דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/12/2015
מיד אחרי שחגגנו את השנה השלישית ליסודה של מדינת הקשת בענן זימן הפרופסור מוזס ללשכתו את כל חברי מועצת המדינה שרוב חבריה היו בקבוצה המקורית שלנו (זו שהגיעה יחד לזמני והתקבצה סביבו עוד בתקופה הרעה ההיא) ובישר לנו שהוא חושב שהגיע הזמן שנתחיל לדאוג לעתיד.
"חשבתי שזה מה שאנחנו עושים כבר שלוש שנים." הופתע בנצי, יושב הראש הנצחי שלנו ויד ימינו של הזקן. "למעשה מצבנו השתפר מאוד השנה." הוסיף, מעיין ברשימותיו, "למרות האסון הנורא של רעידת האדמה מחסני החירום מלאים, כל התושבים עברו לבתי הקבע שלהם, ויויו דיווח לי רק אתמול שהוא סיים לחבר את השכונה האחרונה למים, ושלדעתו אין צורך לחפור עוד באר כי יש לנו די מים בשביל כולם."
יויו הנהן ואמר שזה נכון, ואם נרצה אפשר אפילו למלא את בריכת המים ולהתחיל לארגן תחרויות שחייה בבריכה.
"נשמע שהכול טוב." אמרתי באופטימיות וחייכתי אל פרופסור מוזס שהמשיך להראות מודאג מאוד. הוא נראה מוטרד ועייף ושוב תהיתי בליבי בן כמה הנשיא שלנו והאם הוא יצליח לעמוד בנטל הנהגת מדינת הקשת? לא העזתי להרהר אפילו ביני לבין עצמי בשאלה המפחידה מה יעלה בגורלנו אחרי שהפרופסור מוזס ילך לעולמו.
כשיצאנו מהמחנה הזמני היינו קבוצה של פראי אדם מיואשים ורק הוא, בכוח אישיותו החזקה ורצונו הנחוש, הצליח לאחד אותנו לחבורה מלוכדת. בזכותו הפכנו מחבורת אנשים מבוהלים בודדים וזועמים לקהילה אמיתית, מאורגנת ופעילה. הזקן הקדיש לנו את חייו והציל אותנו, הייתי אסיר תודה לו, אהבתי והערצתי אותו כאילו היה אבי מולידי. המחשבה שיום אחד לא אוכל לראות את פניו הנבונים, להביט בעיניו החודרות ולשמוע את קולו מדריך אותנו בדרך הנכונה הפחידה אותי מאוד.
"מה הבעיה אדוני?" שאלתי,
"העתיד הוא הבעיה." אמר פרופסור מוזס. "אני שואל את עצמי מה יהיה איתנו בעוד עשר שנים?"
"נהיה זקנים יותר בעשר שנים." אמר פלדי בפשטות, "מי שיישאר בחיים כמובן." הוסיף בחוסר טקט אופייני.
פלדי הוא אחד מהקבוצה המקורית שלנו, אבל הוא סירב להתמנות לתפקיד ניהולי והחליט להפוך את עצמו לשומר הראש של הזקן. הוא לא נבון ורב תושייה כמו בנצי או יואב, כוחו הוא בשריריו ולא בשכלו. הוא חסר כל השכלה, אבל הוא אמיץ, חזק ונאמן מאוד. הוא יקר לליבי כאח ואני מעריך מאוד את העובדה שעוד בתקופת הזמני הוא העמיד את עצמו לרשות פרופסור מוזס ושירת אותו בכל דבר ועניין, מהכנת ארוחותיו וכיבוס בגדיו, ועד דאגה לניקיון דירתו ושמירה על שעות המנוחה שלו, אבל עדינות ודיפלומטיות לא היו אף פעם אחת מתכונותיו הבולטות.
"אני בטח שלא אשאר בחיים בעוד עשר שנים." אמר פרופסור מוזס בשלווה סטואית, "ואני מניח שעוד כמה מהמבוגרים יותר עלולים ללכת לעולמם, ואולי גם חלק מהאזרחים הצעירים יותר שלנו אם ימשיכו להשתולל בתחרויות האבקות ושיט מפרשיות." התגנבה נימת תוכחה לקולו.
"אני עושה כמיטב יכולתי לרסן אותם, אבל למרבה הצער אין יותר מידי בידור במקום הזה אדוני, והם צעירים מאוד ומלאי מרץ." הסברתי, חש כאילו, בתוקף תפקידי כשר החינוך, ננזפתי אישית.
כמורה עשיתי מאז ומתמיד כמיטב יכולתי לכוון את בני הנוער שלנו לדרך הישר, אבל יש אנשים ששום חינוך לא יצליח לרסן את מזגם הפרוע. "המחנך הדגול ביותר לא יכול לשנות את דרכיהם אנשים מבוגרים שניחנו באופי חסר מעצורים כמו זה שניחנו בו חלק מהאזרחים שלנו, ואל תשכח אדוני שחלקם עדיין סובל מהטראומה של השהות בזמני." ניסיתי להתגונן.
הפרופסור נאנח. "אני יודע חומי, ולא זה מה שמטריד אותי, אני חושש מה יקרה כשהם יתבגרו, מי מהם שיזכה לכך כמובן, ולא יהיו פרחחים צעירים אחרים שיחליפו אותם."
"אני לא מבין." מלמלתי, נבוך, כי באמת לא הבנתי.
"בן כמה האזרח הכי צעיר שלנו?" הפתיע אותי הפרופסור בשאלה לא צפויה.
"אהה… טוב, חלק גדול מהארכיון שלנו הושמד ברעידת האדמה, אבל אהה…"
"לדעתי סשה הקטן הוא כיום האזרח הכי צעיר במדינה. לפי דבריו הוא בן תשע בערך, או אולי עשר, הוא לא בטוח." התערב בשיחה צוף שאסף אליו את הילד בימים הראשונים שלנו במדינת הקשת, זה היה אמור להיות סידור זמני, אבל השניים נקשרו זה לזה ומאז הוא מטפל בו במסירות שהפתיעה לדעתי אפילו אותו.
"בעוד עשר שנים גם הוא יהיה כבר גבר, אמנם צעיר, אבל כבר אדם מבוגר, והשאר יהיו מבוגרים יותר, ובעוד עשרים שנה… אתם מבינים לאן אני חותר?"
החלפנו מבטים נבוכים. "טוב, אבל מה אפשר לעשות פרופסור?" שאל פלדי בפשטות, "ככה זה בחיים, עם הזמן כולם מזדקנים, ובסוף מתים."
"ודור חדש תופס את מקומם, רק שלנו אין דור חדש." אמר הפרופסור והפנה את מבטו אל יויו, "השנה כבר לא תעלו את חלום ליל קיץ, נכון?"
"לא, אי אפשר. אין לנו אף שחקן שימלא את התפקיד של פוק." אמר יויו, נבוך, "אף אחד מהצעירים יותר לא מעוניין בתיאטרון ודניאל פשוט מבוגר מידי לזה. הוא כבר חולם להיות המלט." הוסיף, גאה בדניאל כמו היה בנו.
"כדי לשרוד אנחנו צריכים דור צעיר, אנחנו זקוקים לתינוקות." הודיע לנו הפרופסור, "ובשביל תינוקות צריך נשים. אני מקווה שאתם עדיין זוכרים את העובדה הזו?"
"אבל האי של הנשים נמצא בצד השני של המפרץ ואין לנו דרך להגיע אליו." הזכיר לנו תומי את מה שכולנו ידענו ממילא.
"בדקנו את העניין לא פעם, אין שום אפשרות לחצות את המפרץ בגלל הסלעים התת מימיים והמערבולות, וגם אם הייתה לנו ספינה רצינית יותר מהיאכטה הישנה שלנו זה היה בלתי אפשרי." פסק יויו והביט בבנצי שהנהן לאות הסכמה.
"אנחנו חייבים לחשוב על דרך לעשות את זה." התעקש הזקן, "דחינו את המשימה הזו יותר מידי זמן, אבל אם אנחנו רוצים שהקהילה שלנו תמשיך להתקיים אנחנו חייבים ללדת דור חדש."
"כן, אבל איך?" תהינו, מתבוננים זה בזה בפליאה. ידענו שקבוצה של נשים הגיעה לאזור כמה חודשים לפנינו, ובימים בהירים אפשר היה לראות שיש באי שלהן פעילות, ויש שם חיים, אבל להגיע לשם פיזית היה בלתי אפשרי, והאמת שאף אחד לא ממש התאמץ, היו לנו די משימות דחופות יותר במדינה שלנו.
"אם לא בים אז באוויר." אמר הפרופסור, "תבנו דאון או משהו דומה, אנחנו חייבים להגיע לאי הנשים כדי להבטיח את העתיד." פסק בהחלטיות.
"אבל גם אם נגיע לשם וגם אם נצליח לשכנע אותן ש… ש…" פלדי גמגם, נבוך לראשונה מאז שהכרתי אותו, "הילדים ייוולדו חולים באיידס, אז מה הטעם בכלל?"
"אל תדאג לזה, זו הבעיה שלי." אמר הפרופסור, "רק תגיע לנשים הללו ותשאיר לי לפתור את בעיית האיידס." פקד עלי.
"כן אדוני." אמרתי והתחלתי להוציא לפועל את מבצע פרו ורבו.
כולנו התגייסנו למשימה החשובה הזו אבל אני היה זה שניצח עליה, ואם הנשים לא היו מגיעות אלינו קודם אני בטוח שאני הייתי הראשון לנחות באי שלהן.
"הזקן השתגע לגמרי." אמר חומי אחרי שהנשיא שלנו הודיע לנו שאנחנו חייבים להגיע לאי הנשים ולשכנע אותן להתרבות איתנו ויהי מה. "איך נצליח להטיס לשם דאון? זה טירוף." התייאש מראש.
"ולשבת פה ולחכות עד שכולנו נמות מזקנה זה לא טירוף?" השיב לו בנצי בזעף.
"וגם אם נצליח להגיע לשם איכשהו, מה פתאום שהן יתנו לנו… אתה יודע." המשיך חומי להיות פסימי.
"אני לא יודע." אמר דניאל שהצליח להתגנב לחדר למרות שאסרתי עליו בפירוש להיכנס כשאנחנו מקיימים ישיבות מועצה.
"לך מפה ילד." כעסתי.
"אל תקרא לי ילד." התווכח דניאל והזדקף מלא קומתו. בשנה האחרונה הוא נעשה גבוה יותר מבנצי למרות שמלאו לו רק שש עשרה שנים.
"דניאל, אל תפריע." ביקש בנצי והניח יד על כתפו של הנער, "אנחנו דנים בעניין של חיים ומוות."
"אתם סתם מקשקשים." הודיע לנו דניאל בחוצפה שסיגל לעצמו לאחרונה, "אין לכם מושג בתעופה."
"ולך יש?" התרגז צוף, מעביר יד על קרחתו הבוהקת, קרחת שהחליפה לאחרונה את בלוריתו הצהובה.
"לא, אבל אני יודע למי יש." השיב דניאל, "אני כבר מביא אותו." הוסיף ונעלם רק כדי לחזור אחרי כמה דקות עם סאלי עפיפון שהקדיש חלק נכבד מזמנו לבניית עפיפונים אותם הטיס בכל רחבי האיים. אפשר היה לראות שרידים של העפיפונים שלו, שנבנו מנייר ובמבוק, תלויים כמעט על כל עץ דקל שהיה גבוה מספיק.
"הרוח במפרץ חזקה מאוד." אמר בכובד ראש כשהסברנו לו מה הבעיה, "אבל יציבה ואם נבנה דאון מספיק כבד…" הוא שקע בשרטוטים מסובכים, מחשב מהירות רוחות וכיווני אוויר. הדאונים הראשונים לא הצליחו להתרומם וזה שכן הצליח נפל ונסחף חזרה לחוף. סאלי למד מטעויותיו והדאון החמישי שבנה היה מוצלח יותר. הוא עשה בו מספר טיסות ניסיון בין האיים ובטח היינו מצליחים להגיע בעזרתו לאי הנשים, אבל למרבה הפתעתנו הן הקדימו אותנו והגיעו קודם בעזרת מסוק שבנו משברי יאכטה מתפוררת שהייתה מוטלת על החוף. הן הרכיבו עליו מנוע שנלקח משרידי מכונית שמצאו באי שלהן, והצליחו להגיע אלינו יום לפני שסאלי עפיפון המריא לעבר האי שלהן.
המסוק נחת נחיתה מושלמת על האי כחול, מבהיל עד מוות את כל השחפים שעפו לתומם לאורך החוף, ומתוכו יצאה גברת שהייתה ללא ספק מבוגרת מכדי ללדת תינוק, אבל למרות שערה הכסוף והקמטים סביב עיניה היא הייתה נמרצת, זקופה ושופעת ביטחון עצמי.
"פרופסור מוזס, אני מניחה." הושיטה יד ללחיצה לנשיא שלנו שהגיע בזריזות כדי לקדם את פניה.
"כן גברתי." אמר הזקן וקד לפניה בנימוס, "אני הנשיא של מדינת הקשת, עם מי יש לי העונג?"
"אני נינה." היא אמרה בפשטות, "הנציגה של ניו לסבוס, ואני רוצה להציע לך אדוני הנשיא הצעה שלא תוכל לסרב לה."
ההצעה הייתה לספק להן זרע תמורת הבנים הזכרים שייוולדו להן אחרי שיעשה שימוש בזרע שניתן להן.
"אתן רוצות רק את הבנות?" נדהם הפרופסור.
"כן." אמרה נינה, "ואנחנו רוצות רק זרע שעבר שטיפה כמובן."
"בסדר." הנהן הנשיא בראשו, "אני מקבל את ההצעה שלך, גברתי השגרירה." ובמילים אלו התחיל מבצע פרו ורבו שחיסל את מדינת הגברים שלנו. הצטערנו על כך, אבל השלמנו עם כך שכדי לשרוד עלינו לוותר על העבר ולהתקדם לעבר העתיד.
פלדי ידידי שהיה מאז ומתמיד בעל יותר שרירים מאשר שכל היה הראשון שקלט שההצעה של הנשים היא התחלת הסוף של המדינה שלנו, מדינת הגברים.
"זהו, מעכשיו החיים הטובים נגמרו." אמר בעצב עוד באותו יום, כשהתכנסנו לישיבת מועצה לא רשמית בביתם של יויו ובנצי. "הנשים הגיעו ומעכשיו שום דבר לא יהיה יותר כמו קודם."
"אני לא מבין למה הזקן קיבל את ההצעה שלה בלי שום ויכוחים." התרגז ציקי הצעיר, "ממש התביישתי בשבילו."
"אתה טועה ילד, הוא עשה את הדבר הנכון." אמר חומי באנחה, "יכול להיות שלא תמיד נאהב את זה, אבל לצערי, עד שגברים יצליחו ללדת תינוקות, אין לנו ברירה אלא ללמוד להסתדר עם נשים, למרות שלפעמים הן מסוגלות להטריף את דעתו של הגבר הסבלני ביותר."
"אני לא מבין מה הבעיה," העיר ציקי בתמימות, "הן ייקחו את הזרע ובעוד תשעה חודשים יחזירו לנו את התינוקות ויותר לא נראה אותן פה."
בנצי הביט בחומי שהחזיר לו קריצה, אחר כך פרצו שניהם בצחוק, ורק כמה חודשים אחר כך הבנו למה.
ד. ההיסטוריה של מדינת הקשת
בתחילה הקשר בין איי הגברים לזה של הנשים היה דרך האוויר, אבל עד שהנשים הראשונות באי ניו לסבוס החלו ללדת כבר נבנתה רחפת בטוחה דיה למעבר בין שני האיים והאוכלוסיות החלו להתערבב.
ההסכם הראשוני בין הגברים של מדינת ההומואים לבין נשות ניו לסבוס כלל סעיף שאמר שהנשים יקבלו את הבנות, והגברים את הבנים, אבל מיד אחרי הלידות הראשונות התברר שרוב האבות מעדיפים לגדל את ילדיהם בשיתוף עם האימהות, ודי מהר החלו האוכלוסיות להתערבב וההסכם הראשוני נשכח. נשים הגיעו אלינו, גברים השתקעו אצלן, ופרופסור מוזס הספיק לחתום לפני מותו על הסכם האיחוד בין ניו לסבוס למדינת ההומואים שנקרא איחוד מדינות הקשת בענן.
אחרי מותו בשיבה טובה של הנשיא הראשון של מדינת הקשת בענן תפסה גברת נינה את מקומו כנשיאת מדינת הקשת בענן, ואחרי פרישתה הוחלט להעניק את סמכויות הנשיא לפרלמנט שהיו בו מספר שווה של נשים וגברים. תפקיד הנשיא הפך לייצוגי בלבד כשהוא עובר מהצד הגברי לנשי כל חמש שנים.
כמובן שההסכם שנחתם עם הלסביות היה שטות גמורה. הזקן הבין את זה מיד, ואני מניח שגם נינה צחקה בינה לבין עצמה כשחתמה עליו.
אין לי שום הוכחה לכך כמובן, אבל אני מוכן להתערב על יבול החשיש של עשר השנים הבאות שאחרי החתימה הם פרשו יחד לדירתו של הזקן, הרימו כוס לחיים וצחקו עד דמעות.
כל אדם שעיניו בראשו הבין שבלי קשר למינו של התינוק אף אישה לא תסכים להיפרד מתינוקה שזה עתה נולד. לא נרשם אף מקרה של תינוק זכר שאימו מסרה אותו לאביו וחזרה אל האי בלעדיו, וטוב שכך, כי האבות של התינוקות הזכרים נבעתו מהרעיון שהם יטפלו לבד בתינוקות בני יומם.
בשנה הראשונה כולנו מסרנו בצייתנות דגימות זרע למעבדה של הזקן (ואני מניח שכולם יכולים לנחש מה היה טיב הבדיחות שליוו את הפעולה הזו), אבל המקרים הללו הלכו והתמעטו ככל שאוכלוסיית הסטרייטים הלכה והתרחבה.
אני באמת לא יודע למה היינו מופתעים כל כך לגלות שחלק גדול מהילדים שהגיעו איתנו מהזמני ובגרו בינתיים העדיפו נשים. רוב הילדים הללו נדבקו בינקותם וברגע שניתנה להם הברירה הם העדיפו נשים, אפילו דניאל שלנו חי שנתיים עם אישה, ובטח היה חי איתה עד היום לולא החליטה אם ילדיו לחזור לאקסית שלה.
למרבה המזל הם נשארו ביחסים טובים, ואני ובנצי הפכנו לסבים גאים מאוד לשלושה פרחחים יפי תואר ונמרצים שרק אחד מהם, אולי, יהיה הומו, וגם זה לא בטוח, אבל לנו לא אכפת, אנחנו אוהבים אותם בכל מקרה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il