מרחק נגיעה – פרק ב'

25/03/2007

יצאתי מהבית לכיוון בית הספר, כשכל מה שאני חושבת עליו באותו הרגע זה על שרון ועל שי ועל זה שהן נפרדו ואיך זה קרה.
בעיקר חשבתי על כמה אני רוצה לנשק את שרון ועכשיו אולי יש לי את ההזדמנות הזאת, מצד שני יש את לימור, בת הזוג שלי, אני לא יכולה לבגוד בה. אבל… זאת שרון.

הודעה נכנסת קטעה את המחשבה שלי וגם את המחשבות של כל אותם נוסעים באוטובוס שהסתכלו עליי והחזרתי להם מבט מתנצל.
סך הכל צליל הודעה, מה הם עושים מזה סיפור? פתחתי את ההודעה, היא הייתה מלימור: "מאמי, היום אצלך ב-1 וחצי?"
"כן, אהובתי."
אני שונאת להיות צבועה.

הגעתי לבית הספר, לא הייתי כל כך מרוכזת. הדבר היחיד ששמעתי מהמורה לשיווק הוא שהיא מבטלת לנו שעה אחת בגלל שיש תלמידים שצריכים לעשות מועד ב'.

"שרון, חדווה ביטלה לנו שעה אחת, אז אני בדרך אלייך".
"אוקיי. וזה לא פייר, למה רק לכם היא מבטלת שיעורים?!"

צחקתי. שרון גם לומדת שיווק, אבל היא שיכבה מתחתיי. אנחנו לומדות אצל אותה מורה – חדווה ברנשטיין. רק השם מעביר בי גועל. חדווה היא אישה מאוד לא נחמדה, במיוחד אחרי שהיא עברה שיתוק בחצי פנים לפני כשנה ומאז חזרה לבית הספר כאישה מרירה ועצבנית שרק חיכתה לדפוק תלמידים שיש להם פנים מושלמות.

יצאתי מבית הספר בעצבנות, ההליכה שלי הייתה מהירה עם צעדים קטנים, חיכיתי להגיע אליה כמה שיותר מהר. עם כל דקה שעברה הלב שלי דפק יותר ויותר מהר.
כשנכנסתי לבניין שלה הלב שלי האיץ, התחלתי לנשום בכבדות ונהיה לי חם.
עם כל מדרגה ומדרגה התחלתי לפחד, חוסר ביטחון תקף אותי, המחשבות של הבוקר לא איחרו לחזור. דפיקה בדלת.

"שלום." אמא של שרון פתחה לי את הדלת עם חיוך ומגב ביד אחת.
"אה… שלום." התביישתי קצת. פתאום שרון הציצה מאחוריה.
"בואי, תיכנסי." שרון אמרה לי.
"מה שלומך?" אמא של שרון שאלה אותי והופתעתי כמה נחמדה היא.
"בסדר. מה שלומך?"
"שרון. תציעי לה עוגה שהכנתי וגם לשתות, יש מיץ תפוזים".
"אמא, היא לא רוצה כלום. זה בסדר".

הודיתי לה ונכנסו לחדר. אף פעם לא הייתי אצל שרון, החדר שלה היה מאוד קטן, מאוד מאוד קטן. מיטת יחיד ושולחן מחשב הספיקו למלא אותו עד אפס מקום.
שרון נכנסה וסגרה אחריה את הדלת.
היא הייתה באמצע שיחה עם מישהי שסיפרה לה איך היא והחברה שלה נפרדו יום לפני.
"זאת סיוון. היא ואורטל נפרדו".
"אורטל לסבית?!" הופתעתי. אני מכירה את אורטל, היא משחקת כדורסל בקבוצה של בית הספר, היא נראתה לי כזאת, אבל לא חשבתי שזה נכון.
"אממ… לא שמעת את זה ממני".
"אוקיי, אני עדיין מופתעת".
"אני כבר איתך." היא התנצלה על זה שהיא הייתה עסוקה בשיחה.
"קחי את הזמן".

הסתכלתי על החדר שלה, כמה שהיה קטן. על המדף שמעל המחשב היו כל מיני בקבוקים שונים של בירות. על המדף שתלוי על הקיר היו ספרים. מעליו היו תמונות שלה כשהייתה קטנה. הייתה שם תמונה שלה, מחייכת עם שיער חלק ועיניים ירוקות בהירות, עם חיוך כל כך מתוק. היה לה סוודר רוסי. התחלתי לצחוק.

"מה את צוחקת?"
"יש לך שם סוודר רוסי".
"איי… לא נכון. אהבתי את הסוודר הזה".
היא חזרה לשיחה עם ההיא ואני נשארתי עם המחשבות שלי, לא יודעת מה לעשות, מה להגיד.
"כן, אני איתך… אני מצטערת".
"טוב, תקשיבי שרון…" צלצול טלפון קטע אותי.
"מצטערת. הלו." שרון ענתה.
אחרי כמה דקות היא חזרה אליי.
"זאת יעל. נופר הפתיעה אותה. הן בדרך לפה. אבל אמרתי להן שיתעכבו".
"אז יש לנו זמן מוגבל? אוקיי".
"מצטערת".
"טוב, שרון, תקשיבי… כל החודשים האלה, שחידשנו את הקשר. הייתי אוויר בשבילך, כמה שניסיתי להתקרב, לנסות להפגש, ליזום שיחות, ממש הייתי אויר בשבילך, לא התייחסת אליי, לא כלום. כשהיית צריכה משהו אז עשיתי הכל בשביל לעזור לך וכשלי הייתה בעיה קטנה, התחמקת כמו לא יודעת מה".
"אני… לא…"
"אין לא שרון, כל הזמן ניצלת את זה שרציתי אותך, כשהיית עם שי כל הזמן הסתכלת עליי רק כדי שאני אסתכל חזרה. דיברת איתי עליה, כל הזמן נעצת לי סכינים בלב, כאילו את לא ידעת שזה מפריע לי, אבל לא הראתי את זה. עזרתי לך".
"שני… אני…"
"שרון, תני לי לסיים, אחרת אני לא אגיד את כל מה שאני רוצה".
"אוקיי".
"אני רוצה שננתק את הקשר".
"מה?" שרון הופתעה.
הייתה שתיקה של כמה דקות, לא ידעתי אם להגיד לה או לא להגיד לה.
"יש עוד משהו שאני יודעת שאני אתחרט אם אני לא אגיד אותו".
"דברי".
"את מפריעה לי בקשר עם לימור. אני חולמת עלייך כל לילה, אני… את כל הזמן בראש שלי, מזכירה לי שאת קיימת".
"אוקיי, אני מבינה לגמרי".
"אחלה".

דפיקה בדלת.

"אנחנו יכולות להכנס?" יעל ונופר עמדו בדלת.
"סיימנו?" שרון שאלה.
"אתן באמצע שיחה? אנחנו יכולות להיות בחוץ בינתיים." אמרה יעל.
"לא, זה בסדר. כנסו".

ישבנו ארבעתנו בחדר, יעל ונופר התחילו לצחוק ולהשתגע. שרון נסחפה אחריהן ואני ישבתי ושתקתי. ראיתי שהשעה כבר אחת והייתי צריכה לחזור הביתה, כי לימור בדרך אליי.
"טוב נראה לי שאני אזוז." אמרתי וקמתי.
"זה סופי? או שאפשר לדבר על זה?" שרון שאלה אותי וקמה בעצמה.
בשלוש שניות עברו בי כל כך הרבה מחשבות – שאני כן רוצה להיות איתה בקשר, שאני רוצה אותה לעצמי. שאם היא רק תגיד לי כן, אז אני נפרדת מלימור באותו הרגע.
אבל אני יודעת שהיא לא תגיד לי כן והיא רק תפריע לי עם לימור. אז בשביל מה להשאר איתה בקשר?
"תלווי אותי לדלת?" אמרתי אחרי כמה שניות של התלבטות.

שרון פתחה את הדלת של החדר והלכתי אחריה לכיוון דלת הכניסה, אמרתי שלום לאמא שלה. יצאתי מדלת הכניסה ושרון אחריי, סוגרת את הדלת אחריה.
"אז זה סופי?"
"לא יודעת". התחלתי לרעוד, היה קר בחוץ. עמדנו מספר דקות, ככה בשקט.
"מה בן אדם צריך לעשות כדי לקבל חיבוק?"
"רק לבקש." היא התקרבה אליי וחיבקה אותי חזק.
זה היה הרגע, מאותם רגעים מביכים שלא יודעים מתי להרפות ולעזוב את השני. פחדתי שהיא תפסיק לחבק אותי, אז הרפתי. אבל לא עזבתי. תפסתי את החולצה שלה.
"קשה לך לעזוב אותי, אה?"
"קצת". קירבתי אותה לעוד חיבוק, שנמשך יותר מהרגיל.
אלוהים, חשבתי לעצמי. היא רק במרחק נגיעה ממני ואני לא יכולה לעשות כלום.

"אממ… אני רוצה משהו." אמרתי לה, קצת חוששת.
"כמו מה?"
"אני רוצה שלוש נשיקות על כל חודש שסבלתי איתך".
"סליחה?" היא חייכה.
"קדימה, קדימה." אמרתי לה.

היא נשקה לי על הלחי בצד ימין, אחר כך על לחי של צד שמאל וכשהיא באה לנשק אותי שוב בלחי צד ימין הזזתי את הראש לנשק אותה.
היא נסוגה לאחור.
"שני, מה את עושה?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il