מקסימיליאן הגדול – פרק ד'

06/03/2014

פלאפר התקשר כמה שבועות אחרי שדסי ואסי חזרו לגור איתי ומיד אחרי ה"שלום שלום, מה נשמע?" המקובל, הוא התחיל להתלונן.
"מאז שעזבת זה פשוט לא זה." קיטר פלאפר. "הבנים שאלכס שלח לא מצאו חן בעינינו, זה לא הלך טוב וחוול'ה הסתלקה באמצע עם דמעות בעיניים."
"בנים? כמה בנים הוא שלח לך?" השתוממתי.
"ביקשתי שניים." אמר פלאפר בביישנות מהולה בגאווה.
"איך קראו להם?" שאלתי, ידעתי שאני עושה שגיאה, אבל לא הייתי מסוגל להתאפק.
"ג'וש ועוזי, בחורים יפים, אבל זה לא היה זה. אין להם את הגישה הנכונה." נאנח פלאפר ושב לספר לי כמה הוא מתגעגע אלי.
נו, טוב. אני לא מתפלא, ברור כשמש ששני אלה לא מתאימים לזוג כמו פלאפר וחווה. אלכס כרגיל לא קלט על מה מדובר ושלח לו את ג'וש היפה והסטרייט עד גועל, ואת עוזי המתוק והפאסיבי שמאוהב בג'וש כמו איזה דביל. הם התאימו לאווירה אצל פלאפר וחווה כמו שתי גלדיולות מפלסטיק בארמון בקינגהם.
אם אני הייתי שם זה לא היה קורה, חשבתי. מקפיד לשמור את המחשבות שלי לעצמי בלבד הסברתי לפלאפר שאני כבר לא בעסק, והבעתי צער מנומס על חוסר ההצלחה של הקולגים שלי לשעבר.
כמו שציפיתי הוא הציע לי לעשות אצלו ביקור בית בלי שאלכס ידע.
"פלאפר, זה לא הולך ככה, אין דבר כזה שאלכס לא ידע." הסברתי לו את עובדות החיים, "וחוץ מזה אני רק בן אדם אחד, לא שניים."
"בטח אתה מכיר מישהו נחמד כמוך." התחנף פלאפר, מתעלם מהאזהרה שלי.
חיזיון שלי ושל אסי חוגגים על גופו השעיר והשמנמן של פלאפר חלף בעיני רוחי, מגביר את פעימת הדופק שלי בקפל הרגיש שבין סוף הירכיים לתחילת האגן.
"ומה גברת חווה אמורה לעשות?" שאלתי בחוסר תבונה, מרגיש שהפה שלי מתייבש, ספק מפחד ספק מהתרגשות.
פלאפר התנשם בכבדות באזני. "להשגיח עלינו כמובן." אמר חרש, ולמרות שהוא היה רחוק ממני ת"ק על ת"ק פרסה ידעתי בוודאות שפניו מאדימים והזין הקטן והשמן שלו מתקשח.
שתקנו במשך כמה שניות מהבילות, ואז התנערתי וחזרתי למציאות. "אתה קליינט של אלכס פלאפר, ובלי או. קי. שלו אין עסק."
"למה?" הוא מחה, ממאן לנחות על הקרקע היבשה של חיי היום יום הקשים.
"כי ככה זה בעסקים הללו." גייסתי קור רוח וקשיחות שהיו מזויפים כמו שדים מסיליקון, אבל פלאפר לא ידע את זה כמובן.
הוא השתכנע להתקשר לאלכס ולסגור הכול אתו ונפרד ממני לשלום באנחה.

רבע שעה אחר כך אלכס על הקו. "יש לך זמן לבוא?" שאל ברוסית. המבטא הקווקזי שלו מסתנן מבעד לנימוסיו ומקפיא את הדם בעורקי.
"כן, אין בעיות, אני מיד יוצא." השבתי ויצאתי מיד.
הוא קיבל אותי בכבוד גדול. הגיש לי קפה חם ועוגות, ניתק ברוב טקס את הטלפון ואת הנייד שלו ואז רכן כלפי בהבעה מודאגת.
"שמעתי שפיטרו אותך." התחיל את השיחה בחביבות אבהית שהתנגשה בכחול הקר של עיניו.
עטיתי הבעת שוויון נפש. לשם שינוי הבעת פני תאמה לרגשותיי, הפיטורים מהמשרד המהוגן והמחניק היו הקלה עצומה.
"כן, ככה זה. המצב בהייטק חרא." עניתי קצרות, מסביר בפעם המאה לפחות שהפיטורים שלי היו צפויים ולא הופתעתי. אחרי שהסטארט אפ נפל פוטרו כמעט שמונים אחוז מהעובדים. ככה זה בעסקים הללו.
"אני אשמח אם תחזור למכון." המשיך אלכס בחביבות, "התגעגענו אליך מאוד, אין פה אף אחד עם האיכויות שלך." התפייט ברגש, ולרגע, רק לרגע, כמעט ששכחתי שהוא לא רוסי יליד פטרבורג כמוני אלא קווקזי, אבל ברגע שהבטתי בעיניו הקרות נזכרתי מי זה אלכס, וחזרתי לעמוד על המשמר.
" לא מזמן התקשר אלי קליינט באופן פרטי והציע לי לבוא אליו." אמרתי ונשענתי אחורה, שואב חמימות מכוס הקפה שאחזתי בשני ידי שנעשו פתאום קרות כקרח.
החלפנו מבטים וכל ההיסטוריה שלי ושל אלכס עברה בינינו – קרה, מפחידה ומציאותית מאוד – ידעתי שכל דבר יכול לקרות כעת, אחרי שסיפרתי לו שקליינט פנה אלי באופן פרטי. הוא יכול לחייך, או לשלוף סכין. הסיכויים שלי היו חצי חצי לצאת חי מהמשרד, אבל אם הייתי מסתיר ממנו את האמת היו לי אפס סיכויים.
לקחתי סיכון מחושב, יודע שלספר לו הכול בגילוי לב זה הדבר הנכון והמתנתי במתיחות לראות מה יקרה.
"ילד טוב." אמר לבסוף אלכס בשקט, וליטף את לחיי, "אתה ילד טוב וחכם סאני שלי, אז את מי אתה רוצה לקחת אתך?"
"יש מישהו חדש במכון?" שאלתי והנחתי את הקפה הפושר על השולחן. לא נזקקתי לו עוד, הרגע המסוכן עבר.
הוא הניד בראשו בתיעוב. "יש כמה ילדים, אף אחד לא שווה כלום. חושבים שעור מתוח ושרירים זה מספיק. לא מבינים שהכול בראש, שזו הצגה בשביל הנפש, לא תחרות יופי."
"אני אציע לחבר שאני גר אתו." אמרתי בזהירות, "אבל הוא לא מקצועי, אני לא בטוח…"
אלכס חייך וראיתי שהוא החליף את שיני הזהב בשיניים לבנות. זה היה שיפור לעומת החיוך הקודם שלו, אבל עדיין פחדתי ממנו.
"תעשה מה שאפשר, אני סומך עליך סאני. תקבע עם הקליינט את הסידורים המעשיים. הכסף יהיה כרגיל."
זו לא הייתה הצעה אלא פקודה, ואני צייתי. מאז שפגשתי אותו לראשונה – ילד רזה ומבוהל שנזרק מהבית וניסה לשרוד לבדו בעיר גדולה ומנוכרת – צייתי לו תמיד.
למה? כי זה היה הדבר הנכון לעשות. פחדתי ממנו, לפעמים גם שנאתי אותו, אבל כל זמן שהייתי נאמן הייתי בטוח מרע. בתמורה הוא הבטיח לי שאוכל לעזוב כשארצה, ועד היום עמד בהבטחתו.
למה חזרתי אליו במקום לחפש עבודה מכובדת אחרת באולם מלא מחשבים מוארים בניאונים קרים? לא יודע.
אני רק יודע שאני לא סובל את הניאונים הקרים האלו.
כשחזרתי הביתה דסי כבר הייתה בבית מול הפוטו שופ שלה. היא עבדה קצת מהבית, עיצוב, גרפיקה, דברים כאלו. היא נהנתה מאוד להיות פרי לאנסר, אבל פרנסה רצינית לא הייתה בזה.
"מצאתי עבודה חדשה." בישרתי לה, "אבל אני צריך בשביל זה את אסי."
היא כיבתה את המחשב והתחילה לערוך את השולחן לשלושה, מספרת לי תוך כדי כך שגם היום אסי יחזור מוקדם מהרגיל מהמפעל. שוב אין עבודה ובעל הבית לא רואה טעם לשלם לעובדים כדי שיתבטלו על חשבונו.
אסי התרגש מאוד לשמוע שיש לי הצעת עבודה בשבילו, אבל כששמע על מה מדובר נבהל.
"אמרת שתפסיק עם זה סאני!" הביט בי בתוכחה מעל לצלחת המרק שלו.
"אני מובטל כבר חודש, בכל מקום מפטרים אנשים. צריך לשלם שכר דירה ולאכול." התנצלתי.
"זה ממש ממש לא נראה לי." פסקה דסי, "זו פשוט זנות."
שתקתי והשפלתי את ראשי. היא צדקה כמובן, נפלתי שוב לדפוסי המחשבה הישנים שלי ועכשיו אני מנסה לגרור לשם גם את אותם – המשפחה היחידה שיש לי בעולם.
רעיון לא טוב סאני, רעיון גרוע, אבל מצד שני כבר הבטחתי לאלכס, ופלאפר חסר סבלנות… אולי אני צריך לחפש את דימה… אם אני אנקה אותו ואשמור עליו פיכח לכמה שעות, אולי…
"ולעבוד בשכר מינימום, במפעל מסריח באזור התעשייה זו לא זנות דסי?" אמר אסי בשקט והושיט קדימה את כפות ידיו החבולות, מניח אותן משני צידי מגש הלחם כדי שנוכל לבחון את השריטות והצלקות על ידיו.
"אני מרוויח גרושים, שובר את הגב, קורע את הידיים, אוכל את החסכונות של הורי, ועוד יש לי שנה שלמה של לימודים כדי להשלים את התואר, וזה בתנאי שאני אצליח לדחוף את המילואים לתקופת החופש, אחרת שוב אני מפסיד את הבחינות."
הבטנו זה בזה בשתיקה. נושא הדרישות המוגזמות של המדינה מהאזרחים הצעירים שמנסים לבנות לעצמם עתיד כבר נלעס אצלנו עד דק.
"תראה אסי, זה רק פלאפר ואשתו. אני מכיר אותם, הם נחמדים וזה יהיה בסדר." פיתיתי אותו, "זה לא שצריך לפתות קליינטים ברחוב, נהיה אצלם בבית והכול יהיה דיסקרטי לגמרי."
"ואם לא יבוא לי עליו? ואם לא יעמוד לי?" נמלא אסי דאגה.
"אל תדאג בקשר לזה, אני אעשה הכול, אתה רק צריך להופיע ולהיות יפה." חייכתי אליו חיוך מרגיע.
דסי השמיעה נשיפת בוז וזרקה את המזלג מידה. הוא פגע במלחיה בקול צלצול מחריש אוזניים. "באמת סאני, אני לא מבינה איך אתה יכול…"
"אם אני יכול להיחנק עשר שעות בחדר מואר בניאונים ולבהות ימים שלמים במסך משעמם בשביל לקבל משכורת, למה אני לא יכול לזיין באותו כסף? לזיין זה פחות שעות ולפעמים זה כייף, לפחות אין שם אורות ניאון מסריחים שעושים לי כאב ראש."
"יש בזה משהו חמודה." אמר אסי ברוך לדסי הסמוקה מזעם, וליטף את כתפה. היא ניערה אותו מעליה בזעף, אבל הוא התעלם.
"על כמה כסף מדובר?" פנה אלי במעשיות.
"לא חשוב על כמה כסף מדובר, חשוב כמה מהכסף מגיע לכיס שלנו." אמרתי ונתתי לו שיעור קצר וממצה בתורת הכלכלה של עסקי הליווי. דסי המשיכה להשמיע קולות התמרמרות, אבל הקשיבה גם כן.
"זה לא נשמע כל כך פייר." העירה.
"זה בהחלט פייר בהתחשב בסיכונים שאלכס לוקח." פסקתי. "תחשבו על זה כעל ביטוח לעסק, במקרה שמשהו ישתבש יהיה לנו את המכון שיתן לנו גב ויספק לנו הגנה."
"מה כבר יכול להשתבש?" השתומם אסי.
"המון דברים! הלקוח יכול לקבל התקף לב או לסרב פתאום לשלם. שכן נודניק עלול להתלונן ופתאום המשטרה תגיע. יש כאלו שלא יכולים בלי סמים וזה תמיד מסבך הכול, ומה תעשה אם פתאום כנופיה מתחרה תנסה לקלקל? המון דברים עלולים לקרות בתחום הזה. מי שעצמאי בשטח מסתכן מאוד."
"כמה זמן אתה בעסק הזה סאני?" נדהם אסי שמעולם לא שמע אותי מדבר על העבודה הלילית שלי בכובד ראש כזה.
"מאז שהועפתי מהבית. כמעט עשר שנים. בשנה הראשונה הייתי לבד. הייתי ילד וסתם שוטטתי בגן. כייסתי אנשים בזמן שמצצתי להם עד שמישהו אמר לי שהוא ישלם לי מראש רק שאפסיק לחפש את הארנק שלו תוך כדי האקט כי זה מסיח את דעתו. מאז נפל לי האסימון והייתי פשוט מבקש כסף מראש. היו לי כמה קבועים, ומידי פעם היו הפתעות, חלקן נעימות יותר חלקן פחות. אלכס הציע לי לעבוד אצלו בצורה מסודרת. התחיל כבר להיות קר ונמאס לי להסתובב בחוץ כמו כלב אז הסכמתי."
הם הביטו בי, מרותקים עד להפתיע לסיפור חיי המשמים.
"אבל מתי הספקת ללמוד?" שאל אסי.
"אחרי שנה של עבודה במשרה מלאה ביקשתי ממנו רשות לרדת לחצי משרה כדי שאוכל ללכת ללמוד. הוא הסכים ואפילו הלווה לי כסף ללימודים ועזר לי למצוא דירה. הוא לא טיפש, הוא איש עסקים ומשתלם לו להחזיק עובדים מרוצים ואסירי תודה." הסברתי, מדלג ברוב נוחות על תיאור גורלם של עובדים שעשו דברים בלי לקבל את רשותו של הקווקזי.
"בתמורה הבטחתי לעבוד אצלו במכון עוד חמש שנים בחצי משרה, והוא הבטיח לי שאם ארצה לעזוב אחר כך הוא לא יתנגד."
"והאמנת לקרימינל הזה?" שצפה דסי בזעם, "לסרסור זונות הזה!"
"מילה של אלכס זו מילת כבוד, כולם יודעים שמילה שלו טובה יותר מכסף בבנק." אמרתי, "וזה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב אנשי העסקים החוקיים."
"אבל כבר עזבת אותו, אז למה חזרת? אפילו לא ניסית לחפש עבודה ברצינות!" נלחמה בי דסי בקרב מאסף נואש.
"כי אני טוב בקטע הזה יותר מאשר בהיי טק." אמרתי בפעם הראשונה בקול את מה שידעתי כבר זמן רב. "אני ממש טוב בזה דסי, זה קצת כמו להיות שחקן, וקצת כמו פסיכולוג. אני נותן שירות חשוב לאנשים ועוזר להם, ואני ממש טוב בזה. יש לי חוש לאנשים, עד היום כשאני פוגש קליינטים שהכירו אותי בגן כשהייתי עוד ילד הם מצטערים שעזבתי ומספרים לי כמה הם מתגעגעים אלי."
"אבל חשבתי שאתה אוהב אותנו." התכרכמו פניה היפים בעלבון.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. "אין לזה שום קשר אליכם, אני לא גומר עם קליינטים. מה שאני עושה שם בכלל לא שייך לחיים הפרטיים שלי."
היא נשענה אלי ויבבה קצת שהיא פוחדת והיא לא יודעת מה להגיד. לקחתי אותה למיטה ובעזרת אסי הפשטתי אותה, ואחר כך שכבנו שלושתנו על המיטה ועשינו אהבה לאט לאט עד שכולנו התעייפנו מאוד ונרדמנו.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il