מגעיל כזה אלי? אז מה אם לכלכתי על החבר החדש שלך? זה היה סתם, בצחוק." נעלב אריאל.
"הוא לא החבר שלי, עדיין, ולא לכלכת, אמרת את האמת. נכון שיש לו שם דוסי מצחיק, ושהוא נועל סנדלי שורש, והוא באמת קצת דוב… לא חשוב, הוא מוצא חן בעיני דווקא בגלל כל הדברים האלה."
"רק אל תגיד לו את זה, שלא יתפוס עליך תחת."
"אריאל, די! אולי תתבגר כבר? תקשיב לעצמך, אתה מדבר כמו ילדה בבית ספר יסודי, לא פלא שנדב…" לשמע דברי הקדיר אריאל את פניו, והידק את לסתו כנכון לחטוף ממני סנוקרת.
למראה פניו נמלאתי חרטה והזכרתי לעצמי שאני לא הממונה על המוסר ומי אני בכלל שאטיף לו מוסר? בלעתי את נאום התוכחה שעמד על קצה לשוני. והסברתי לו בעדינות שתמיד עדיף להיות אמיתי ולא לשחק משחקים, ואיחלתי לו לקבל כל מה שהוא רוצה בלי לפגוע ברגשות של אף אחד.
אריאל האזין לדברי בשקט, ולרגע חשבתי שהוא מסכים איתי, מסתבר שטעיתי.
"יכול להיות שאתה צודק מאור, אבל…" הוא גיחך, "תגיד, מה עובר עליך? באילת לא היית אשכנזי פלסף כזה."
"אילת הייתה לפני שנתיים, התבגרתי מאז, וחוץ מזה באילת הייתי שיכור מהתחת."
"ומה אתה עכשיו, פיכח?"
"לא, גם עכשיו אני שיכור, אבל לא מיין."
"אז ממה? מחשיש? מאקסטות?"
"אידיוט, לדבר אתך זה כמו לדבר עם קיר, לא קראת אף פעם את שיר השירים? אני מדבר על אהבה ואתה חושב על סמים, איזה דביל."
"מה אהבה?" מחה אריאל, "אמרת שאתה שיכור, מה פתאום אהבה?"
"אתם בסדר שם? טבעתם או מה?" הפציע פתאום משה מתוך החשיכה.
"בסדר גמור, ומה אתך משה, מה החלטת לעשות, אתה נשאר לישון בתל אביב או חוזר הביתה?"
"חוזר הביתה, היה לי מספיק מהמקום הזה, בא לך לחזור איתי? תשמור עלי שאני לא אירדם בדרך ואני אוריד אותך בצ'ק פוסט."
"איפה אתה גר משה?" התערב אריאל בשיחה במקום להסתלק כמו שניסיתי לרמוז לו בעזרת המרפק שתקעתי בצלעותיו.
"הוא גר ברמת הגולן." עניתי במקום משה, "ואם תוריד אותי בדירה שלי, אני אזמין אותך לקפה ועוגה, מה דעתך?"
הוא חייך אלי בחיבה, הושיט כף יד גדולה ופרע את שערי, "עשינו עסק." אמר, וליבי קיפץ מרוב שמחה.
בסופו של דבר חזרנו לדירת המארחים שלנו, עידו ונמרוד, שאמרו לנו להרגיש כמו בבית ופרשו יד ביד לישון. רומן קיבל בשמחה את הזמנתו של נדב להישאר לישון איתו במיטתו, ולאריאל המאוכזב לא הייתה ברירה אלא להצטנף לצידו של הווארד המותש שהתמוטט על הספה ונרדם כמו ילד. כאב לי הלב לראות איך הוא מביט בעיניים כלות באקס שלו, אבל מאחר והוא סידר לעצמו במו ידיו את המיטה הזאת לא הייתה לו ברירה אלה לשכב בה.
פרשתי על השניים שמיכת פיקה, בירכתי את אריאל בליל מנוחה, ביקשתי שישגיח על הווארד, ולפני שהסתלקתי הביתה עם הנסיך החדש שלי הבטחתי להתקשר אליו במוצאי שבת.
"אריאל נראה לי די מאוכזב, אני מקווה שזה לא בגללי." העיר משה כשעשינו את דרכנו לעבר החניון בו החנה את רכבו.
"לא, זה בגלל האקס שלו, נדב. הוא קיווה שהם יחזרו, אני חושב שהוא טרח להגיע לתל אביב בעיקר בגללו, לא בגלל המצעד.
"אז למה הוא נמרח על הבחור האנגלי הזה, מה שמו?"
"הווארד, אני חושב שהוא ניסה לגרום לנדב לקנא."
"אני לא מתפלא, בדרך כלל משחקים כאלה לא עובדים." חיווה משה את דעתו.
"תגיד משה, איך אתה מכיר את רומן?"
"מהצבא, הוא היה אחד המילואימניקים שלי כשהייתי קצין בקבע."
"היית קצין בקבע?" התרשמתי, "בטח הופתעת לגלות אותו במצעד?"
"לא ממש, לדעתי הוא הופתע עוד יותר." גיחך משה, "האמת, גם אני הופתעתי, לא האמתי שיהיה לי אומץ לבוא." הוסיף, והניח יד על כתפי, "אני שמח שבסוף כן העזתי." הפנה אותי לעבר ג'יפ שטח גדול ומאובק.
"אולי הייתי צריך לנקות אותו לפני שיצאתי לדרך." העיר כשראה שאני מקמט את אפי בסלידה, הרכב שלו הדיף ריח חקלאי מוזר.
"מה הריח הזה?"
"ריח הזבל, ניחוח חציר." הצטחק משה, "אני מגדל עיזים, יצורים די מסריחים." ביאר לי בחיוך.
"אתה מסיע במכונית שלך עיזים?" נדהמתי.
"לפעמים, אם הן צריכות הסעה."
"זו העבודה שלך, לגדל עיזים, יש בזה פרנסה?"
"איך לפעמים. תלוי."
"תלוי במה?"
"במזל, במזג האוויר, בשוק, למה אתה עושה פרצוף כזה? ככה זה אצל חקלאים, להיות חקלאי זה להיות מהמר."
"כן, שמעתי על זה, אתה יודע שאתה החקלאי ההומו הראשון שאני פוגש? תגיד, יש בכלל הומואים ברמת הגולן?"
"מעט מאוד כנראה, אני אישית לא מכיר אף אחד."
"אולי הם בארון?"
"סביר להניח שכן. רמת הגולן זה לא תל אביב."
"נכון, וגם הקריות לא, ומה אתך, אתה בארון?"
"לא יודע, כן ולא."
"מי יודע עליך?"
"כל מי שראה אותי במצעד אני מניח."
"אל תניח, קודם כל למצעד באים גם הרבה סטרייטים שרוצים להזדהות, או להתחרמן מלסביות מתנשקות, ושנית, אם זה אנשים שלא פגשו אותך קודם זה לא נחשב."
"באמת?" הוא הניח יד על ברכי, "אז אתה לא נחשב?"
"אה… עכשיו התקלת אותי, בסדר, אני כן נחשב, אבל…" ואז הוא רכן אלי ונישק אותי על פי נשיקה עדינה ומרפרפת ונעצר, בוחן את פני בשאלה אילמת.
במקום להשיב הנחתי יד על עורפו החמים ומשכתי אותו אלי. הנשיקה השנייה כבר הייתה פחות עדינה, ואחריה עברנו בחיפזון למושב האחורי, הרחב והנוח. אחרי שגירשתי ממוחי את כל המחשבות המטרידות על העיזים שרבצו שם קודם פשטתי את חולצתי, וביצעתי בו את כל מה שזממתי לבצע מהרגע שעיני נחו עליו. אחרי שנרגענו קצת חזרנו למושב הקדמי, ושמנו פעמינו צפונה.
בדרך שמענו מוזיקת ג'אז חרישית משמונים ושמונה אף אם ושוחחנו. למדתי שמשה נקרא ככה על שם סבו ז"ל, שהוא עובד במשק העיזים של המשפחה עם אחיו הגדול שלא יודע עליו, ואפילו לא חושד כי, הפתעה לא נעימה, משה נשוי ויש לו ילדה.
"אני ואשתי לא חיים יחד כבר מעל שנה, נפרדנו קצת אחרי שהקטנה נולדה, אבל אנחנו ביחסים טובים, ולא דחוף לנו לרוץ לרבנות."
"אשתך יודעת?"
"כן, היא… זה סיפור מסובך, לא ניכנס לזה עכשיו. חוץ ממנה גם אחותי יודעת, ואני די בטוח שגם גיסתי יודעת, או לפחות חושדת, וכמובן שגם סבתא יודעת. סבתא יודעת עלי הכל."
"ואימא?"
פיו התעקם בחמיצות כאילו נגס לימון, "אימא לא יודעת עלי כלום, לא ראיתי אותה כבר שנים."
"אה…. רוצה לדבר על זה?"
"פעם אחרת מאור, זה היה יום ארוך, ואני ממש עייף."
"גם אני, גם מחר יום, מה דעתך שבמקום לשתות קפה פשוט נלך לישון."
"רעיון מצוין, יש לך מיטה כפולה בדירה?"
"כן, אבל יש לי שם גם שותפות."
"הן ישנות אתך במיטה?" זקף משה לעברי גבות משועשעות.
"לא, חס וחלילה."
"והן יודעות עליך?"
"אני מניח שהן ניחשו, וגם אם לא, למי אכפת? העיקר שאימא שלי יודעת, וגם אחי ואחותי, וברגע שיהיה לי חבר אני אלך ואספר גם לאבא, ואולי אפילו בעבודה, אחרי שאני אמצא עבודה רצינית של גדולים כמובן."
"אני רואה שהכל אצלך מתוכנן פיקס." האיר חיוך את פניו הטובים.
"בטח, ככה הכי טוב, לא? הנה, תפנה פה ותחנה מתחת לבלוק הזה, פה אני גר." הובלתי אותו לדירתי, ולשמחתי אף אחת מהשותפות שלי עוד לא חזרה הביתה. אחת בטח ישנה אצל החבר, והשנייה… או שגם היא מצאה חבר או שהיא אצל ההורים, או שלא, למי אכפת? העיקר שלי ולנסיך החדש שלי יש דירה ריקה ופנויה, ושבת שלמה להכיר זה את זה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il