דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/12/2011
"בזמן האחרון אני לא מצליח להירדם, מתעורר כל בוקר בארבע, ולפעמים אפילו בשלוש לפנות בוקר, ולא מצליח לישון יותר. אולי אני יכול לקבל ממך איזה כדור שינה או משהו?" פנה נדב לרופא המשפחה שלו.
"מתי אתה הולך לישון?" שאל הרופא.
"בסביבות אחת עשרה בלילה, לפעמים אפילו שתיים עשרה."
"אתה ישן בצהרים?"
"הלוואי, אבל אני עובד עד חמש בערב, לפעמים שש, ועד שאני מגיע הביתה כבר שבע, למי יש זמן לישון? תמיד ישנתי בערך שבע שעות ביממה, קצת יותר בסופי שבוע, אף פעם לא היו לי בעיות הייתי שם את הראש ונרדם ופתאום…"
הרופא פזל לעבר הכרטיס המגנטי שלו, הקיש את מספר תעודת הזהות למחשב, התיק של נדב נפתח והרופא שקע בעניין בכתוב על המסך, ואחר כך הרים אליו את מבטו, "אני רואה שבמקור אתה מכאן ועברת לפה מכפר ורדים, ושקודם גרת בתל אביב… אז בסוף החלטת לחזור הביתה, לקריות?"
"לא ממש החלטתי, ככה יצא, האמת, הייתי מעדיף לחזור לגור במרכז, אבל כל כך יקר שם… פה אני גר בחצי חינם בדירה של קרובי משפחה, ועובד אצל חבר של אבא שלי, לא אידיאלי, אבל יותר טוב מאשר להיות מובטל."
"זה נכון." הנהן הרופא, "ומתי התחילו נדודי השינה?" התעניין באהדה.
"מאז ש… אני חושב שמאז שעזבתי את כפר ורדים." אמר נדב לאיטו, שוקל בזהירות כל מילה, "נאלצתי לעזוב בהפתעה בגלל… בגלל נסיבות טרגיות ו…." נדב מתעצבן פתאום, "מה זה משנה בכלל?"
"לא יודע, אולי זה לא משנה כלום, אבל אולי כן? נדודי שינה הם קצת כמו כאב ראש, יש להם המון סיבות, לפעמים שטויות כמו בגלל שלא שתית מספיק ולפעמים זה משהו רציני, ככה זה נדודי שינה, לפעמים אתה לא נרדם כי המזרון קשה מידי, ולפעמים זה סימן למחלה קשה. לפי העבר שלך והבדיקות שעשית עד היום אתה בחור צעיר ובריא בסך הכל, אין שום סיבה שלא תישן טוב, אולי יש לך בעיה נפשית? בעיה רומנטית למשל?" הציץ הרופא בנדב בסקרנות מבעד למשקפיו.
"אה… אני… כיום אין לי שום בעיות רומנטיות כי אין לי אף אחד, מאז ש… לא חשוב, זה לא משנה."
"בכל זאת עדיף שתספר, אל תדאג, זה יישאר רק ביני לבינך." הפציר הרופא.
"טוב, אז… עד לפני כמה חודשים חייתי עם בחור אחד ו…" נדב בחן בחשדנות את פניו של הרופא שנשארו שלווים. "רק שתבין, זו לא הייתה איזה אהבה גדולה, יותר סידור של חוסר ברירה מכל מיני סיבות, חלקן כלכליות וחלקן רומנטיות לא יכולתי להישאר יותר בתל אביב והוא… בעיקרון הוא חי אצל אימא שלו וגר ליד גרושתו כדי לעזור לה לגדל את הילד המשותף שלהם, זה היה סידור טוב עד שהיא החליטה שלא מתאים לה, ורק אז התחלנו לגור יחד למרות ששנינו ידענו שזה בעיקר ברירת מחדל, ואז משה הדביל הזה הלך והתאבד לי פתאום."
"התאבד?" זקף בו הרופא מבט מופתע, "משה זה הבחור שגרת איתו? אפשר לשאול איך הוא התאבד?"
"תאונת דרכים. רשמית המוות שלו נחשב לתאונת דרכים, אבל תאמין לי, זו הייתה התאבדות."
"למה אתה חושב ככה? יש לך סיבות?"
"כן, קודם כל הוא היה נהג טוב וזהיר, והתאונה קרתה ביום בהיר, בקטע כביש שהוא הכיר טוב, זה קרה מוקדם בבוקר, הכביש היה כמעט ריק, לא הייתה לו שום סיבה להיות שם ובכל זאת… ולפני שהוא יצא רב איתי מריבה ממש מגעילה בגלל… לא משנה, רבנו, ואחר כך הוא נסע לגרושתו וניסה שוב לשכנע אותה שהם יחזרו. היא לא הסכימה, העיפה אותו מהבית, ואז זה קרה."
"הוא רצה לחזור לגרושתו למרות שהוא היה הומו?" התפלא הרופא.
נדב נאנח בקוצר רוח. "טוב, זה מסובך, הוא לא היה ממש הומו, יותר בי, וגם היא, היחסים שלהם היו מאוד לא שגרתיים."
"לא שגרתיים?" זקף לעומתו הרופא גבות משתאות.
"כן, הם האמינו בפוליאמוריה וכל מיני כאלה… כל מיני רעיונות משונים, לתינוק שלהם למשל הם לא עשו ברית מילה, וכל אחד מהם היה גם עם אחרים, היא עם נשים בעיקר, והוא עם גברים ו… לא יודע, בלגנים כאלה, אבל אחרי שאימא שלו חלתה באלצהיימר הכל נגמר. פתאום הוא הלך ועשה בדיקת דם ואז התברר שהוא חיובי… ואז הכל נגמר, מכל הפוליאמוריה הזאת נשארתי רק אני ו… אתה בטוח שזה מעניין אותך?"
הרופא הנהן.
"אני לא יודע למה אני מספר לך את זה, אין לסיפור הזה שום קשר לזה שאני לא מצליח לישון בזמן האחרון." נתקף נדב פקפוקים.
"אני חושב שכן, בבקשה תמשיך לספר." ביקש הרופא
"כמה חודשים אחרי שהתחלנו לגור יחד בכפר ורדים באו חברים לבקר אצלנו בבית, אגב בית יפה מאוד, ממש וילה, אבל לא שלנו, של איזה קרוב שלה שנסע לשנת שבתון ורצה שישגיחו לו על הבית והגינה, בקיצור, הם באו, אחד היה פעם האקס של משה והשני היה האקס שלי ו… טוב, אני יוצא די חרא מהסיפור הזה, אבל משה תמיד אמר שמונוגמיה זה סתם שקר בורגני מטומטם ומיותר, והייתי חרמן ו… זה גם לא היה ממש סקס, יותר התמזמזות כזו, ולא הכרחתי אותו, הוא הסכים למרות שהוא לא גמר אפילו."
"מה? מי לא גמר?" התבלבל הרופא, "על מה אתה מדבר?"
"עלי ועל אריאל, האקס שלי. משה הלך עם מאור, האקס שלו, לבוסתן מתחת לבית להראות לו את הגדר נגד חזירי הבר או משהו כזה, ואני ואריאל נשארנו במרפסת למעלה ו… טוב, היה מה שהיה, וחשבתי שאף אחד לא ראה ולא שמע, אבל משה כן הרגיש, לא יודע איך, ואחרי שהם הסתלקו הוא התנפל עלי בטענות, ואני לא נשארתי חייב, ואז הוא הסתלק לאשתו. הוא המשיך לקרוא לה אשתי למרות שהם בעצם אף פעם לא ממש חיו כמו בעל ואישה וזהו, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר דופקת אצלי המשטרה והשוטר מספר לי שמצאו את המכונית ההרוסה שלי בוואדי מתחת לכביש, ואותו זרוק לידה, מת. הוא סטה מהכביש ועף למטה ובגלל שהוא לא היה חגור… אבל זה לא יכול להיות, אני מכיר את משה טוב, הוא תמיד, אבל תמיד, חגר חגורה. זה היה אצלו רפלקס כזה, הוא חגר את עצמו אפילו בנסיעה קטנה לסופר, אשתו מיד השתלטה על המצב וארגנה הכל, לוויה והכל, ויום אחר כך ביקשה ממני לעוף מהבית של הקרוב שלה ומהר, כי בגלל התאונה הוא מפסיק את שנת השבתון וחוזר לארץ ואני מיותר שם. אפילו רכב לא נשאר לי כי המכונית הייתה רשומה על שמי, והיה לי רק ביטוח צד שלישי ככה שלא קיבלתי גרוש מהביטוח, הייתי צריך להסתלק משם במונית ומזל שהמשפחה שלי עזרה לי קצת, אבל כמובן רק בתנאי שאני אחזור הביתה ואפסיק עם השטויות האלה של תל אביב, ומאז אני לא ישן כמו בן אדם, אז יש לך איזה כדור או משהו לתת לי?"
הרופא רטן מעט ובסופו של דבר רשם לו בחוסר רצון מרשם לשבעה כדורים בלבד, אחד בלילה, ואמר שאם המצב לא ישתפר שבוע אחרי שנדב יסיים לקחת את הכדורים אז שיחזור אליו.
"ואז תיתן לי כדורים יותר חזקים?" שיער נדב בתקווה.
"לא." פסק הרופא בחומרה, "אם הכדורים לא יעזרו נחשוב על משהו אחר."
נדב קנה את הכדורים בבית המרקחת, חזר הביתה, ודבר ראשון נכנס לאטרף, סקר את מצב העקבות בפרופיל שלו – דליל ולא מעניין, החליט – ובתחושת אשמה קלה פנה לחפש אם רומן מחובר.
כמו תמיד בזמן האחרון הוא לא היה מחובר, ונדב התלבט קצת, ולבסוף נכנע לדחף והשאיר לו הודעה שלקח לו הרבה זמן לנסח ככה שתעשה רושם קליל, ולא חלילה מעיק או חופר, או, אלוהים תשמור, כבד.
אחרי שהצליח לכתוב משהו שהשביע את רצונו – היי, מה שלומך רומן, מה חדש אצלך? מקווה שאתה מרגיש יותר טוב ממני – הוא לקח כדור, נשכב במיטה ונרדם מיד רק כדי להתעורר כרגיל בשלוש לפנות בוקר, ולבהות בחלון בציפייה לזריחה.
"הכדורים האלה חרא." הכריז נדב וצנח עצבני על הכסא.
הרופא נאנח ושאל אם הם בכלל לא עזרו, לפחות קצת?
"עזרו, בטח שעזרו, עזרו להפוך אותי לזומבי. כמעט פיטרו אותי מהעבודה בגללם. נעשיתי מבולבל, הפה התייבש, העיניים דמעו והידיים רעדו. הבוס צלצל להורי ואמר להם שהוא חושב שאני מסטול, ובאמת הרגשתי מסטול. לא נוגע יותר בזבל הזה, עדיף כבר לא לישון."
"לכל תרופה יש תופעות לוואי ויש כאלה שרגישים להן במיוחד, אני יכול לנסות לתת לך סוג אחר של כדורים, אולי תסבול פחות?"
"לא מוכן יותר לקחת כדורים, משהו אצלי לא בסדר ואני משתגע, תמצא פיתרון אחר."
הרופא עבר שוב על תוצאות הבדיקות שלו, ואמר שהוא לא יודע מה להגיד כי כל תוצאות הבדיקות של נדב טובות – הסוכר, לחץ הדם, הכולסטרול, בלוטת התריס, הכל בסדר ולדעתו כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג.
"טוב, תן לי הפנייה לפסיכולוג." נהם נדב בחוסר רצון. הרופא רשם מה שרשם על טופס, הגיש לו אותו, והזהיר את נדב שהתורים לטיפול נפשי בקופת חולים ארוכים מאוד ואילו טיפול פרטי עלול להיות יקר להחריד.
"כמה יקר?"
"משהו כמו 300 ₪ לפעמים יותר."
"מה? לשעה אחת?" נדהם נדב.
"כן, אבל עד כמה שידוע לי שעה של טיפול היא בעצם חמישים דקות ככה ש…"
נדב כבש את פניו בכפות ידיו, ומלמל שאין לו סכומים כאלה ושהוא עייף ונמאס לו כבר לחיות ככה, אלו לא חיים.
הרופא אמר שיש עוד סוגי טיפולים, טיפול בדיקור, בעיסוי, או אולי שיאצו? יש כל מיני טיפולים הוליסטיים, "ואם אתה לא מאמין בזה אולי תנסה פשוט פעילות גופנית? אפשר ללכת ברגל או להירשם לחדר כושר, מה דעתך?"
"בסדר." אמר נדב בחוסר סבלנות, "אני אנסה." הבטיח, קם ויצא. היה לו חם והוא היה עצבני, הוא אכול געגועים לרומן שסינן אותו רוב הזמן, חש בודד ומכוער וקינא באנשים שהצליחו באורח פלא למצוא אהבה ולחיות יחד, ובעיקר קינא במאור ובאריאל ידידיו הותיקים שדגמנו זוגיות מאושרת.
למה אני לא יכול? הרהר במר נפשו, למה רק אנשים שאני לא נמשך אליהם מתעניינים בי ושולחים לי הודעות? למה כל הסטוציונרים, העילגים והמוזרים נדבקים אלי, ודווקא השווים לא סופרים אותי?
השמש התחילה לשקוע והוא החליט ללכת לטייל קצת על שפת הים בתקווה שמראה הגלים ומשב הרוח הנעימה ירגיעו אותו.
במקום להירגע הוא התעצבן עוד יותר. המון זוגות טיילו יד ביד, חיוכי אושר טיפשיים מרוחים על פניהם. כלות וחתנים לבושי הדר נעמדו בפוזות רומנטיות מול השקיעה כדי שיוכלו להראות אחר כך את התמונות לילדים ולנכדים, ולספר להם כמה יפים ומאושרים היו פעם.
נדב הממורמר איחל להם שהנישואים שלהם יכשלו, ושהם יקרעו את אלבומי התמונות במהלך הגירושים המכוערים והמרירים שלהם, ואחר כך ישנאו זה את זה לנצח, או לפחות ישמינו ויתכערו ולא ימצאו יותר אהבה לעולם, ובהתקף זעם ושנאה עמד ומחק את המספר של רומן מהנייד שלו, ואחר כך הלך הביתה ומחק את שמו ואת הפרופיל שלו מהחברים שלו באטרף ובפייסבוק.
כל זה לא הואיל, הזעם והתסכול המשיכו לתסוס בתוכו ונדב לא נרגע עד שלא ביטל את חשבונו בפייסבוק – משימה מסובכת ומעצבנת להחריד שהרגיזה אותו כל כך עד שעמד ומחק גם את הפרופיל שלו באטרף.
יופי, מבחינת העולם אני לא קיים יותר, אמר לעצמו, כיבה את המחשב וניסה להירדם. ולמרבה הפלא הצליח וישן כמה שעות עד ששוב התעורר בשלוש לפנות בוקר, ושכב ערני להכעיס במיטתו, יודע ששוב הוא יהיה שפוך מעייפות עוד לפני הצהרים, ושוב יביט בו הבוס במבט חשדני ויצטער שנענה להפצרת הוריו להעסיק אותו.
אחוז ייאוש ובחילה מעצמו ומחייו הוא יצא למרפסת, נשען על המעקה ובהה בבניין הסמוך שעמד בניצב לבניין הדירות בו גר. לפתע הבחין בתנועה מוזרה במרפסת הקיצונית של הקומה השלישית בבניין ממול. הוא רכן קדימה בסקרנות ולטש מבט בצעיר שחרחר אחד שנתלה על המעקה, רגל אחת בחוץ ואחת עוד במרפסת, עושה רושם כאילו הוא עומד לקפוץ בעוד רגע למטה.
"לא!" צעק נדב, "מה אתה עושה? תפסיק!" נופף בידיו, נרעש ומבוהל, "לא, אל תקפוץ!" צרח, בטוח שעוד רגע יראה את הצעיר מרוח על הרחבה למטה, דמו מותז על הריצוף ההולנדי הצבעוני.
הזר שהיה מרוחק ממנו מרחק של כעשרים מטר בקו אווירי שמע אותו כנראה, הרים את ראשו לחפש מה מקור הרעש, הבחין בנדב ונופף לו. לנדב היה נדמה שהוא אפילו מחייך חיוך סלחני ועייף כאילו אמר – למה לא? מה הטעם להמשיך להחזיק מעמד?
נדב שכח את צרותיו ותקוף מרץ שנבע ממקור לא ידוע וזינק ממקומו, דהר במהירות למטה, נעמד רגע בכניסה ובדק וראה לרווחתו שהמתאבד שלו טרם קפץ, והוא עדיין במרפסת, נופף לו בבהילות וחצה בריצה את השביל שקישר בין שני הבניינים, ומתנשם העפיל במעלה המדרגות לקומה השלישית, מדלג עליהן שתיים שתיים בבת אחת.
בניין הדירות השכן היה זהה לזה שהוא גר בו, והוא ידע בדיוק לאיזה דירה עליו להיכנס כדי להגיע אל הצעיר המתאבד. בלי הרבה גינונים הוא הסתער על הדלת שהייתה נעולה לאכזבתו. נסער מאוד הוא החל לדפוק עליה בבהילות, מנסה להיזכר למי צריך להתקשר במקרה כזה, למשטרה? למכבי האש? אולי למגן דוד אדום? ואולי כבר אין טעם לקרוא לאיש, אולי הבחור כבר קפץ והוא מוטל למטה, ראשו שותת דם על הריצוף החדש שהותקן רק בשנה שעברה בפקודתה הוועדה לשיפור חזות פני העיר?
ופתאום הדלת נפתחה, והמתאבד הצעיר שלו עמד בפתח והביט בו במבט מופתע.
"מה קורה אחי?" שאל בחביבות.
נדב הניח את כף ידו על לוח ליבו חש איך הוא פועם במהירות מדאיגה, ונשם נשימה עמוקה אחת ואחר כך שנייה. "אתה בסדר?" שאל, וסקר בעניין את המקור לכל הדאגה שהתברר כאיש צעיר, רזה ושחרחר, יחף, לבוש ג'ינס וטריקו, וחיוך נעים שפוך על פניו.
"כן, עכשיו כן. מזל שלא סגרתי את הדלת של המרפסת לפני שיצאתי, אחרת הייתי תקוע שם עד הבוקר." גיחך הצעיר, "היית מאמין, שהשותפה שלי ישנה גם עכשיו? מה לא עשיתי כדי להעיר אותה? צלצלתי אליה, דפקתי בדלת, אפילו זרקתי אבנים על החלון שלה, והיא, שום דבר, תרדמת אלוהים נפלה עליה, אני תקוע בחוץ בלי מפתחות, וזאתי חורפת."
"בלי מפתחות?" חזר נדב על דבריו, ולאט לאט התחוור לו מי פה הטיפש האמיתי. "בגלל זה… טיפש אחד! חשבתי שאתה מנסה להתאבד בקפיצה מהמרפסת, מה אתה, מטומטם? מי מטפס ככה לקומה השלישית? יכולת ליפול ולהיהרג כמו כלום!"
הצעיר משך בכתפיו וחייך, קצת נבוך, "תרגיע, זה כולה קומה שלישית, מה שהדאיג אותי יותר זה שיחשבו שאני פורץ יזעיקו משטרה ואני אגמור את הלילה במעצר."
"עדיף במעצר מאשר במיון."
"זה נכון." גיחך הצעיר, ופתאום הושיט לנדב את כף ידו בתנועה חיננית, "אני שגיא." הציג את עצמו.
"אני נדב." לחץ נדב את היד המושטת, מציין לעצמו שהיא עדינה אך חזקה, וציפורניה עשויות למשעי כאשר אהב.
"איך הצלחת לשכוח את המפתחות שלך?" חקר.
"לא שכחתי, גנבו לי אותם עם כל הארנק." הסביר שגיא, והשעין כתף על המשקוף, כמכין את עצמו לשיחה ממושכת, "מודה, אני דביל, כל כך נהניתי לרקוד עד ששכחתי שצריך להיזהר מכייסים. רק כשירדתי מהמונית שמתי לב שאין לי ארנק, מזל שהחברים שלי שילמו עלי."
"איפה ביליתם?" התעניין נדב.
"בקסטרא, הייתה שם מסיבה פיצוץ, לא הייתי מאמין שליין של גייז יצליח כל כך גם בחיפה, סוף סוף התל אביביים הסנובים האלה הזיזו את עצמם ובאו אלינו."
"אהה… אז היית במסיבה של גייז? ולא הפריע לך ש…" נדב העביר שוב את מבטו על הדמות הדקה והשחומה שעמדה מולו, סוקר אותו בהנאה מכף רגל ועד ראש, מבחין שהצעיר שעומד מולו עושה אותו דבר בדיוק, ופתאום התבהר הערפל ממוחו, והוא הבין. "אז הלכת סתם עם חברים? איך היה?"
עיניהם נפגשו, "היה מעולה, אבל אתה יודע איך זה במקומות כאלה, מתגנדרים ומקווים למצוא מישהו חדש, אבל כל כך רועש שאי אפשר לדבר, ומה שהולך בשירותים… סדום ועמורה. מי שרוצה יותר מסתם סקס מתאכזב."
"כן, אני יודע איך זה." הנהן נדב.
"וגם באטרף לא יותר טוב, מלא סוטים ודפוקים, עד שאתה מוצא בן אדם אחד נורמאלי יוצאת לך הנשמה, ובסוף מתברר שהוא נשוי."
"או שרוט שעוד לא התגבר על האקס."
"או ארוניסט שפוחד מההורים."
הם הנהנו זה לזה וחייכו אחד אל השני בהבנה.
"טוב, אני חייב… אני הולך מחר לעבודה, וכבר כמעט בוקר אז… אתה לא עובד מחר?"
"לא, עד מוצאי שבת אני פנוי, אני חייב לישון עכשיו, אבל אם יתחשק לך לקשקש או לשתות קפה כשתחזור מהעבודה אני פה." הציע שגיא, והביט בנדב במבט מפציר, מנסה להסוות את להיטותו בחיוך אגבי.
"אחלה." חייך אליו נדב, חש איך הקלילות התל אביבית הבטוחה והנעימה שאפפה אותו פעם, אותה הרגשת ביטחון ועליצות זוהרת שהגנה עליו תמיד וסרה ממנו אחרי שרומן העיף אותו, משאירה אותו מכוער וחסר ביטחון, שבה לעטוף אותו, שקופה ונוצצת, מרחיקה ממנו את המזל הרע, העצב והכיעור, והופכת אותו שוב לנדב היפה והבטוח בעצמו, נדב השווה שכולם חפצים ביקרו. "אם לא יצוץ משהו לא צפוי אני אקפוץ לבקר אצלך הערב, נקווה שהשותפה שלך תתעורר עד אז."
"בטח שהיא תתעורר, היא עובדת משמרות, עד הצהרים היא חייבת לעוף מפה." הבטיח שגיא, והם נפרדו בלחיצת יד חמימה, מחייכים זה לזה.
כמו מרחף באוויר הגיע נדב לדירתו, הטיל את עצמו על המיטה, עצם עיניים ולמרבה הפלא נרדם מיד, והתעורר רק אחרי שהשעון המעורר הציק לו שוב ושוב, מודיע לו שעליו ללכת כבר לעבודה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il