מקסימיליאן הגדול – פרק יד' ואחרון

10/04/2014

"תסתכל על הספר הזה!" דחף תיאו ספר אחד, אדמדם כריכה, מתחת לאפי.
הסתכלתי. "נראה כמו סתם ספר רגיל. מה הבעיה איתו?"
"כבר קראתי אותו לפני כמה חודשים."
"אז תחזיר אותו."
"אתה לא מבין סאני, לפני כמה חודשים לקחתי אותו בספריה, קראתי ואתמול לקחתי שוב את אותו ספר. מה זה אומר לך?"
"ש… לא יודע, אתה מפוזר, אסטרונאוט, לא שמת לב, דברים כאלו קורים." אני מפטפט במהירות, מנסה להחליק בזריזות את התקרית הטיפשית הזו.
"זה אומר שזה התחיל."
"שום דבר לא התחיל, מה אתה מקשקש? כל אחד שוכח לפעמים דברים."
"לא אני. יש לי זיכרון מושלם, לא. תיקון. היה לי זיכרון מושלם לפני שהוירוס הזה התחיל לאכול לי את המוח."
"תיאו, בחייך. מספיק. אתה מגזים."
"לא. אני לא. אני מכיר את עצמי, אני זוכר כל מה שקראתי אי פעם. זה הסימן הראשון ומרגע זה הכול ילך ויתדרדר, כאילו שלא מספיק שהגוף שלי נהרס עכשיו זה."
אני כובש את מבטי בכפות ידי, חש אומלל ומוכה אשמה. אין בפי מילות ניחומים לתיאו, בעוד שגופי הסתגל יפה לקוקטיל שאני מקבל ותוצאות הבדיקות שלי מזהירות ויציבות אצל תיאו המצב קשה.
כל הזמן מחליפים לו תרופות, הן עובדות רק לזמן קצר ועד שהוא מצליח בקושי להסתגל לתופעות הלוואי הארורות הללו שוב עולה אצלו העומס הנגיפי ומחליפים את ההרכב, ושוב תופעות חדשות וקשות, ושוב תקופת רגיעה קצרה, ואפילו עליה קטנה במשקל, ואז המצב שוב מדרדר, ושוב מחליפים ו… כמה אפשר?
הנחמה היחידה שלו הם הספרים שלו והמוזיקה. הוא אומר שגם אני מהווה נחמה ועזרה גדולה, אם כי אני תוהה לפעמים אם הוא לא חש מידי פעם שנאה כלפי שמצליח להחזיק מעמד בעוד מצבו הולך ורע.
"הגיע הזמן." הוא אומר לי בהחלטיות.
"אני לא רוצה, תבקש ממישהו אחר."
"אין מישהו אחר, אתה המלווה שלי סאני."
"לא רוצה. התפטרתי, שכחת? אולי תבקש מאלכס?"
"לא, מצטער. זה חייב להיות אתה חמוד. נו, די. אל תבכה. זה יקרה רק בעוד המון זמן, זה רק ליתר בטחון, למקרה שאני אשכח או אהיה חלש מידי. די סאני, בבקשה, אל תעשה לי את זה. אני צריך אותך."
"בסדר, רק רגע." אני אומר ובורח למקלחת, שם אני נושם עמוק, שוטף פנים, מכניס כמה אגרופים לקיר האדיש וחוזר אליו.
הוא כבר פתח את הכספת. הוא שומר בה את הצוואה שלו, את השעון שקיבל מאביו ורצה להוריש לבנו, ואת אמפולות המורפין שאני אמור לתת לו כשהוא יחליט שהגיע הזמן לפרוש.
הוא מסביר לי הכול באיטיות מענה, חוזר ומספר לי שהבית הזה יעבור אלי אחרי מותו, ומשביע אותי לא להישאר לבד אחרי שהוא לא יהיה יותר.
אני שותק, מהנהן ושונא כל רגע.
"יכול להיות שלקראת הסוף אני לא אוכל לבקש את זה ממך ואז תצטרך להחליט לבד מתי הגיע הזמן." הוא אומר אחרי שהוא מחזיר הכול ונועל את דלת הכספת. "תבטיח לי שתעשה את זה ולא תיתן לי לסבול. אני סומך עליך סאני."
"תודה רבה תיאו, יפה מצידך." אני אומר בלי לנסות בכלל להסוות את המרירות בקולי.
"נו, די. תפסיק להיות כזה. אני עדיין מספיק חי כדי ללכת לטייל, בוא נלך לראות את הקטנה. אני מתגעגע אליה."
הקטנה היא הילדה של אסי ודסי. בעזרת אלכס הם עקפו אותי והגיעו לתיאו שמשום מה חיבב אותם וניסה להשפיע עלי שאתפייס איתם, דבר שסירבתי לעשות בתוקף.
אחרי כמה שיחות קשות איתו ועם אלכס הסכמתי לכתוב להם מכתב ובו הסברתי שאני לא כועס עליהם ואין לי שום תביעות כלפיהם, אבל מבחינתי הם שייכים לעבר ואני לא רוצה יותר שום קשר איתם ומבקש שישכחו אותי.
"בסדר, תשכח אותנו." אמר אסי שהטריח את עצמו במיוחד למקום העבודה שלי וארב לי שם כשיצאתי לאכול, "אבל הילדה? אתה לא מתגעגע אליה?"
"עדיף שהיא לא תכיר אותי. מי יודע כמה זמן אני עוד אהיה בסביבה."
"אל תדבר שטויות, אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יהיה בסביבה. זו לא סיבה לנתק קשר, ואתה נראה דרך אגב נהדר."
"גם אתה נראה טוב אסי, מה שלום הגברת?"
"מתגעגעת אליך, גם אני מתגעגע."
"אני בטוח שתצליחו למצוא לי תחליף בריא שלא יסכן אתכם."
הוא שותק, אני שותק. שנינו מרגישים נורא, ואז הוא אומר באנחה שהילדה תהיה כל שני וחמישי בגן השעשועים הסמוך לבית של תיאו ואני מוזמן לבוא לבקר.
"אתה יכול גם לבוא אלינו הביתה אם תרצה, נשמח אם תבוא." הוא אומר ונאנח כשאני מנענע בראשי לשלילה.
תיאו מתרגש מאוד מהבשורה ומאלץ אותי ללכת לבקר בגן ביום חמישי הבא, ומאז כל פעם שמזג האוויר ובריאותו מאפשרים את זה אנחנו פוגשים אותה שם, משחקים איתה קצת, מחליפים ברכות קצרות עם אסי או דסי, תלוי מי מגיע איתה, וחוזרים הביתה מעודדים.
גם הפעם הפגישה עם הקטנה גורמת לי להרגיש טוב יותר ותיאו פשוט פורח במחיצתה. מעולם הוא לא עייף מכדי לנדנד אותה בנדנדה, או להתפעל מתעלוליה על הסולמות הצבעוניים החביבים עליה.
"הכול בסדר סאני? אתה נראה עצוב." מעירה דסי ומתיישבת לידי על הספסל.
"אני בסדר."
היא מעזה ולוקחת את ידי בידה הקטנה והחמימה. "בכית? זה בגלל תיאו? המצב שלו רע יותר?"
אני לא יכול לעמוד בפני החמימות והאהדה הנשית ששופעת אלי מכיוונה ומספר לה על המשימה שתיאו מצפה ממני למלא בבוא הזמן.
"אבל… אתה לא תסתבך? לא יגידו ש… זה כאילו רצח?"
"לא, זה בסדר. אף אחד לא ירגיש, כבר עכשיו הוא מקבל המון תרופות נגד כאבים ו… לא ידעתי שאת כל כך מעשית דסי?"
היא מסמיקה קצת ואומרת שברגע שיש לך ילד אתה חייב להיות מעשי ולא לעשות שטויות, וכשאנחנו נפרדים לשלום היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ומנשקת על לחיי.
במשך כמה שבועות אחר כך יש הטבה במצבו של תיאו ואני מצליח לשכוח את ההבטחה שנתתי לו. גם היחסים עם אסי ודסי מתחממים מעט, הם אפילו מבקרים אצלנו עם הקטנה כי קר מידי לשחק בחוץ.
במשך כמה זמן הכול נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי ואז מגיעות תוצאות הבדיקות האחרונות שלנו. אצלי הכול בסדר, אבל תיאו מוזמן בדחיפות להתאשפז בבית חולים.
מאז המצב הולך ורע. הוא יוצא ונכנס מבתי חולים. שום דבר לא עוזר. יש שעות, ואחר כך ימים שבהם הוא הוזה ולא יודע היכן הוא, ובסופו של דבר הרופא מנצל כמה שעות של הפוגה שבהן הוא צלול ומציע לו אשפוז בהוספיס.
לפני שאני מספיק לצעוק לא תיאו מסכים, ולוחץ חזק את כף ידי כדי לסמן לי לשתוק, ואני יודע שהגיע הזמן.
אחרי שהרופא הולך אנחנו אוכלים ארוחת ערב אחרונה מעל מגש בחדר השינה ואז הוא מוציא את מפתח הכספת ונותן לי אותו.
"בלי ויכוחים, בבקשה סאני, ואני מבקש שאחר כך, אחרי שאני אירדם תתקשר לאסי כדי שלא תהיה לבד. אתה מבטיח לי?"
אני מבטיח, מתפלא כמה רגוע אני חש, פותח את הכספת, מוציא את הקופסא הקטנה, מזריק לו את החומר ונשכב לידו, מחזיק אותו בעדינות בזרועותיי וממתין לסוף.
הוא שברירי כל כך ונשימתו רפה מאוד, אבל הוא מחייך, מודה לי על הכול, אומר לי שהייתי מלווה נפלא ומגלה לי שהוא יודע שאני ואסי… שאנחנו מנחמים זה את זה לפעמים.
"איך אתה יודע?"
"אסי סיפר לי סאני, בעצם ביקש רשות. שמחתי לתת לו אותה. אני רוצה שתמשיך לחיות סאני, אתה מבטיח לי שתמשיך לחיות כמה שיותר?"
"כן, אני מבטיח."
הוא מנשק את דמעותיי, מניח כף יד דקה ולוהטת על חזי ונרדם.
אני שוכב לצידו, סופר חרש את נשימותיו ההולכות ונחלשות עד שהן נפסקות ואז קם והולך להתקשר לאסי.
הוא מגיע עם דסי. שניהם פורשים אלי את ידיהם ורק אז אני מרשה לעצמי להתמוטט בבכי.

אפילוג
הימים שבאו אחר כך זכורים לי במעורפל. יש רק כמה רגעים קצרים פה ושם שבלטו מעל פני השטח.
אני זוכר את המבט שהרופא נתן בי לפני שחתם בלי היסוס על תעודת הפטירה. היה לי ברור על פי לחיצת היד והחיבוק שלו שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע למה תיאו נפטר.
אני זוכר את הלוויה שאף אחד מבני משפחתו לא השתתף בה, וזוכר את החיבוקים של כל הצעירים והצעירות שעברו בשנתיים האחרונות בבית שלנו, נחו בו מעט לפני שהמשיכו הלאה למה שאני מקווה שהיה חיים טובים יותר.
זוכר את עורכי הדין מודיעים לי חגיגית שהבית שלי, ובאותה נשימה מציעים לי למכור אותו, ואני מסרב בצעקה ובורח החוצה, מתיישב על הכורסא הישנה של סבא של תיאו ובוכה.
אני זוכר טוב במיוחד מתי ראיתי לראשונה את ארקאדי שהגיע כמה ימים אחרי הלוויה, תומך בחבר שלו שהיה מעולף למחצה וביקש עזרה.
"מישהו אמר לי שיש פה אנשים שמוכנים לתת מקום לכמה ימים למי שצריך." אמר בהתנצלות.
"כן, נכון. טוב שבאת. הנה, תשכיב אותו פה. אני מיד מצלצל לרופא."
"הוא רק צריך לנוח קצת, לא צריך רופא." הוא נבהל.
"זה בסדר, הכול על חשבוני." אני מחייך את החיוך הראשון שלי מאז מותו של תיאו, חיוך לא שמח שנועד רק לעודד ולהרגיע.
"יש לי כסף, אבל אדריאן… התעודות שלו לא…"
"אל תדאג. הרופא הוא אחד שמבין. שב, תאכל משהו, תנוח קצת."
הוא מתיישב בזהירות על קצה הכסא, צעיר רזה ומודאג, נושא אלי מבט כחול. "איפה האיש השני, המבוגר, שכחתי איך קראו לו. הוא נתן לי את הכתובת לפני כמה זמן ואמר שאם אני אצטרך עזרה…"
"תיאו הלך, אבל אני עדיין כאן. אל תדאג אני מחליף אותו. עוד מעט יגיע הרופא ונראה מה אפשר לעשות כדי לעזור לך, מה אתה רוצה לשתות?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il