דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/11/2015
הרעיון עלה לראשונה בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. רק אז התחילו להבין מה טיבה של המחלה הזו שבגללה הומואים צעירים מתים פתאום כמו זבובים.
ברגע שהתברר שאין למחלה הזו תרופה וכל מי שנדבק בה צפוי למוות בייסורים עקב כשל חיסוני השתרר בעולם פחד נורא מהווירוס. כמרים, רבנים וסתם הומופובים מהשורה צעקו בראש חוצות שזה עונש מאלוהים, ושזו דרכו לטהר את העולם מהסוטים האלו שמתעקשים לבעוט בערכי המשפחה ולאהוב את בני מינם, מה שקצת התנגש בעובדה שגם סטרייטים, נשים ואפילו ילדים קטנים חלו באיידס.
אז עלה לראשונה רעיון ההסגר – לאסוף אותם ולשלוח אותם רחוק מכאן, לכלוא אותם ואת המחלות שלהם במקום נידח, שלא ידביקו אנשים בריאים ונורמאלים שסולדים מהסטיות שלהם.
למזלם של החולים התברר שאמנם הווירוס מדבק, אבל רק במגע קרוב מאוד, ואפשר לגעת ואפילו לנשק בלי סיכון, ואם מקפידים על קונדום אפשר גם לעשות סקס בלי למות.
אחר כך מצאו גם תרופות שאמנם לא ריפאו, אבל דחו את המוות הבלתי נמנע ביעילות כה רבה עד שהמחלה הוכרזה למשך כמה עשרות שנים כמחלה כרונית, אמנם קשה ולא נעימה, אבל היי, יש גרועות יותר, נכון? בטח שכן.
מטרת התעמולה המרגיעה הייתה לטובה, היא נועדה להפסיק את הפחד מפני נשאי הווירוס ולפוגג את הסטיגמה האיומה שדבקה במחלה בשנות השמונים של המאה שעברה.
זה הצליח יפה מאוד. למעשה זה הצליח כל כך טוב עד שהדור החדש של הצעירים – אלו שלא זכרו איך פעם יכולת לזיין כל מי שרצית בלי לעשות חשבון, וקונדום היה משהו שרק נשים שפחדו מהריון לא רצוי השתמשו בו – באמת הפסיקו לפחד, והמחלה התפרצה שוב.
הפעם היא תקפה עם זני ווירוס עמידים וחכמים יותר, והמדענים שבמשך שנים הבטיחו שהנה, עוד מעט הם מוצאים תרופה, או לפחות חיסון, הרימו ידיים והתייאשו. פתאום התרופות כבר לא היו כל כך יעילות, אנשים שוב מתו מוות אכזרי והמחלה שרק לפני עשרים שנה הייתה רק עוד מחלה כרונית הוכרזה כמגפה, מגפה קשה שמסכנת אוכלוסיות שלמות.
המדענים אמרו שהם, הנשאים של הווירוס, הם האשמים. הם לא הבינו עד כמה הווירוס הזה חכם ומסוגל להשתנות במהירות, ובגללם, בגלל שהם התחילו לזלזל בכללי הזהירות, לא הקפידו על לקיחת התרופות בזמן והמשיכו לזיין בלי קונדום חלה עלייה במספר הנשאים, ומיד פוליטיקאים שלא אוהבים לתת לעובדות לבלבל אותם, הכריזו שזו אשמת ההומואים, כי מי רוב הנשאים אם לא הומואים? הם חסרי מוסר ומופקרים, מזיינים, בוגדים ומתהוללים, מזלזלים בערכי המשפחה, אין להם ילדים שצריך לדאוג לעתידם, במקום ללכת לישון בלילות כמו אנשים מהוגנים הם חוגגים במסיבות, משתכרים, לוקחים סמים, עושים אורגיות, צועדים בצעדי גאווה, מפתים נערים צעירים ותמימים לשכב אתם, ומדביקים גם אותם במחלה. בתקופה הזו, קצת בתחילת שנות הארבעים של המאה הנוכחית עלה שוב רעיון הגירוש כפיתרון היחיד למגפה.
הגירוש התחיל בארצות הנידחות ההן שעובדי האו"ם המקימים בהם מחנות פליטים בשביל מסכנים שברחו ממלחמות אזרחים חסרות פשר והם היחידים היודעים לבטא כהלכה את שמן. מדינות מוכות גורל שאיש לא יודע בדיוק איפה הם, ושאנשים נאבקים בהם תמיד בבצורת, או בשיטפון, או ברעידת אדמה, ילדים קטנים עדיין מתים בהם מרעב, נשים נואפות נסקלות באבנים, גנבים מולקים בשוטים וזרועם נכרתת, והשליטים המושחתים שלהם מעדיפים לבודד ולכלוא נשאים (או סתם להרוג אותם) במקום ללמד את האזרחים הבורים להשתמש בקונדומים, ומשם הרעיון הזה התפשט לאט לאט לכל העולם.
כמובן שהיו מדינות נאורות שהתנגדו ואמרו שאין צורך להיות קיצוני עד כדי כך, מספיק לקעקע סימן במקום בולט על גופם של הנשאים, ואולי להוסיף חותמת גדולה ואדומה על תעודת הזהות שלהם, ושלט אזהרה על דלתותיהם, הרי יש עוד דרכים הרבה יותר תרבותיות חוץ מגירוש כדי להתגונן מהמגפה, אבל מצד שני טענו המחמירים אפשר להוריד קעקועים או להסוות אותם, וקל מאוד לזייף תעודות ולהוריד שלטי אזהרה. לא, עם כל הצער שבדבר רק גירוש למחנות הסגר יעזור כשמדובר בהומואים פרועי מוסר וחסרי כבוד לערכים שמרניים.
היו כמובן יפי נפש שהתנגדו ומחו, אבל מאחר והמגורשים היו רק הומואים חסרי משפחה שרובם לא היו אבות או בעלים גם המוחים והמתנגדים לגירוש התעייפו לבסוף.
אתם יודעים איך זה, יש כל כך הרבה צרות ואי צדק בעולם… אי אפשר לפתור הכול, והם הרי הביאו את הבעיה הזו על עצמם בגלל ההתנהגות שלהם, וסך הכול הם רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, ולרוב יש זכות להתגונן מפני מיעוט מסוכן… וכך, לאט לאט, הרעיון פשט בכל העולם ועם הזמן, מדינה אחר מדינה אספה את הנשאים שלה ושלחה אותם למחנות הסגר.
האו"ם שתק בהתחלה, אבל אחר כך התעשת ודרש בתקיפות לנקוט מדיניות הומאנית – לגרש רק חולים ונשאים, לתת יחס מיוחד לבעלי משפחות, שהם מן הסתם סטרייטים, ולהקפיד לא להפריד בין קרובי משפחה, בעיקר לא בין אימהות לילדיהן.
במקומות ממש נאורים לא בדיוק גירשו אותם אלא סגרו אותם בגטאות עם שערים ושומרים כמובן, אך לכל הפחות הם נשארו חלק מהקהילה.
אבל אפילו במקומות הנאורים והרחמניים ביותר אף אחד לא רצה שהגורם הראשי למגפה ימשיך לגור לידו. לאנשים נמאס מהם, מהמסיבות הרעשניות שלהם, ממצעדי הגאווה הצבעוניים וחסרי המוסר שלהם, מהמיניות חסרת הרסן והבושה שלהם שגרמה סבל כה רב.
אפילו הם עצמם נאלצו להסכים שיש משהו מהצדק בדברי המקטרגים עליהם וחלקם הסכימו שהם באמת הגזימו, בעטו בכל המוסר המקובל עשו את הרע בעיני אלוהים ואדם.
הם באו על עונשם בצדק ואין להם אלא להלין על עצמם הטיף להם בקול עגום המבוגר שבחבורה שישבה שקטה ומפוחדת על ספסלים קשים של טיולית ישנה שהמתינה במגרש החנייה אליו הובאו נשאים מכל רחבי הארץ והמתינו לשילוחם למחנה הסגר.
"אנחנו אשמים בגירוש, התגרינו בהם, אילצנו אותם לראות אותנו רוקדים ערומים ברחובות, נפנפנו בהתגרות בדגלים שלנו, זלזלנו במוסר, זיינו בלי קונדומים בשירותים ציבוריים, הדבקנו אנשים על ימין ועל שמאל ולכן…"
"אוף! שתוק כבר." אמר צעיר אחד, עייף למראה, "די נודניק זקן, נמאסת."
"אתה רואה, בגלל הגישה הזו…"
"סתום כבר או שאני גומר עליך!" התפרץ בריון מגולח שיער ומקועקע, "שמענו את כל זה כבר יותר מידי פעמים, די, שתוק."
המטיף המבוגר השתתק וכבש את פניו בידיו, מסתיר דמעות, ובנצי שישב לצידו ליטף בעדינות את גבו. "גם אם אתה צודק עכשיו זה כבר מאוחר מידי." אמר בקול חרישי.
"אני יודע." לחש לו הגבר המבוגר יותר, "אני פשוט… אני…" דמעות חנקו אותו לרגע, "אני דואג נורא לאימא שלי, היא חולה וזקנה ובודדה, רק אלוהים יודע מי יטפל בה עכשיו."
בנצי הקשיב בשתיקה, אבל לא היו בפיו מילות נחמה לשכנו לספסל, גם הוא דאג לבן זוגו, ליואב שלו שנשאר לבד, אבל יואב היה לפחות צעיר ובריא. הוא לא ידע מה הוא היה עושה אם היה צריך לעזוב אם מבוגרת וחולה… מזל שאחיו גרו ליד אימו ודאגו לשלומה.
"הייתי רוצה שנזוז כבר ודי!" רקע גלוח הראש המקועקע על רצפת הטיולית ברגל ממוגפת, "למה מחכים?"
"כנראה שעדיין לא הביאו את כולם." אמר העייף ונאנח, "משטרת האיידס בטח עושה עוד חיפוש אחד אחרון, הם רוצים להיות בטוחים לגמרי שתפסו את כולם."
קול מוכר ומפחיד של סירנה נשמע. "הנה הם מגיעים." אמר צעיר דקיק שעל ראשו התנוססה פלומת שיער בצבע צהוב אפרוחי שהתנגש בצבע השחור של גבותיו המרוטות בקפידה.
הם הציצו החוצה וראו שיירת ניידות שחורות עם סמל משטרת האיידס טסות לתוך מגרש החנייה ופורקות כמה עשרות גברים נושאי תרמילים ומזוודות במרכזו. בהדרכת השוטרים החלו הגברים להתפזר בין המשאיות. הם שמעו את הוראותיהם של השוטרים, "תל אביבים לשמאל! ירושלמים לפנות ימינה!" וכן הלאה.
"תראה את האוטובוסים המדוגמים של התל אביביים, אפילו פה הם מתפנקים." רטן העייף במורת רוח, ולשם שינוי כולם הסכימו איתו.
"לא להציץ! לא לעמוד! כולם לשבת!" צרח אחד השוטרים והלם באלה על דלת הטיולית החבוטה שלהם, "אתה תיכנס לכאן." הדף קדימה גבר צעיר, שחום ודק, בעל רעמת שיער שחור ומתולתל שדילג בקלילות על מדרגות הטיולית ונכנס לתוכה בחיוך.
בנצי קפץ ממקומו ובהה בצעיר בתדהמה, "מה אתה עושה פה יואב? איך הגעת לכאן?" הביט בבהלה בבן זוגו שצץ במפתיע באוטובוס המגורשים, "היי, שוטר! זו טעות! הוא בריא!" צעק לעבר השוטר, "בוא הנה שוטר, קח אותו מפה! הוא…"
"שתוק!" זינק עליו יואב והניח יד על פיו, "סתום, אתה יודע כמה כסף עלה לי לסדר בדיקת דם מזויפת? שב בשקט."
בנצי צנח על המושב הקשה והביט מזועזע בבן זוגו הוותיק שהוא הקפיד במשך שנים כה רבות לא להדביק בווירוס.
"מאיפה היה לך כסף יואב?" שאל בזעם.
יואב התעלם ממנו ופנה אל חבריו למושב של בנצי. "זוזו קצת, תעשו לי מקום." ביקש בחיוך עליז.
הגבר המבוגר נדחק אל העייף, מניח ליואב לשבת לצידו של בנצי הכועס. "מאיפה לקחת כסף יואב?" חזר בנצי ושאל בתוקף.
"מכרתי את השעון שהשארת במגרה שלי."
"השעון שלי? השעון שנתת לי במתנה ליום השנה הראשון שלנו?"
"כן, השעון הזה. אתה זוכר שכעסת עלי שבזבזתי כל כך הרבה כסף? מסתבר שזו הייתה השקעה טובה, השעון הכפיל את ערכו, גם אחרי ששילמתי הון לבדיקה מזויפת נשאר לי קצת עודף."
בנצי גנח בייאוש. "יואב, השארתי לך את השעון כמזכרת, לא כדי שתמכור אותו, בטח לא בשביל דבר כזה. למה עשית שטות כזו?"
יואב כרך יד על כתפו. "כדי להיות אתך."
"אבל אני לא רוצה שתהיה איתי. אין לי מושג לאן שולחים אותנו ומה יקרה לנו שם. אולי יזרקו אותנו באיזה חור נידח וירעיבו אותנו, או יעבידו אותנו בעבודת פרך או… אין לי מושג מה, כל כך שמחתי שלפחות אתה בריא, בשביל מה באת לפה? מטורף שכמוך."
עיניו השחורות הגדולות של יואב נמלאו דמעות. "ואני חשבתי שתשמח לראות אותי."
"אז טעית, אני לא שמח. אני לא שמח לראות את עצמי פה, אז בטח שלא אותך. אני רוצה שתחיה ותהיה בריא ומאושר יואב, למה אתה לא מבין את זה?"
"איזה שטויות אתה מדבר בנצי, איך אני יכול להיות מאושר בלעדיך? נו, די, אל תעשה פרצוף כזה, מספיק, תביא חיבוק."
"לא רוצה, אני נורא כועס עליך."
"שקרן, אתה חולה עלי. תן חיבוק, הנה, ככה." התרפק עליו יואב.
בנצי נכנע וחיבק אותו, מתאפק לא לבכות, "לא היית צריך לבוא לכאן יואב, עשית טעות."
"לא אכפת לי. אני מעדיף להיות טועה אתך ולא צודק בלעדיך."
"אוי, יואב, אני פוחד שמהר מאוד תתחרט."
יואב הניח יד עורפו והביט בפניו באהבה. "בנצי, אתה זוכר איך, ביום הראשון שהתחלנו לגור יחד, הבטחתי לך שאני אשאר אתך תמיד, בכל מצב? בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי, אתה זוכר?"
בנצי הנהן. "כן, אני זוכר, אבל…"
"אין אבל,"אומר יואב בתקיפות,"הבטחתי ודי. אתה זה שלימדת אותי שגבר מקיים תמיד את ההבטחות שלו, נכון או לא?"
"אני והפה הגדול שלי." נאנח בנצי.
"די, די, שתוק כבר. אני אוהב את הפה שלך." נישק אותו יואב, והניח ראש שחור תלתלים על כתפו.
"הנה הנהג מגיע." אומר צהוב הפלומה, ואכן, הנהג, לבוש במדי משטרת האיידס, נכנס לטיולית, נעל את הדלתות התניע והם יצאו לאיטם ממגרש החנייה בדרכם אל הלא נודע.
אחרי נסיעה ממושכת של כעשר שעות הם הגיעו סוף סוף לבסיס צבאי ישן שהוסב למה שהשלטונות כינו – מחנה מעבר זמני – אבל הם קראו לו פשוט הזמני.
שנים אחר כך עוד סבל בנצי מסיוטים מהתקופה ההיא ולא רק הוא, אף אחד מאלו ששהו בזמני לא יצא ממנו כמו שנכנס אליו.
מחנה המעבר הזמני התקיים רק שנה וחודשיים וחוסל אחרי שעיתונאי חטטן התגנב לשם וכתב סדרת כתבות מזעזעת על הזוועות המתרחשות במחנה המעבר הזמני שקיים כבר יותר מידי זמן, ומתנהל כאילו הוא נמצא בפלנטה אחרת.
פרצה שערורייה, הממשלה התעשתה, מישהו התנער ונתן פקודה, וועדה הוקמה, הזמני חוסל וכל השוהים בו נשלחו להסתדר כמיטב יכולתם באזורים מבודדים בהם לא יוכלו לטמא בנוכחותם את שאר האוכלוסייה.
השלטונות קראו לתהליך הזה – יישום פתרון הקבע.
לכל מי ששהה במחנות הזמניים וזכה לשרוד ולהגיע לפתרון הקבע נמחלו מראש כל השריטות שסחב משם והוא זכה לכבוד ולהערכה, אבל גם לרחמים.
בנצי ויואב היו בזמני במשך שלושת החודשים האיומים של הקיץ האחרון. קיץ שבו הרגשת כאילו זכית בפיס אם צלחת עוד יום אחד כשאתה עדיין חי ושפוי, בערך.
זה היה כמו ליפול לגיהינום תיאר פעם יואב בקצרה את הזמני, וזה היה הדבר היחיד שהוא הסכים לספר לדור הצעיר על אותה תקופה, ובנצי סיפר עוד פחות. גם שאר בני החבורה מיעטו מאוד לדבר על הזמני ובימים רגילים הם עשו כמיטב יכולתם לשכוח אותו.
רק פעם בשנה כל הוותיקים היו מתכנסים ביום הולדתו של מוזס הזקן (הם המשיכו לחגוג לו יום הולדת גם אחרי שנפטר) מדליקים מדורה על שפת הים, מעשנים ומשתכרים ונזכרים בזמנים הרעים ההם, מקפידים לשוחח עליהם רק בינם לבין עצמם.
"מדינת הקשת נוסדה בזכות הגיהינום שעברנו בזמני." העיר פעם פלדי ונשף עיגול עשן מדויק מהסיגריה המגולגלת שבידו.
"לא נכון, מדינת הקשת נוסדה בזכותו של פרופסור מוזס." מחה צוף.
"כן, אבל פרופסור מוזס התחיל לגבש את העקרונות של מדינת הקשת עוד כשהיינו בזמני." הזכיר לו בנצי, "עוד בלילה הראשון, כשרק הגענו וישבנו בחוץ כי בפנים היה חם מידי, הוא התחיל לדבר על מדינה משלנו שתתנהל לפי הצרכים והרצונות שלנו."
"כן, אני זוכר. אז חשבתי שהזקן פשוט השתגע מרוב חום ועייפות והקשבתי בשקט כי לא היה לי כוח להתווכח." חייך יואב והשעין את ראשו על כתפו של בנצי.
"אהבתי את הזקן העקשן הזה. בלעדיו לא היינו יוצאים משם בחיים. כמה חבל שהוא לא כאן כדי לראות שהכול יצא בדיוק כמו שהוא רצה." נאנח טומי.
הם חייכו בחיבה כשנזכרו בפרופסור בעל הזקן הלבן, והעיניים החודרות שנזף בהם, הוכיח אותם ודחק בהם עד שהגשימו את חזונו, התמתחו בהנאה בכיסאות הנוח שלהם והמשיכו להפריח טבעות עשן מתוק אל תוך הלילה הרך והחמים של מדינת הקשת.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il