מעבר לקשת בענן – פרק ד' ואחרון

14/12/2015

אני שואל את עצמי לפעמים מתי הזקן היה מגלה לנו שהתרופות שסיפק לנו כל השנים נגד איידס היו סתם ויטמינים ושכולנו בריאים לגמרי. אולי הוא תכנן לחשוף את התרמית בצוואתו, אבל הוא לא הספיק כי אחרי שהרחפת התחילה במסעותיה הדו יומיים בין ניו לסבוס לאי הכחול סאלי התאהב מעל לראשו באלינה, נכדתה הצעירה של נינה.

אלינה הייתה בין הנוסעות הראשונות ברחפת ואני מניח שהיא נכנסה להריון בתקופת ההרצה של המעבורת, כשהרחפת הייתה נתקעת כמעט כל שבוע למשך כמה שעות באמצע המפרץ בגלל תקלה טכנית.

הזקן ניסה לדחות את גילוי התרמית ככל האפשר, וכמעט שהצליח כי נינה ואימה לא נטו לגלות את התקלה המביכה, אבל סאלי לא התאפק וגילה לידידיו מה עולל ובסופו של דבר כולם ידעו שאלינה נכנסה להריון מסאלי.

אני מניח שחבריו הקרובים שמעו מסאלי איך בדיוק זה קרה, ומיד ניסו לעשות אותו דבר עם צעירות אחרות שגם הן נכנסו להריון וילדו תינוקות בריאים לגמרי למרות שהזרע שלהם לא עבר שטיפה.

הזקן אמר שהוא נתן לכל האימהות ההרות שההיריון שלהן לא היה מתוכנן תרופות מיוחדות שפיתח למענן כדי שהתינוקות לא ייוולדו חולים וכולם האמינו לו, כולם חוץ מאיתנו, חברי המועצה המנהלת.

אנחנו שהתכנסנו בדירתו הבחנו כבר מזה זמן מה שהמעבדה שלו היא רק זיוף ושהוא לא רוקח בה שום תרופות וחשדנו התעורר. אחרי ויכוח קשה החלטנו ללכת אליו ולדרוש הסבר וככה גילינו את האמת.

אולי היינו צריכים לחשוד בו עוד קודם, אבל מהרגע שפגשנו בו סמכנו עליו בעיניים עצומות. הוא הציל אותנו, הוביל אותנו אל הארץ המובטחת שלנו, ובזכותו חיינו חיים טובים ומלאים, חיים בעלי משמעות שיש בהם אהבה, כבוד ושמחה. אהבנו אותו בכל ליבנו וחשנו שהוא אוהב אותנו באותה מידה.

לדעתי זה מה שבאמת חשוב. לא אכפת לי שלא ידענו שפרופסור מוזס גילה תרופה לאיידס עוד לפני הגירוש, ושכולנו היינו בריאים כל הזמן. רק אחרי שדרשנו ממנו תשובות הוא סיפר לנו איך הגיש את תוצאות ניסוייו לחברת התרופות שהעסיקה אותו, מצפה לשבחים, פרסום ופרסים, ולהפתעתו מצא את עצמו מפוטר בהאשמת שווא של מרמה. מיד אחר כך פרסם עיתון רכילות ידוע שהפרופסור מוזס המפורסם הוא הומוסקסואל חולה איידס, וגילה לכל העולם את פרשת אהבתו לבן זוגו שמת מאיידס.

אחרי שהתאושש מההלם של הפיטורים והגירושים מאשתו הזועמת על בגידתו הבין פרופסור מוזס ששום דבר משרשרת הצרות שנחתו על ראשו בזו אחר זו לא היה מקרי. הכול היה מכוון לשבור את רוחו, לערער את אמינותו ולהיפטר ממנו.

"אבל למה?" שאלנו, המומים, "למה הם עשו את זה? הרי שכרו אותך כדי שתמצא תרופה לאיידס, למה נענשת?"

"בגלל הכסף." השיב פרופסור מוזס בנחת, "הכסף למחקר בא מקרנות ממשלתיים, והממשלה מימנה ייצור תרופות לנשאים. הצלחת המחקר שלי היוותה חורבן כלכלי של חברות התרופות והמעסיקים שלי לשעבר היו מוכנים לעשות הכול כדי להיפטר ממני. במשך כמה חודשים חששתי שירצחו אותי ולכן שיניתי את שמי ונעלמתי, אבל ידעתי שהחיפושים אחרי נמשכים וחששתי לחיי. למזלי הצליחו תומכי רעיון הגירוש להעביר את החוק והגירוש החל. זו הייתה ההצלה שלי, הצהרתי שאני נשא וככה הצלחתי להתחמק מהתאגיד."

"והגעת לזמני? גם כן הצלה." נרעד צוף.

"כן, לא תיארתי לעצמי…" הזקן נאנח, "עד היום יש לי סיוטים מהמקום הנוראי הזה, למזלי הצלחתי ליצור קשר עם אחיו הצעיר של מקס המסכן שלי שמת לפני שהספקתי לגלות את התרופה, הוא חיפש אותי מאז שנעלמתי. אחרי שאביו נפטר הוא ירש את כספו, קנה את המקום הזה, הפעיל קשרים ושיחד את מי שצריך כדי לפעול לטובתי וככה נשלחנו לכאן. מיד כשהגענו הקמתי מחדש את המעבדה שלי, ייצרתי את הנסיוב והזרקתי אותו לכולכם. אתם חשבתם שזה חיסון נגד טפילים טרופיים, אבל זו הייתה תרופה נגד איידס."

"אבל ליויו אין איידס." נזעק בנצי.

"אני יודע, הוא קיבל זריקה של מים פיזיולוגיים."

"אבל המשכנו לקחת תרופות." מחה תומי.

"לקחתם ויטמינים." הצטחק פרופסור מוזס.

"מוזר שכמה שנים אחר כך התרופה התגלתה שוב." קימט בנצי את מצחו בפליאה.

הזקן הצטחק, "זה לא מוזר כלל. אחיו של מקס קיבל ממני את הנוסחה, הקים קרן מחקר על שם אחיו המת ודאג שהתרופה תתגלה מחדש. אחרי הגירוש התאגיד שרדף אותי איבד הרבה מכוחו ומהשפעתו והפעם הגילוי עבר בשלום."

"נהדר! כולם התרפאו, אין יותר איידס, הגירוש בוטל, ממש נפלא, אבל למה השאירו אותנו כאן? למה לא באו לבדוק מה איתנו?" נזעק ציקי.

"כי חשבו שאנחנו מתים, הייתה טעות ו…" ביאר לו פלדי.

"שטויות!" מחה בנצי, "זה התירוץ הכי אידיוטי ששמעתי בימי חיי, רק מטומטם גמור יאמין לסיפור המגוחך הזה."

"אני דווקא האמנתי." מלמל פלדי.

"מה שמוכיח את דברי." סנט בו בנצי.

"שכחו אותנו כי אני רציתי שנישכח, זה היה הרעיון שלי. רציתי להישאר פה אתכם, לגור במדינה שכל אזרחיה הם הומואים, זה היה חלום ישן שלי עוד מילדותי, ואחרי שהגשמתי אותו לא הצלחתי לוותר עליו."

"וגם נהנית להיות נשיא, תודה." אמרתי, מנסה לכעוס עליו.

"כן, קצת." הסמיק הזקן, "להיות נשיא מדינת הקשת היה פיצוי הולם לויתור על פרס נובל."

"פרופסור מוזס אתה שקרן זקן וערמומי." הכריז בנצי, "ואני מאוד מאוד כועס עליך ו… אה… טוב, לא חשוב. מה נעשה עכשיו אדוני הנשיא?"

"כלום, נמשיך לחיות הכי טוב שאפשר, נגדל את הילדים וננסה לא לריב עם הנשים ו…"

"צריך לתת להן את התרופה." נזכר תומי שבנו הבכור עמד להיוולד בעוד כחודש.

"כולן כבר קיבלו אותה, הן חושבות שזה חיסון נגד שפעת."

"גם כבוד השגרירה?" לחש פלדי בבהלה. הוא רכש לגברת נינה כבוד רב ולדעתי אפילו פחד ממנה מעט.

"לא היה לי אומץ לשקר לה." הודה הזקן, נבוך, "אחרי שחתמנו על ההסכם גיליתי לה את האמת."

"היא כעסה?"

"ממש לא. בדיוק ההפך, היא צחקה עד דמעות, נתנה לי נשיקה, אמרה לי שאני נוכל זקן, ואחר כך הסכימה איתי שאנחנו חייבים לשמור הכול בסוד."

לישיבה הסודית בה גילה לנו הזקן את סודו אין שום זכר בהיסטוריה הרשמית של מדינת הקשת, שמרנו את הסוד בליבנו והנחנו לזקן להמשיך להיות נשיא עד יום מותו.

הוא מת בשיבה טובה, נקבר בלוויה מפוארת ומצבה מפוארת הונחה על קברו. שנה אחרי מותו נפטר גם פלדי, שומר ראשו הנאמן, ונקבר לצידו.

קברו של הנשיא הראשון מתנוסס עד היום מעל כל המצבות של בית הקברות שלנו הנמצא באי מוזס (הנקרא בפי העם האי השחור) והפרחים הטריים המונחים על הקבר מוחלפים בדייקנות כל יומיים.

למרות שרימה אותנו ובגללו נשארנו מבודדים במשך עשרים שנה מהעולם, בטוחים שאנחנו בהסגר ואין לנו רשות לצאת מהמדינה שהקמנו בעמל כה רב, איש מבין המעטים שמכירים את הסיפור האמיתי לא שומר טינה לזקן, וכולנו מתגעגעים אליו עד היום. בבוא יומנו ניקבר כולנו לידו.

ה. ההיסטוריה של מדינת הקשת

עשרים שנה אחרי הקמת מדינת הקשת בענן הגיעו אלינו נציגים של האו"ם לבשר לנו שאנחנו רשאים לחזור הביתה. לתדהמתנו התברר לנו ששלוש שנים אחרי הגירוש פותחה תרופה לאיידס ומסתבר שיכולנו לחזור הביתה כבר מזמן לולא רעידת האדמה שכמעט החריבה את האיים היפים שלנו. אחרי רעידת האדמה התקבל דיווח מוטעה שכל תושבי האיים נהרגו, ורק אחרי עשרים שנה התברר שזו הייתה טעות ואנחנו בחיים.

התגלינו שוב במקרה, בגלל טעות בניווט של ספינת דייג, ודבר קיומנו הדהים את העולם. כולם רצו לשמוע איך הצלחנו להחזיק מעמד, ואפילו לשגשג, והופתעו לגלות שאין לנו שום רצון לעזוב את מקום הגלות שלנו שהפך לביתנו האהוב.

אנתרופולוגים שבאו לחקור אותנו וללמוד את תולדות המדינה שלנו השוו אותנו לאותם לוחמים יפנים שגילו שהמלחמה תמה חמישים שנה אחרי שנחתם הסכם השלום. בניגוד לאותם לוחמים קשישים לא קפאנו על שמרינו, הקמנו קהילה תוססת שמנהלת חיים תרבותיים, ואנחנו מגדלים את הדור הבא שלנו ברווחה ובאהבה. העולם נידה אותנו, אבל המשכנו לחיות ואין לנו שום סיבה להתבייש בהישגינו.

כמה מהאזרחים הוותיקים שלנו נסעו לבקר בארצות מוצאם ופגשנו את קרובי משפחתם, אבל כולם, עד אחד, שבו חזרה למדינת הקשת בענן.

האזרחים הצעירים שלנו שנולדו פה שמחים לטייל בעולם הגדול, להכיר אותו ואפילו לגור בו מעט, אבל בסופו של דבר הם חוזרים הביתה וחלק מהם מביאים איתם את בני ובנות זוגם אל המדינה היפה שלנו שאני בטוח שתמשיך להתקיים לעולם ועד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il