מרכזית המפרץ שש שנים אחורה – פרק ב' (ואחרון.)

27/03/2010

סיפור בדוי

לא הספקתי להבין איך זה קורה לי-והיא נעלמה לגמרי מעיניי.
פעימות לבי נרגעו וקצבם המהיר נדם, אך אני עדיין המומה.
הלן: "האוטובוס הקדים." אצלה הכול כרגיל, היא אפילו לא הבחינה ברמז קל למה שהתרחש כאן עכשיו… אם החבר'ה שלי מהמגמה לציור היו כאן, הם וודאי כבר מזמן היו משחזרים בפניי בעליצות סצנה שלמה, בדיוק איך נראיתי באותו הרגע, כל תו על פניי וכל הבעה שהבעתי…
אני: "כן, אבל הנהג יצא בדיוק להפסקה." אני פוסעת חצי צעד מהורהר אחורנית ומפנה אליהם את גבי באמרי: "סעו בלעדיי!" ממלמלת "ראיתי פה מישהו שאני מכירה…" עיניי כבר עטו חזרה לחפש אותה מבין כל האנשים.
קולה של הלן קוטע אותי: "מה קרה???"
הסתובבתי שוב וזרקתי לה: "נדבר אחר כך." ממשיכה מהר לכיווני תוך שאני שומעת את קולה ממלמל מאחוריי: "מוזרה…" אני מתקדמת מעט בתוך כל הצפיפות שיש פה לעבר הרציף האחרון, בכדי לאתר אותה, מבינה שאין לי כבר איך לחזור בי. קרוב לוודאי שלא יהיה לי לאן להמשיך הלילה, ואין לי מושג לאן בדיוק אני חותרת כרגע ומה אני מחפשת בהלכי לקראתה.
זהו הרציף האחרון, הרציף שלה ועדיין אינני רואה אותה מבין כל האנשים. ליבי הולם בחוזקה ומשאיר אחריו רסיסי פעימות ששוב מהדהדות באוזניי, מחזי הולם ומתפשט גל חום חזק אל הבטן ולעבר כל מקום בגופי. הנה האוטובוס שלו היא חיכתה!!!
בלא כל מחשבה אני רצה אליו כממהרת להגיע למחוז חפצי (שאינני יודעת אפילו היכן הוא), עולה מהר במדרגות והנהג שואל אותי: "לאן?" אני מנסה להסתיר את נשימתי הלקויה שלא ייראה כאילו נגרמה מהריצה לאוטובוס שכמעט נסע בלעדיי, ובשליפה אלגנטית שואלת אותו: "עד לאן אתה מגיע?" (שלא יחשוד חלילה שאני נוסעת איתו מבלי לדעת לאן.) הנהג עונה בשלווה: "אני עד לנהרייה." הבחורה הזאת היא לא יעל… כי יעל לא מנהרייה, אני תוהה. בלי נשימה כמעט אני חוסכת במילים: "כמה עד לשם?"
משלמת לו עד שנשארים בארנקי מספר שקלים בודדים בלבד, לא עוצרת לרגע לתהות אפילו עד כמה הרעיון הזה לא ממש נחמד, ומהר מתפנה לחפש אותה שוב.

בשביל זה אני כאן?! מושבים קדמיים והיא לא נמצאת…
התרגשותי גוברת ככל שאני מתקרבת ומתקדמת פנימה, הקצב הפראי בתוכי הולם, משתדלת לקחת אויר ולא לחשוף את הסטרס, ממשיכה עוד צעד לחקור את המושבים, הספסלים לא לגמרי מלאים ופרצופים מרימים אליי מבטים מופתעים. "למה את כל כך מתלבטת היכן ברצונך לשבת?" חולפת על פני עוד ספסל לגמרי ריק… עברתי כבר חצי מהאוטובוס. נעצרת ומישירה מבטי להשקיף היכן היא יושבת, האוטובוס נע לפתע והחל לפרוץ בנסיעה בועטת. אני נאחזת היטב ושוב מתבוננת על חצי מהאוטובוס שנותר כמעט ריק מאדם והתדהמה מכה בי, לא מאמינה שהיא לא כאן!
זוחלת, נתפסת ונשענת עם משקל גופי כנגד תנועת הנסיעה ההודפת, נכנסת פנימה ומחפשת את מקומי לשבת, עד שאגש לנהג ואחזור בי-כמישהי טועה שהרגע הבינה שעדיף שיעצור לה בתחנה הקרובה.
דוחפת את תיקיי פנימה, דוחקת אותם למושב הפנימי בספסל הריק שכולו בשבילי. מתיישבת, ובזווית עיני קולטת מהספסל האחרון שמאחוריי, רגליים המקופלות על גב המושב מהצד הנגדי!
דמותה חצי שכובה בתוך מושבה, תחת פני גובה המשענת, כך שלא ניתן כלל לראותה מרחוק. עיניה עצומות ולאפרכסות אוזניה- שתי אוזניות מהדיסקמן המונח לידה. נרגשת, אני תוהה מה לעשות.
אני קמה ממקומי, עוברת למושב שמלפניה שעליו הניחה את ברכיה, ומתמקמת עליו עם רגליי-מקופלות כשגבי לנסיעה. בטני שעונה על גב המושב ופניי אליה, מסתכלת, מחכה שתפקח את עיניה.
קרובה כל כך והיא כלל לא יודעת שאני מתבוננת עכשיו, מאבחנת אותה והיא חשופה, לא חודרת אליי… לא בשליטה.
ווליום חזק מאוד וקצבי נפלט מהדיסקמן שלה.
רוח קלה מסיטה קצת את שיערה מעל ארובות העיניים המוסתרות, עיניה נעות קלות תחת עפעפיה הסגורים, ריסיה העדינים כה שלווים בתוך הצלילים הרועשים שבראשה… אני מחפשת בה עוד אבחנות, חשה איך ליבי מתגלגל ושולח אותות והאוויר שאני נושמת נעשה חם בתוכי… יודעת שהרגע שבו היא תרגיש בנוכחותי מתקרב, ספורות השניות, הולכות ופוחתות.
הבעת פניה- כמי שהולכת להתעורר מתנומתה, ואני נראית כמי שמפחדת להעירה… יודעת שעכשיו אתגלה. אך יותר מכל מחכה לרגע הזה. אט-אט ריסיה מתרוממים ועיניה נפקחות, וכמו שאני עוד לא ממש מאמינה שזה קורה, כך גם עיניה לשנייה עדיין ריקות בטרם תיעכל אותי. כעבור רגע- חיוך מתוק מתגלה אך אינני מגלה אפילו שבריר הפתעה! כאילו כל הזמן ידעה ופשוט חיכתה.
עינינו ננעצות אלה באלה פנימה למספר רגעים ממושכים, בלי מבוכה שעושה חשק למצוא פתח מילוט מההיחשפות, אלא, שמרגע לרגע נהיה לי יותר נוח לצלול לעיניה ולחשוף את עצמי בפניה מלאת סקרנות.
היא מסמנת לי בראשה, בתזוזה קלה הצידה לעבר המושב לידה- שאבוא, תוך שהיא מתרוממת מעט מעלה מתנוחתה ומוציאה את אוזניות הדיסקמן.
אני, בכל רמות חתוליותי נעה לעברה, ומתיישבת בעדינות מבלי להסיר את מבטי מעיניה ומחייכת לה קלות.
צליל קולה נחשף אליי, היא שואלת משהו בטון עדין וצלול ומלא רכות. קולה מיוחד וערני ועם העדינות גם מעט נערי, כמו שהיה לסוג המסוים של הסטודנטיות שנתקלתי בהן לעיתים בכל מני נסיבות בילדותי, ואהבתי מאוד, כי ידעתי שיש בהן משהו אחר שמשך אותי ותמיד גרם לי לרצות בקרבתן. אני משחזרת שוב בראשי את ששאלה אותי: "את מציירת?"
מאושרת, מכך שהיא רואה עליי שאני ציירת, לוקחת לי עוד רגע ועונה במתיקות לעיניה: "כן. איך את יודעת?"
באצבעה היא נוגעת ומצביעה על כתם במכנסיי ואומרת: "פה יש לך כתם כתום," מעבירה אצבעה לנקודה אחרת על מכנסיי, תוך שלקראת סיום המשפט היא מעט מנמיכה את הטון עד לחישה קלה: "ופה יש לך כתם סגול." ומשאירה לי מבט חצי מהופנט. כעת היא לא חודרת, צוללת אל עיניי ודרכן ממיסה לי את הכוס, מציפה אותי בלהט עד שאני לא יודעת מה לעשות עם התחושות האלה, אך כל כך נהנית מהן למרות חוסר האונים שמושך אותי אליה עוד יותר, כי אני יודעת שהיא תיתן לו מענה. יובש עולה בגרוני ואני מחזירה לה חיוך מבויש, מקווה מבפנים שחום גופי והתרגשותי הם עניין לא מורגש, אך היא בוודאי יודעת. היא שואלת: "לא ראיתי אותך כאן אף פעם בקו הזה, לאן את נוסעת?"
"האמת? אני לא יודעת…" עונה לה בשקט ומגלגלת עיניי לכיוון אחר, מסיתה פניי מעיניה כדי לא לראות את תגובתה. חיוך מרוצה, חצי קורץ, ומבט שובב עולים על פניה,לא מנסה אפילו להיראות מופתעת מהתשובה או להשיב במילים. אז אני ממשיכה במקומה: "ולאן את נוסעת?"
היא עונה: "אני? הביתה…" ומעיניה כאילו ממשיכה ואומרת: "איתך, לא?" ואני שוב חשה בלבול בין מה שנאמר לבין מה שרק מורגש. יש לה דרך להתל בי במעין משחק מעודן, שבו מדי פעם היא נוגעת לא נוגעת לי בדגדגן, בסתר מעיניי וספק אם בכלל במודע, או שהיא כלל לא משערת שזה מה שהיא עושה. היא יודעת שאין צורך להגיד כלום כדי להפיג את המתח, להיפך, היא נהנית ממנו וככל שהנסיעה מתארכת גובר המתח, ואיתו ההנאה והסיפוק שלה.
משעינה את ראשה הצידה במנוחה, ומבטה מתלטף עליי בערגה ובסבלנות, על כולי ובהתבוננות רבה, ואין בה כלל בושה. היא לוכדת את עיניי ומגלגלת את עיניה מטה, רוצה להראות לי שהיא מתבוננת לשדיי.
היא מקרבת את אצבעה כמעט מבלי לגעת, ומלטפת קלות את עצם לחיי, ושואלת:"איך קוראים לך?" כאילו רק עתה נפגשנו ולא עברה שעה ארוכה, והמתח החזק בינינו שבלע לתוכו כל כך הרבה זמן מהנסיעה, עושה רושם כאילו אנו זו מול זו לא יותר מדקה.
"אני לילך" משיבה.
כל כך ברור שזה משהו שאמור להישאר עוד הרבה זמן בסימן שאלה, שלא עלה בדעתי אפילו לשאול לשמה.
היא ממשיכה לסרוק במבטה את כולי, כמי שממלמלת בראשה "לילך…"
"יש לי בסלון… חלון יפה וגדול… שפונה לים" היא מספרת לי בלחישה, ונחה קצת בין מילה למילה ומוסיפה כמו מנסה לפתות:"אפשר לראות ממנו את השקיעה …"

ביתה הוא חלל אחד ענק.
מרחב גדול ומרווח שהמוזיקה מהדהדת בו עוד טרם נכנסנו "logic trance" האור הכהה והכחול של הערב ממלא ומציף מהחלונות את כל השטח, שספק אם זהו סלון או חדר הצילום שלה.
במרכז החדר, ליד עמוד תומך מרובע וגבוה שצבעו הכהה מתקלף, נצבות ספות כבדות במעגל סביב שולחן זכוכית כהה ועבה. הרבה תצלומים בשחור-לבן על הקירות הדהויים ומצלמות מסביב ואביזרים. הרחק בתוך כוך קטן יש איזו דלת, ובקצה מעין מטבח פתוח ומוזר שניראה יותר כמו בר משקאות מאולתר. ליד החלון הגדול-שתי כורסאות שחורות ועמוקות, כמו בורות עם קירות נוקשים, ושולחן קפה קטן. אני ניגשת לשבת שם בעת שהיא הולכת להביא לנו לשתות .
היא שבה כשבידה האחת שתי בירות ופותחן, מניחה אותם על השולחן, מסירה מעצמה את מעיל העור וזורקת אותו על גב הכורסא שלידי. גופה נגלה לפניי מעט יותר, והיא צוללת לתוך עצמה תוך שהיא מטילה את שתי רגליה הארוכות על עדן החלון הנמוך. "את רוצה לעשן איתי משהו, לילך?" מוציאה מכיס מעילה ומגלגלת (לא ברור לי מה) ומציתה, גלי עשן גדולים וריח מעושן כזה, תרכיזי מאוד, עולה ישר אל גרוני. היא נושפת את העשן ברפיון מפיה ומחדירה מבטה אליי, ומושיטה לי אותה כאילו הגישה לי פרח.
שואפת אותה לתוכי וראשי נזרק לו אחורה לעבר המשענת הגבוהה העוקפת את כולי, חשה כל צליל הבוקע מהקירות ורוטטת מכל פסיעה שלה לעברי. היא קרבה לנשק אותי, לראשונה אני חשה נשימה כה קרובה לפניי ומגע שפתיים על פי, בעיטות רגש עז כאילו נבעטות להן בכל גופי. שפתיים של אישה מנשקות אותי. כה רכות ועבות, עוטפות את שפתיי בחומן הבוער והיא מרפה אחורנית לאט ומחייכת להרגיע אותי. צוללת שוב בתוך הכורסא העמוקה, אנחנו מעשנות ואני נחה עליה עם מבטי, משב קל מתלקח אט-אט ובעדינות מהחלון הפתוח כמו מגניב בסתר, ונושא אלינו קרירות קלה של ערב בעל ניחוח סוף אביב המהול בריח האבקנים שעודם חמים משעות השמש.
הכחול הכהה מאיר עלינו בדעיכה מהיום שנישאר, אט- אט מרפה, יש לו זמן עד שיפנה מקום ללילה והוא נותן לנו עוד טיפה מהשעה של סוף היום מבעד לוילון.
"אלה הרגעים שאני הכי אוהבת במשך היום" היא אומרת, ומוסיפה שאלה:"נעים לך?"
אני קרבה אליה, מבקשת לעצמי- להרגיש את מה שהימם אותי עד עכשיו, כמו אוזרת אומץ להרגיש אותה מקרוב שוב ולתת לה את תשובתי בשפתיים. פנינו נפגשות קרוב, אפינו כמעט נוגעים זה בזה, והתחושה מציפה אותי שוב. עכשיו זה הולך לפרוץ ממני ולהתלקח איתה, בתוך עיניה השקועות, עמוקות ושואבות . מטות ראשינו באחת, לאט, שפתותינו שוב חמות, מתעגלות בתנועותינו ונשאבות לתוך הנשימות. שפתותינו נפתחות, הלשונות שנשארות צמודות מתעגלות מחוץ לפינו כשריחה עולה אליי, ריח חם של כוס, ריח נעים וחושפני שמגלה לי מהו ריחה של אישה. בזרועותיה היא אוחזת בצידי גופי- לקום, אוספת אותי לתוכה, מקרבת אותי אליה. המדהימה שלי פותחת את רוכסן מכנסיה, אני מושכת בתחתוניה ומפשילה אותם עד ברכיה, כל כך כמהה… מאוננת לתוך איברה, היא מושכת לאט את מכנסיי מטה, רק מעט, ואת תחתוניי לא מורידה אלא מותחת אותן וחושפת עד שחשה בדגדגן שלי. "את חמה ורטובה" היא אומרת בלחש תאוותני, כה משתוקקת להרגיש כמה שיותר מהנוזלים שבכוס שלי. אוחזת בי לכיוונה ומתחככת על גבי איבר מיני, תוך שהיא אוחזת בראשי בעדינות בכדי להבליט ולגרות לעברה את עורפי. אויר פיה מדגדג מאחורי אוזני, ונגיעות קלות, רטובות, נוזלות לאורך עורפי. אני לא יכולה כמעט לשאת זאת, אך בתוכי אני מתחננת שלא תפסיק ושלא תרפה, וחושפת אליה בהתענגות בלתי נשלטת את עורפי. אני תופסת את ראשה שתמצוץ אותי, היא מוצצת, דופקת ודופקת אותי, ישבנה מתכווץ בכל פעם, היא לוקחת את ידי לאחוז בה ואני מתענגת על התחושה הרכה והעדינה, לשה אותה לתוכי.
היא רוכנת לעבר הרצפה, מתיישבת להפשיל את מכנסיה, רגליה נפתחות לפניי ואדום וורוד נחשף מבין שערה, הדגדגן בולט מנופח כל כך… מעולם לא דמיינתי שעד כדי כך יכול להתעצם איברה של אישה. בתוכי מתעוררת כמיהה, ודפיקות חזקות עולות מבטני ומהכוס שלי. רוכנת אליה למשוך את מכנסיה ולראות את הכוס שלה חשוף אליי יותר מקרוב. היא מקרבת את ראשה אליי, לחזי, נוגסת חלש בפטמתי מבעד לחולצתי, מרטיבה את החולצה מעליה, והיא מזדקרת חזק דרכה ורוצה מאוד להרגיש את לשונה מעליה. אני מסירה את החולצה ושדיי מתגלים ומשתחררים, מתנועעים מעבר לחולצה, היא מפשילה את מכנסיי לחלוטין במשיכה חזקה ובאה ללקק בלשונה ובפיה הפעור את חזי, בפראות מלקקת את שני שדיי. מניעה ראשה מצד לצד, טובעת בכל פעם אל תוך הרכות בדרך לפטמותיי שכה זקורות, כואבות מנוקשות ומכמיהה.
היא קמה וסוחפת אותי בשתי ידיים מושטות לעבר הספה, נזרקת עליה, משליכה ומרפה את כל גופה. ידיה מוטלות ומבטה נישאר חזק ויציב אליי. מאחוריה נגלה לי, כי מעל העמוד הגדול משתקפות בבועתנו על מראה גדולה. היא קוראת לי, מסמנת לי בידה לגשת ואני אט-אט קרבה, מפסקת רגליי ומצמידה עצמי מעל לאיבר מינה. היא תופסת את ראשי ומפנה אותו לעבר המראה "תסתכלי!" רוכנת אליי לנשק, שואבת את בטני ומלקקת ועולה לאורך צלעותיי, אני רואה מולי בהשתקפות איך היא מרימה עם אפה את שדי ומעגלת על הפטמה בעונג, ומסניפה, תוך שידה חותרת מטה באחיזה צפופה של גופי לכיוון הכוס שלי.
ההשתקפות של בבואתנו משכרת אותי וההתרגשות מכה בי בכוס למטה, ואני מרגישה איך נוזלי מופרשים. היא גולשת פנימה עם אצבעה, מחדירה ודופקת אותי, אני דוהרת עליה וכל נוזלי מחליקים עליה. אני מתרחבת עוד והיא מכניסה עוד אצבע, אנחנו יוצאות מכלל שליטה ומגבירות את הקצב עם כל פעימה שגוברת בתוכי ובתוכה, אנקה שברירית קוראת ממנה ומרטיטה אותי, המוזיקה מתעצמת בראשנו ומהדהדת לתוכנו ואנו ממשיכות לפי קצב רסיסיה. אני חשה שתיכף תשתחרר ממני גמירה חזקה, נשימתי קטועה ואני נופלת קדימה לאט וברכות, לתוכה, והיא מרגישה והופכת אותי מהר על גבי. לפתע אני מתחתיה שכובה על הספה, בפיה היא יונקת את כולי, מתקרבת לעבר ירכיי פנימה ושוקעת אל איבר מיני, צוללת ומרימה שוב את ראשה כדי למתוח את פורקני. הכוס שלי נע מעלה יחד איתה, כאילו היא נושאת אותי בעוצמת המשיכה ושוב אנו מרפות ושוקעות מטה, עכשיו היא מייצבת אותי באחיזתה ומצמידה אותי כנגדה. היא מפסקת את רגליי היטב ומתקרבת עם הבל פיה החם, ומוציאה מבין שפתיה האדומות מבערה את לשונה, וזוקפת אותה בכל תאוותה וכמיהתה לחוש בכוס הפעור שלי. על קצות עצביה משפשפת ומלקקת את הדגדגן הזקור לעברה, הכואב מרוב הלחץ. כעת מרפה לרגע ולשונה משחקת בו ומנדנדת אותו לצדדים, מתענגת על נפיחותו, חשוף גלוי וקורא כמו חתיכה דשנה והיא מגבירה את מהירותה. אש בכוס שלי, בטני עולה ומרפה, בלא שליטה-עולה ומרפה, נשימותיי כבדות וחמות, היא ממשיכה, היא שולטת בכולי ואני כנועה כל כך לכל מה שהיא עושה. "תלחצי, תשפריצי" היא קוראת אליי בלחישה. אני מצייתת, ומנסה בשארית האוויר בתוכי ללחוץ ולזקור את הדגדגן, חשה אותו נוקשה כאילו אין לו עוד מקום להתמלא. לשונה מתמקדת עליו בנקודה הכי גבוהה, שממנה אני מרגישה את שיא החום וההשפרצה שמתחילה לצאת בקול חרישי, נוזל סמיך משתחרר בטפטוף אט-אט, קצת ועוד קצת ואז נישפך ממני בבת אחת וקול אנקתי נישמע "אאההה…" הדגדגן שלי השתחרר ועודו ממשיך להתעקל בתוך הצפיפות שלאט מרפה ממנו. היא מרימה את ראשה ופיה רפוי ופתוח, בלא אחיזה, כשהנוזל שלי זולג משפתיה ומסנטרה, נמתח ונמתח מהכוס שלי ומתקצר לפתע, ונישאר תלוי על שפתה התחתונה. מבטה חצי גלוי, מעט חודר, מאוד רפוי תחת עפעפיה החצי סגורים, וארובות עיניה שקצת מכוסות בשערה, מסתכלות אליי.
היא מרפה סנטרה לפתוח פיה ולוחשת לי "אההה…" בסיפוק.
אני קרבה אליה ומנגבת בלשוני מסנטרה ומחצי פיה, מדביקה גם אליי את חוט הנוזל הדבוק בין שתינו עד שזה מתקצר ונקרע.
היא נרכנת לשכב בין רגליי, צוללת לתוכי וגופה החם חובק ולוחץ אותי צמוד אליה. אני צוללת לתוכה וראשי נח בשקע עורפה, נשימותיי עולות לתוכה, אנחנו כה קרובות עכשיו… ידי מלטפת בתוך שיערה הרך ואני תוהה מה אני מרגישה עכשיו, מהן התחושות האלו שהיא מעוררת בי, אני לא מכירה אותה ורחוקה מלהבין אותה או לפענח אותה ולו במעט… היא קצת משונה, מעולם לא ראיתי מישהי כמוה, היא נראית לא מכאן וגם לא מאף מקום. מרימה אליי ראשה עכשיו ועם תנועתה קיבצת שיער נעמדה על ראשה ונחתה שוב. מציצה לעיניי עם חיוך מתוק שכאילו שואל אותי משהו או קובע איזו עובדה. עיניה מרתקות אותי, יש בהן משהו קצת אובדני אבל גם שלם. הייתי שמחה להישאר איתה שכובה ככה לתמיד, אך לפתע…
היא קמה בקלילות ונעמדת על שתי רגליה, עירומה, פרט לחולצתה הצפופה ולשתי פטמותיה הזקורות חזק מעלה מבעדה, עד כדי כך שהן יוצרות בחולצה שני קוים הנמתחים בין שדיה. היא פוסעת לעבר החלון הגדול באמרה:"בירה?" אז חוזרת אליי ומרימה את רגליי בידה בכדי לשבת תחתיהן על הספה, ומניחה אותן על ברכיה חזרה. משליכה את רגליה מלפנים על שולחן הזכוכית הכהה, פותחת את בקבוק הבירה, משליכה את הפותחן ומגישה לי.
היא מגלגלת עוד אחד ומציתה, אני מתבוננת בה, החמימות של גופה חסרה לי. היא יושבת קצת רחוק, מוקפת עשן ושותקת, אני תוהה ומתבוננת בה, לא מבינה, אך כל כך יפה לה המוזיקה הזו לרקעה… היא ממש מתארת אותה.
לקחתי לגימה מהבירה, אני מניחה אותה לידה, מקפלת רגליי להתרומם מהספה ורוכנת, בעוד שאני עירומה לגמרי אל הרצפה. מסיתה את רגליה ונכנסת ביניהן, שדיי כנגד הכוס שלה, כמעט נוגעים בו, כאשר היא ישובה ואני בין רגליה הפסוקות, אני מישירה מבטי אליה והיא מצלילה מבטה לתוכי מבעד העשן שאופף אותה ויוצא מפיה מעלה ולכל עבר. רוכנת לנשק את ביטנה התחתונה שמעט חשופה מבעד החולצה, משקיעה את לשוני יותר עמוק תחתיה, אל עבר חזה, מגלגלת את חולצתה עוד טיפה מעלה, עד שבולטים שם פטמתה ושד אחד עגלגל, נוגעת קצת בלשוני, שומרת את התרגשותה ומותחת אותה לסף סבלנותה. היא משחררת אנקות, ואני נוגסת קלות בין החולצה שקצת ברחה שוב מעל גבול הפטמה הבולטת. לוקחת ממנה את הג'וינט ומכניסה לפי בהתרחקי מעט ממנה, בעיניי מסמנת לה שבינתיים תתפשט מחולצתה, בתנועה אחת היא מפשילה את החולצה שהתעכבה על מרפקיה ומשחררת בפרעות את שיערה השמוט על פניה. שני שדיה מופשלים החוצה ונחשפים, ערומה לחלוטין, הכוס שלה קרוב אל פי ושדיי כנגדו. מכניסה לידה את הג'וינט חזרה, צוללת לתוך ריחה החזק העולה מהכוס הרטוב שלה. מתמסרת ומתענגת על ריחה, תחושת השערות שלה סביב פי וטעם הכוס שלה בתוך הפה שלי, כל כך חשופה אליי… כל איבר המין שלה… אני נושקת לחלקו הפנימי ביותר של הכוס שלה ושולחת ידי לחוש בשדה, מחככת את כל כף ידי הפרושה על הפטמה הגדולה שלה, ולופתת שוב את כל שדה, תוך כדי שאני מלקקת את כל נוזליה הנשפכים. אני חדלה לרגע בכדי להסתכל עליה, ראשה מוטה אחורה בחדות על משענת הספה, היא מרימה מעט את ראשה לשאוף מהג'וינט ומסתכלת לתוכי, מחייכת ומכניסה אותו לפי שגם אני אקח שאיפה, ואז רוכנת לנשק אותי. בידה האחרת, מכניסה לי אצבע בתום הנשיקה לפתוח את לסתי, תוך שהעשן יוצא מפי, בלשוני אני מלקקת את אצבעה שדפקה אותי, לא רוצה שתיקח חזרה את ידה, אך משתגעת להמשיך וללקק את הדגדגן מהכוס הפעור נגדי. עומד לה חזק… כל כך נשי וענוג…
אני מתלהטת מכל המיניות הרבה שהיא משפריצה.
רגלה האחת על השולחן והשנייה מונחת על הקרקע, תופסת בראשי ומטביעה אותי חזק לתוך הכוס שלה,
תופסת את הדגדגן שלה בין שפתיי ומושכת אותו קלות ויונקת, ממשיכה כך והיא קוראת "תמשיכי, תמשיכיייי… אל תפסיקי." קולה נחלש ונחבא בין נשימותיה הצפופות:"אל תפסיקייי… כןןןן… חזק, עווווד!!!" כשהיא לופתת אותי יותר חזק לתוכה, באחיזתה שפורצת מתוך ההססנות, ומתעלה מעל ניסיונה להיות עדינה איתי, אני חשה את הדגדגן שלה פורץ מתוך עצמו בהתעקלויות על לשוני ובטעמה החזק, הספוג בחומציות חריפה של מין, משפריץ בשמנוניות חלקה לתוך פי. עם כל התכווצות של הדגדגן שלה אני מעט מרפה, ועם כל התנפחות, לוחצת בלשוני ומחככת כל טיפת טעם של נוזליה על לשוני.
אגנה משתגע ומתרומם לפי הקצב שהדגדגן שלה קובע, יחד עם לשוני היא דופקת את עצמה בתוך הפה שלי, מתרוממת עם אגנה מעלה ומטה, מעלה ומטה וקופאת למעלה באחזה אותי חזק: "אאא – ההה"
משחררת אנקה מקוטעת לפי איך שנשפכו נוזליה לתוכי כשגמרה, ומוסיפה עוד אנחות קלות חרש: "אהההה… אאההההה…" מתעגלים צליליה כאשר הכוס שלה אט-אט נירגע, ומרפה לתוך חומי ורכותי.
היא מורידה את אגנה מטה וידיה מונחות רפויות מעליי, כאשר ראשי נח בין ירכיה. שואפת את הבל הכוס שלה בין הפוגה להפוגה כשעודו מהדהד.
אני רוכנת מעלה, לנשק לעורפה הנופל חלש ורגיש מרוב עונג שבכל נשיקה…
עיניה עצומות. היא איננה פה וכל שאיפה שאני לוקחת מעורפה לאפי, תכליתה לצמרר, לענג, להטיל אותי הרחק תחת העפעפיים הסגורים והריסים המרקדים.
אני שואפת אותה והיא צוללת וצוללת עמוק.
נשכבת לצידה על הספה, היא לוחשת: "קחי אותי איתך." וקרבה לשכב לידי.
עיניה מסתכלות בי, מלטפות. ידיה מבקשות להיכרך סביבי, לוקחת את ידה אל פניי לנשק, זה כמו לנשק ידו של ילד קט. מלטפת אותה, מחליקה על גבה, על צלעותיה, על זרועה ועל ראשה.
לאט-לאט היא הופכת שברירית יותר, ככל שמרפה עצמה וגולשת לתוך שנתה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il