מרחק נגיעה – פרק א'

18/03/2007

"כמה שקשה, אני תמיד מרגיש שזה עוד כלום,
שיש הרבה יותר נמוך,
אני נבהל ובורח,
אני לא יודע להיות שמח,
גם לא להיות עצוב."

שרנו ביחד, הסתכלתי לה אל תוך העיניים וחייכנו.
היא ישבה על המיטה ואני על הכסא, מולה.
'איך הייתי רוצה לנשק אותך..' אמרתי לעצמי, יודעת שזה כל כך לא אפשרי, שלה יש חברה, שלי יש חברה, אבל שבניגוד אליי, היא כן אוהבת את החברה שלה.

"אז מה שרציתי להגיד לך ולא יכולתי בטלפון…" אמרתי, מנסה להסתיר את החיוך המובך.
"מה? .. מה את מחייכת?"
"כי זה מביך," צחקתי.
"נו.. דברי חופשי, את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל."
"אוקיי, תקשיבי.. נכון שאת ושי.. אז אתן.. זאת אומרת, כשאתן…" התחלתי לגמגם.
"אנחנו..?"
"כבר הגעתן לשלב ש… מעבר לנשיקה.. כמו שאומרים.."
"שכבנו, אוקיי ו..?"
"אממ כן. בקיצור.. זה נורא כואב!"
"מה?" היא צחקה.
"אני יודעת. זה מביך, אמרתי לך"
"לא, פשוט.. או שאת לא היית מספיק חרמנית, או שהיא ממש גרועה. בכל אופן, לי זה לא קרה."
"עכשיו את רואה למה לא יכולתי לדבר איתך על זה בטלפון?"
"כן… אני יכולה לשאול את נועה אם את רוצה. היא ונטע כבר הרבה זמן יחד."
"לא, לא, זה בסדר. התפדחתי מספיק."

המשכנו לדבר, כשהמוזיקה ברקע. שירים מתחלפים אחד אחרי השני.

"נכון סיפרתי לך שחלמתי על ענת?" אמרתי לה, יודעת שאם כבר היא אצלי, הגיע הזמן שהיא תדע כבר הכול. הגיע הזמן להיות כנה.
"כן.."
"אז שיקרתי. לא חלמתי עליה, חלמתי על.." לקחתי נשימה עמוקה "חלמתי עלייך."
"אוקיי.. מה חלמת?"
"חלמתי שהיינו איפשהו, כנראה בטיול, ובאת אליי לחדר ו.. התנשקנו.."
את המילה האחרונה אמרתי בשקט, כדי שאולי היא לא תשמע.

שתקנו, שתיקה ארוכה. כבר לא ידעתי אם זה היה נכון לספר לה על החלום, במיוחד כששתינו מצוידות בחברות, ובמיוחד שהיא כבר יודעת שרציתי אותה בעבר.
את שרון הכרתי כבר כמה שנים, אבל רק בשנה האחרונה אנחנו בקשר ידידותי.
חזרנו להיות בקשר רק אחרי שהיא באה אליי פתאום, ואמרה שהיא מתנצלת על מה שהיא עשתה לי שנים קודם. אמרתי לה שזה שטויות והסתכלתי על העיניים שלה, העיניים הירוקות האלה שמהפנטות כל כך.
כבר אז היא הרגישה שאני מתנהגת אליה באופן שונה מהאחרות, וכשהיא הבינה שאני רוצה אותה, היא התרחקה.

חודשים אחר כך אני פגשתי את לימור, ולמרות שליבי היה שייך לשרון, המשכתי בקשר איתה , רק כי היה לי נחמד איתה וגם כדי לא לשקוע בדיכאון ורחמים עצמיים בגלל שרון.

"רוצה חיבוק?" היא העירה אותי מהזכרונות שנתקפתי בהם עקב השתיקה ששררה ביננו.
"כן."
היא התקרבה אליי והתחבקנו. השיר ברקע התחלף ל "האם להיות בך מאוהב".
"איזה טיימינג" אמרתי. שרון חייכה.
המשכנו להתחבק כשאנחנו מקשיבות לשיר.

"האם להיות בך מאוהב,
זה כשאני בוכה עכשיו,
והדמעות לא משמחה"

"מה קרה? למה את בוכה?" שרון אמרה לי וניגבה לי את הדמעות.
"בגללך.."
שרון מיהרה לחבק אותי שוב. אחרי כמה דקות היא הרפתה, ואני נרגעתי.
היא הסתכלה בשעון ואמרה שהיא חייבת ללכת.
כמה דקות אחרי שהיא יצאה ממני קיבלתי ממנה הודעת SMS.
"אני מצטערת שני, לא יהיה ביננו מעבר לידידות. אני מצטערת."
מעניין מי יותר מצטערת, את או אני, אמרתי לעצמי.

זרקתי את הפלאפון על המיטה ונכנסתי להתקלח. נתתי למים החמים לזרום עליי, בעודי נשענת על הקיר הקר, ומתחילה לחשוב עליה.
למה אני מקלקלת כל פעם את היחסים בינינו? עד שאנחנו מתקרבות שוב, אני מראה לה את הרגשות שלי, והיא מתרחקת ממני כמו מאש.

יצאתי מהמקלחת, המגבת סביבי, שומעת את צילצול הטלפון.
"הלו?"
"מאמי שלי"
"לימורי.."
"מאמי, התגעגעתי אלייך. בא לך לצאת?"
לא רציתי לצאת, כל כך לא התחשק לי לצאת. הייתי מבואסת לגמרי ממה שהיה עם שרון קודם, אבל ידעתי שאסור לי לשקוע בזה יותר מדי.
"כן. התגעגעתי אלייך. את יודעת?"
"אני יותר, יפה שלי. אז בשמונה אצלך?"
"קבענו."

הערב הגיע יותר מהר ממה שרציתי, ולימור כבר צילצלה בדלת. שמחתי לראות אותה, אבל אם זאת הייתה שרון, אני יודעת שהלב שלי גם היה שמח.
היא חיבקה אותי מאחורה, ולחשה לי באוזן:
"בעצם.. אולי נישאר פה? את יודעת.. בחדר?"
"למה לא? יותר טוב. יש לי מבחן מחר, עדיף להשאר בבית."
"מעולה."

לימור התקרבה ונישקה אותי. היא הובילה אותי למיטה, וזרקה אותי עליה. היא נשכבה מעליי, הורידה את חולצתה, והתחילה לנשק אותי בצוואר, כשלאט לאט ירדה לכיוון החזה. כשהבינה שהחולצה שלי מפריעה לה, היא הורידה גם אותה, מעבירה יד על החזה שלי ומתקרבת לאיזור הבטן, האיזור הרגיש שלי.
היא ירדה עם הפה לכיוון הבטן והתחילה ללקק אותה. התחלתי להתפתל.
היא הרימה אותי מעט והורידה את החזייה, מעבירה יד על השקע, נוגעת, מנשקת.
כל אותו הזמן, חשבתי על שרון, דמיינתי אותה עושה את זה, מנשקת אותי, נוגעת בי.
היא העבירה את ידה על הבטן, כשהיא יורדת יותר ויותר לכיוון החגורה, מענה אותי.
אחרי כמה דקות היא פתחה את הג'ינס והורידה אותו, מעבירה יד בין הרגליים שלי..

"לימור.. לימור.. די."
"מה?"
"די, לא בא לי."
"אבל.. למה?"
"מצטערת.."

היא קמה מעליי, והתחילה להתלבש מהר.
"לימור, די עם הסצנות האלה."
"אני לא מבינה מה עובר עלייך, שני."
"סתם תקופה עמוסה, המון בגרויות."
"מה זה קשור?"
"כי מחר יש לי מבחן, ולא סיימתי ללמוד."
"את יודעת מה נראה לי? שאת צריכה להחליף תירוצים."
"לימור.."
"לילה טוב, שני." היא לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר.

התלבשתי מהר, כי ידעתי שאמא שלי תיכנס ותשאל מה קרה. החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה, נזכרת באירועים שקרו היום.. בשרון, בלימור, בשרון.
אלוהים, כמה שאני אוהבת אותה והיא לא שלי.
נרדמתי לצליליו של אביתר בנאי, עם השיר שכל אות ומילה בו הזכירו לי את שרון:

"את כל כך יפה,
זה לא ייאמן.
את האיילה, אני הוא הזאב.
את כל כך יפה,
זה לא יתואר,
איך אני חושש מה יהיה מחר."

אחרי לילה לבן שבו ישנתי שעתיים וחצי, הגיע הבוקר. קמתי בחוסר חשק ובחוסר ידע, אל המבחן שהולך להיות היום בבית הספר.
כשנכנסתי בשער, היא וחברות שלה היו שם. הן הסתובבו אליי, ניסיתי לא להסתכל, ועליתי מהר לקומה של השכבה שלי.

אני ושרון לא החלפנו מילה בשבועיים האחרונים. רק אולי שאלה פה ושם, או חיוך כשנתקלנו אחת בשנייה בבית ספר.
אחרי שבועיים מייגעים, הבנתי שזה כבר בלתי נסבל, ושלחתי לה הודעה.
"תקשיבי, אנחנו צריכות לדבר. על הכל. על כל החודשים האלה.. אני צריכה להוציא עלייך עצבים."
"אוקיי.. על מה?"
"אמרתי לך, על כל השלושה חודשים האלה."
"הבנתי. יום ראשון מתאים לך?"
"בטח, מתי? אצל מי?"
"אצלי, אני לא הולכת לבית ספר. תעברי אצלי."
"אוקיי. אחרי בית הספר אני אעבור אצלך." אמרתי לה, וסיימנו את השיחה.

***

הימים עברו, אני ולימור עדיין ביחד. מנסה לרצות אותה, אבל רק מאכזבת. אנחנו רבות המון, וקשה לי לשמוע אותה בוכה. יש לי רגשות אליה, אבל הם זיוף אחד גדול לעומת מה שאני מרגישה אל שרון.

יום ראשון הגיע. שלחתי לשרון הודעה על מנת לוודא שהיא יכולה היום.
"אז.. בטוח היום?"
"כן, וזה יוצא ממש טוב, אני צריכה שתוציאי עליי את העצבים."
"ואני אוציא, אבל למה?"
"כי הלב שלי קצת שבור…"
קראתי את המשפט שהיא כתבה, כשאני עדיין לא כל כך מבינה.
"את ושי …?"
"כן. אני ושי נפרדנו."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il