דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/07/2014
כמה יפה הוא גל, כמה זהוב עורו, רחבות כתפיו, מאיר חיוכו. אני עומד בפינת המועדון, מנסה להתמזג עם הקירות ומעריץ אותו מרחוק. כבר כמה חודשים, מאז ראיתי אותו לראשונה במכון הכושר, אני עוקב אחריו חרש, לומד אותו, שומר את צעדיו, חי כדי להביט בו מרחוק, שמח שאני נושם את אותו האוויר שהוא נושם, מאושר לחלוק איתו את אותו חדר גם אם החדר הוא אולם גדול, רועש, הומה גברים צעירים ושיכורים.
המוזיקה רועמת ומזעזעת את הקירות, אורות צבעוניים מטשטשים את ראייתי, ריח של זיעה, עשן ואלכוהול מסחרר אותי.
מישהו – גבר מוצק עם פדחת מגולחת, עגיל גנדרני ופרצוף זיפני – מושך אותו אחריו לריקוד. הם מתקרבים זה אל זה יותר ויותר, מתחילים לגעת זה בזה… אני לא יכול לשאת זאת יותר. אם שפתיו יגעו בפיו של הגבר שמביט בו ברעבתנות אני אמות.
אני יוצא החוצה, בורח בעצם, מעמיד פנים שאני זקוק לאוויר צח. ידי רועדות, ליבי שכבר מזמן היה צריך להיות מחוסן כואב כל כך…
בדרך החוצה אני חוטף מבט בראי שבכניסה. לא, אין שינוי. אני עדיין רזה מידי, נמוך מידי, ילדותי למראה, והבגדים שבחרתי בתשומת לב כה רבה לא עוזרים לגרום לי להראות בוגר יותר, גברי יותר, או מושך יותר.
מתי כבר אבין שאין טעם? מתי הלב הזה שמתעקש לאהוב, לרצות ולחשוק יתייאש סוף סוף?
נשען על קיר בחוץ, מריח שתן וקיא, נחנק מעשן של אגזוזי מכוניות ומדמעות, שואל את נפשי למות, ופתאום יד על שכמי. "אתה בסדר ניר?"
אני מרים ראש וזה הוא. עומד כל כך קרוב אלי, מביט בי בדאגה. מקרוב פניו רכות יותר, טובות ויפות כל כך, עיניו הכחולות מביטות בעיני, מביעות דאגה חמימה. הלוואי ויכולתי לצנוח לרגליו ולמות ברגע זה, ואז אפשר יהיה לכתוב על המצבה שלי – פה טמון אדם שמת מאושר.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מנסה להתחכם.
הוא מחייך בטוב לב. "אני יודע כי שאלתי."
"למה? מה זה עסקך?"
החיוך הופך לצחוק. "כבר חודשיים שאני רואה אותך בכל מקום, לאן שאני לא הולך אני מוצא גם אותך. בסוף נשברתי וביררתי מי זה הילד הזה שעוקב אחרי."
הדם מציף את פני. "אני לא עוקב אחריך."
"בסדר, אז לא." הוא מפייס בעדינות, וכף ידו הגדולה, החמה, המחוספסת, מחליקה מכתפי אל עורפי, נוגעת בבשרי החשוף, עושה את עורי חידודין חידודין.
איך זה יכול להיות, אני משקר לו, מציק לו, והוא מתנצל? בושה נוראית תוקפת אותי. "אני מבקש סליחה גל, לא התכוונתי להטריד אותך."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" הוא מצטחק.
"תמיד ידעתי. מהיום הראשון שראיתי אותך בחדר כושר."
"מתי זה היה?"
"לפני תשעה שבועות ושלושה ימים."
"נו, אם ככה אנחנו כבר מכרים ותיקים. לא הגיע הזמן שנתנשק?" הוא שואל, רוכן אלי ומנשק את שפתי נשיקה עדינה ורכה שגורמת לברכי להתמוסס.
"אתה רוצה?" הוא שואל בלחש, אוחז בתקיפות נעימה בזרועי, מניח לי להישען עליו.
"כן." אני אומר מיד, בלי לדעת למה כוונתו, "אני רוצה מאוד." ודקה אחר כך אני יושב מאחוריו על האופנוע שלו ודוהר לעבר דירתו.
הדירה שלו קטנה ומסודרת, עציצים ירוקים על אדני החלונות, רהיטים ישנים משופצים באהבה ובתשומת לב, מאוורר תקרה עתיק תלוי מעל מיטתו הרחבה, בוחש את האוויר החם של אוגוסט, וסביבו תלויות מנורות קטנות וצבעוניות, מאירות את החדר באור רך.
"יפה פה." אני אומר, מביט סביבי בהתפעלות, "ממש יפה."
"כן, זה הכול רעיונות של צורי, האקס שלי. הפסיכי הקטן והמוכשר הזה…" הוא נאנח ומתחיל לפרום באיטיות את כפתורי חולצתי. כפתור ונשיקה, נשיקה וכפתור… זה כל כך נפלא ונעים, כל כך חלומי עד שאני כמעט מצליח להתעלם מהעובדה הברורה לגמרי, הוא עדיין מאוהב בצורי המוכשר שתלה שטיח קיר מקסים מעל מיטתם וצייר ציורים תואמים לשטיח על שידת העץ שעומדת מול המיטה.
"יש לאקס שלך טעם מצוין, למה נפרדתם?" אני לא מתאפק לשאול אחרי שהוא פושט מעלי את חולצתי ותולה אותה על קולב מתכת מסולסל ויפה שצורי ברוך הכישרונות צבע בכחול מבריק.
גל צוחק, מפיל את עצמו על המיטה ומושך אותי אחריו. "לא יודע, כנראה שלא הייתי מספיק יפה לטעמו." הוא עונה ומושך מעלי את מכנסי.
"כמה אתה חמוד ניר." הוא מנשק את בטני, פטמותיי, כתפי, ושוב את שפתי. "אתה כל כך מתוק ועדין, אתה בדיוק הטעם שלי. גם אני מוצא חן בעיניך?"
"אתה יודע שכן." אני לוחש, מתקשה להאמין שאני פה, איתו, במיטה שלו, בחדר היפה הזה שוכב ערום לצידו על הסדינים הצחים והריחניים האלו. איך זה שגל המושלם והיפה כל כך נחמד ומתחשב וסבלני כלפי?
"בן כמה אתה?" הוא שואל, וכמו כולם מתפלא לשמוע שאני כבר בן עשרים וחמש, אומר שאני נראה צעיר יותר ומרגיע אותי שזה בסדר גמור שאין לי הרבה ניסיון עם גברים, הוא כבר ילמד אותי הכול.
שלושה שבועות חולפים כמו חלום טוב, חלום רטוב וחם שבו אני אוהב ונאהב, לומד המון על עצמי, על גל ועל סקס, וכל אותו זמן לא יכול להפסיק לקנא בצורי.
אין לגל אף תמונה של צורי בבית – הוא שרף את כולן – והוא משתדל לדבר עליו מעט ככל האפשר ולמרות זאת רוחו הסוערת של צורי כמו מרחפת מעלינו ונוכחותו מורגשת בכל אחד מחפצי הבית.
כמו בלש אני אוסף עליו רמזים ולאט לאט נעשה לי ברור שנבחרתי כי אני כל מה שצורי לא היה. אני שקט, עדין, ביישן, עצור, פסיבי ומעריץ את גל בגלוי, בעוד שצורי היה פראי, סקסי, אקטיבי, יצירתי ויצרי, מוכשר כמו שד, ורב עם גל ללא הרף.
"הוא גם בגד בי כל הזמן, מילא עם גברים, אבל גם עם נשים." גילה לי גל כשהשתכר ערב אחד רק בגלל שזה היה יום השנה הרביעי להיכרותו עם צורי.
"אהבת אותו מאוד?"
"הייתי אידיוט. הוא לא היה שווה את הזמן שלי." מתהדק פיו לקו עיקש ומריר.
"אני לא אבגוד בך אף פעם גל, אני אוהב אותך."
"אני יודע חמוד." מושך אותי אליו גל לנשיקה ולחיבוק שמתפתחים לסקס נהדר, אבל למרות שאני מצהיר כל הזמן על אהבתי ונאמנותי, והוא מחזיר לי במילות חיבה וישן איתי צמוד צמוד עדיין לא זכיתי לשמוע אותו אומר שגם הוא אוהב אותי.
כדי לא להעמיד אותו בניסיון אני לא מנסה לברר גלויות עד כמה הוא רוצה בי בחייו ובמקום זה אני מתנחל בדירתו בזהירות, לוקח על עצמי יותר ויותר משימות של בישול וניקיון, מתאמץ להפוך את עצמי לחיוני לו.
כמעט מבלי משים, במעין התגנבות יחידים חשאית אני נעשה חלק מסדר יומו, חלק שאני מקווה שהוא משמעותי, ואולי אפילו נחוץ.
אין לי אשליות, ברור לי שהוא חשוב לי יותר מכפי שאני חשוב לו ושלעולם לא אעורר בו את אותם רגשות עזים כמו צורי האחד והיחיד, אבל בכל זאת, בדרכי המאוד צנועה אני מנסה לכבוש לי אחיזה קטנה בליבו.
ואז, כמה ימים אחרי שהודיתי בביישנות בפני אימא שאני כנראה לא גר יותר בבית כי יש איזה בחור אחד שאני… אה… די מסתדר איתו ו… כן, היא יכולה להפוך את החדר שלי לחדר גיהוץ, או מחסן, או מה שלא יהיה, ושגם אם זה לא יסתדר איתו… (אימא תמיד צופה שחורות ומוכנה תמיד לרע מכל) הביתה אני כבר לא אחזור כי אני מבוגר מידי לגור עם ההורים, פתאום צורי חזר.
גם את השיבה שלו לחייו של גל הוא עשה כמו שעשה כל דבר אחר בחייו, בצורה מרשימה ורעשנית שאף אחד לא יוכל לשכוח אי פעם.
הוא חזר ביום שישי אחרי הצהרים, שעה שבה כולם נכנסים לאיטם לשלוות השבת ואפילו החרוצים והנמרצים שבאנשים מרשים לעצמם לנוח, לעיין בעיתונות סוף השבוע, ואולי אפילו לשקוע בשנת צהרים מתוקה.
גל כבר נמנם במיטה עם מוסף של 'הארץ'. אני עוד השתהיתי במטבח, ניגבתי את השיש וסידרתי את הכלים במדיח, מתפלל חרש שגם הפעם הוא יוותר על יציאה ביום שישי ויישאר איתי בבית. מאז שאנחנו יחד הוא הפסיק לבלות בלילות, והודיע לי בתקיפות מתריסה שעדיף לו להיות איתי, או עם כמה חברים טובים בבית ולא להזיע באיזה מועדון רעשני ולסכן את עצמו אחר כך בנהיגה בין נהגים שיכורים ומסטולים – הוא היה כל כך החלטי עד שמיד ידעתי שהוא מתגעגע לצאת ולרקוד.
ברור לך ניר שיגיע היום שהוא ישתעמם ממך וכן יצא לבלות, שחתי לעצמי בכובד ראש, והוא בטח יציע לך לבוא איתו כי הוא אדיב ונחמד מכדי להגיד לך שפדיחה להסתובב עם אחד כמוך בראש חוצות. אתה חייב להיות חזק ולעמוד בזה ניר ולא להסכים, חשוב מאוד לא להיכנע ולצאת איתו. הוא ירקוד שם עם בחורים יפים ולהוטים, ישמח ויבלה ואתה רק תפריע, עדיף שתשתמט באיזה תירוץ ותישאר בבית, ככה תחסוך לו מבוכה ולך כאב לב, ברור ניר? אני סומך עליך שתדע להתנהג כמו שצריך – הטפתי לעצמי מוסר.
עצמי הנהן בכובד ראש והסכים עם כל מילה, אבל לא הפסיק לקוות שעוד לא, שלפחות עוד סוף שבוע אחד הוא יבלה רק עם גל, רק שניהם ביחד במיטה, מחובקים בלי אף אחד שיפריע, ובדיוק אז נשמע קול המפתח מקשקש במנעול ומיד ידעתי שזה יכול להיות אך ורק הוא – צורי.
הטעם שלי הוא בחורים כמו גל – גברים גדולים, שריריים, גבוהים ממני, ורצוי בהירים, גברים חזקים גופנית ובעלי אופי עדין ומתחשב.
צורי היה בדיוק כל מה שלא משך אותי – דק ושחום, לא ממש גבוה, ובהחלט לא עדין ומתחשב – די להביט בחיוכו המתגרה כדי לדעת שהוא יכול להיות מרושע לפעמים, אבל אי אפשר לא להתפעל מהחינניות בה הוא נע, מעורו השחום החלק, ומתלתליו השחורים הבורקים.
האנרגיות המתפרצות ממנו, הלהט שבו הוא מסתער על החיים, האומץ שלו לעשות הכול ולנסות הכול מעוררים הערצה. ברגע שהוא ניכנס למטבח ונעץ בי מבט שחור ולוהט ידעתי מיד מי הוא והבנתי למה גל עדיין מאוהב בו.
"ומי אתה ילד?" גיחך לעברי גיחוך שדוני, מרושע וסקסי כל כך עד ששכחתי שהוא בכלל לא הטעם שלי, שהוא בעצם יריב שלי ושהוא מתמודד איתי על ליבו של גל.
"אני לא ילד." מחיתי, מוצא בעלבון מפלט מהמהומה שהוא הטיל בליבי,
"אתה נראה ילד, מה אתה עושה אצל גל, יש לך פתק מההורים להיות פה?"
"אני בן עשרים וחמש, אני גר עם גל וקוראים לי ניר." הטחתי בו בזעם. הוא הפשיל את ראשו לאחור ודרדר צחוק מתגלגל ומשוחרר.
הבטתי בו חסר אונים, התפעלתי וקינאתי, חשקתי ושנאתי את עצמי.
"עם מי אתה מדבר שם ניר? בוא כבר למיטה." קרא גל.
"כן ניר, בוא למיטה." חייך צורי בקנטרנות. הניח יד על כתפי והוביל אותי לחדר השינה.
גל שכב שם על המיטה, ערום ויפה בין עיתוני סוף השבוע. למראה האקס שלו הוא התיישב בבת אחת, ולחייו התלהטו. "מה אתה עושה פה צורי?"
"קפצתי לביקור." חייך אליו צורי, מתעלם מכעסו, "וגיליתי שפתחת גנון במטבח שלך. איך אתה מסביר את הילד הזה?" הדף אותי קדימה, "החלטת להתחיל לגדל אפרוחים?"
"תעזוב אותי." התרתחתי ודחפתי אותו בחזרה.
"תפסיקו עם זה." קפץ גל מהמיטה ונעמד בין שנינו, מתעלם מעירומו, "מה אתה רוצה צורי? למה אתה פה?"
"נזרקתי מהבית." עיווה צורי את פניו במבע טראגי מוגזם בעליל, והניח יד על לוח ליבו, "ובאתי לארמונך, להטיל את עצמי לרגליך, ולהתחנן לעזרתך." נופף את ידו בדרמטיות מעושה, כובש חיוך בזויות שפתיו המלאות.
גל נותר רציני ולא שיתף פעולה עם ההצגה שלו. "נמאסת גם עליה, מה?" אמר בסיפוק קודר, "ומה עם החתונה שלכם?"
"בוטלה, אתה צדקת, מרוצה?"
"לא, לא ממש."
"אז אני יכול למצוא מפלט בחדר האורחים שלך או שאתה מוכן, בדם קר ובדעה צלולה, לשלוח אותי אל גורל מר ממוות?"
גל נשבר ושמץ של חיוך עיקם את שפתיו, "גורל מר ממוות, על מה אתה מדבר, משוגע קטן שכמוך?"
"על לחזור לגור אצל ההורים שלי כמובן."
גל נאנח. "אתה חתיכת… אתה… פרא אדם שכמוך. כמו שכבר גילית גר איתי חבר."
"מי? הילד? באמת? ברכותיי, רק אל תיתן לו לצאת מהבית בלי תעודת זהות, שלא יאשימו אותך חלילה בפדופיליה."
"אוף, שתוק כבר." רטן גל, מזעיף פנים, אבל היה ברור שזו הצהרת כניעה.
"שתוק כן, או שתוק לא?" עלה חיוך ניצחון על הפנים הכהים והיפים.
"כן, כן, בטח שכן. אתה יודע שאני לא יכול להגיד לך לא."
"האמת שאני לא יודע, הייתי בטוח שתעיף אותי בבעיטה מכל המדרגות." הודה צורי והפעם, לשם שינוי, נראה רציני. "דווקא די פנטזתי על הקטע הזה של תחנונים וכריעה על הברכיים לפניך, אתה משוכנע שאין בזה צורך?"
"חתיכת דביל, בטח שלא. נו, די כבר, תפסיק, מה אתה עושה?" ניסה גל להדוף אותו בעדינות מעליו, אבל צורי כבר כרך סביבו את ידיו, הצמיד אליו את גופו ונישק את פיו.
גל אהב את זה, הוא ניסה להעמיד פנים שלא, התרגז, דחף את צורי ומחה את שפתיו בעצבנות, אבל ידעתי שהוא נהנה מהחיבוק ומהנשיקה וגם צורי ידע את זה.
"בוא, אני אסדר לך את המיטה, רק רגע, אני צריך להתלבש, איפה התחתונים שלי ניר?"
הגשתי לו את תחתוניו, אבל במקום ללבוש אותם הוא הקשיב, מחייך, לאיזה סיפור רכילות עסיסי על מכרים משותפים שסיפר לו צורי. בסופו של דבר הם הלכו יחד לחדר האורחים כשגל נושא את תחתוניו בידו בעוד צורי ממשיך ומדבר אליו, ידו מונחת כבדרך אגב על כתפו של גל שהביט בו, מוקסם.
המתנתי בסבלנות עשר דקות בערך וגל לא שב.
ישבתי על המיטה, מכווץ ומתוח והקשבתי למלמול הקולות מחדר האורחים, מידי פעם נישא משם צחוק חרישי שהכאיב לי. כדי לעמוד בפיתוי ולא להציץ הלכתי להתקלח ואפילו התגלחתי והם עדיין שוחחו בחדר השני.
למרות שאסרתי על עצמי לקנא ולעקוב אחריהם ברגע שהרחתי ריח עשן מתקתק, מוכר עד בחילה שזחל מהחדר הסמוך לא יכולתי לשאת זאת עוד והתגנבתי לשם, אומר לעצמי שאני בעצם הולך למטבח כדי לשתות מים, זה הכול. בדרך למטבח הצצתי למרות רצוני וגיליתי אותם סרוחים על המיטה, יחפים, מעשנים ומשוחחים חרש.
גל כבר לבש את תחתוניו וצורי היה לבוש לגמרי. הם לא נגעו זה בזה והכול נראה מהוגן מאוד, אבל ליבי היה כבד עלי.
"או, הנה אתה אפרוחון." נשא אלי צורי מבט מחייך, "בוא שב איתנו קצת, תקשיב לשיחה של המבוגרים, אולי תלמד מזה משהו."
"ממך הוא ילמד רק דברים רעים." הצטחק אלי גל והושיט לי את ידו, "בוא, שב לידי נירוש, צורי הביא חומר מעולה, תנסה."
"אני לא כל כך אוהב את זה." אמרתי, ובכל זאת התיישבתי לצידו ולקחתי ממנו את הסיגריה שהייתה מגולגלת ביד אמן. אחרי שאיפה אחת הבנתי שבניגוד לסיגריות שעישנתי עד היום הסיגריה הזו מכילה חשיש נקי, לא מעורב בטבק.
החומר הטהור היה חזק מידי בשבילי, ראשי הסתחרר, החדר נע סביבי בגלים צבעוניים ולא היה בי כוח להדוף מעלי את ידו השחומה ארוכת האצבעות של צורי שליטפה בעדינות את קימור כף רגלי היחפה, עולה משם במעלה השוק אל העור הרגיש שמאחורי הברך ואחר כך זוחלת לאיטה במעלה הירך.
מעורפל מהחשיש וחרמן בגלל המגע המרפרף על עורי הרמתי מבט אל גל שחייך אלי באישור, לקח ממני את הסיגריה ומשך את ראשי אל חיקו. "תראה לצורי כמה יפה אתה יודע לטפל בי ניר." בחשו אצבעותיו החזקות בשערי.
מילאתי בצייתנות את פי בזין היפה שלו וכמו תמיד טיפלתי בו במסירות ובהתלהבות.
"אני מאוד שמח שאתה איתי נירוש." ליטף גל ברוך את ראשי, "צורי לא מבין למה אני איתך וההסברים שלי לא עוזרים." עיסה בעדינות פזורת נפש את כתפי ועורפי, "נעים לי אתך כי אתה אוהב לקבל ממני בדיוק את מה שאני אוהב לתת לך. אולי נדגים לצורי כמה טוב לנו יחד?"
"נדגים?" שאלתי, נושא אליו מבט.
"כן, נדגים." חייך אלי גל חיוך מסטולי רב חסד, הדף אותי על גבי, משך מעלי את מכנסי ההתעמלות הקצרים, הרים את רגלי למעלה, משעין את קרסולי על כתפיו, וחדר לתוכי לאט לאט. עשינו את זה פעמים רבות בעבר ותמיד אהבתי את התנוחה הזו, אהבתי אותה גם באותו לילה למרות שהפעם, במקום להביט בפני, הוא הביט בפניו של צורי שישב לידנו, זקפה ענקית מותחת את תחתוניו (מתי הוא הספיק לפשוט את מכנסיו?) והביט בנו בפנים אטומות.
"אתה מקנא." קבע גל בחיוך קנטרני, "אל תקנא צורי, אני אוהב אותך, אני תמיד אוהב אותך, אבל אני וניר…" הוא גנח, "אני כל כך אוהב את זה." נאנח והושיט את ידו אל צורי, "גם את הזין היפה שלך אני אוהב צורי, תראה לניר את הזין היפה שלך." הפציר בצורי, דחף את ידו לתחתוניו, שולף מהם את אברו הנוקשה, "אתה קורא לניר ילד, אבל למצוץ הוא מוצץ כמו גדול, תראה לצורי כמה אתה טוב במציצות ניר." הדף גל את ראשי לעבר הזין של צורי שהיה גדול, עבה ושחום ובעל כיפה אדומה כהה מעוררת תיאבון.
"קונדום." נזכר צורי ברגע האחרון ובזריזות מדהימה העלה על הזין שלו קונדום, נעמד על ברכיו, דחף אותו לפי ואחר כך רכן מעלי ונישק את גל על פיו.
ידיו של גל עזבו את כתפי ועברו אל גופו של צורי, מפשיטות אותו מחולצתו. שמעתי את שניהם נאנחים מעלי, מתנשקים עוד ועוד, ממלמלים זה אל זה מילות אהבה, ועצמתי את עיני בכוח, מתרכז בשני האיברים העבים והקשים שמלאו אותי עד תום, מנסה להתנחם לפחות בהם.
"אני גומר." לחש גל, "אני לא יכול להתאפק יותר." וגמר בתוכי, אבל במקום לחבק אותי חיבק את צורי.
הנחתי לזין של צורי וקמתי, רגלי רועדות קצת, מתאפק לא לבכות. הייתי חרמן, מסטול ועצוב, תערובת מוזרה ומבלבלת מאוד. כל מה שרציתי היה לברוח לפינה, לעשות ביד עד שאגמור ואחר כך לישון, אבל צורי תפס אותי, השעין אותי על הקיר, גבי אליו, וחדר לתוכי, ידו האחת סביב מותני והשנייה על הזין שלי.
"ניר החמוד, אל תבכה ילד יפה." נישק את עורפי בעודו נע בתוכי בתנועות איטיות ובטוחות.
"תעזוב אותי." נאבקתי בו, "אני לא רוצה."
הוא צחק ומעך את אשכי, "שקרן קטן שכמוך." נשך את כתפי, "לא יפה לשקר ניר."
נאבקתי בו, בוכה ומקלל, מה שרק הלהיט אותו עוד יותר, ובסופו של דבר גמרנו כמעט יחד, וכל אותו זמן שכב גל על המיטה והביט בנו בחיוך חרמני, נהנה כאילו צפה בסרט פורנוגראפי.
"בוא נלך להתרחץ יחד." משך אותי צורי למקלחת.
"לא רוצה, תעזוב אותי." גמגמתי, אבל רגלי כשלו. הייתי עייף ומסטול, כל כך נוח ומפתה היה להישען על גופו החלק והחם, להניח לו לטפל בי, לסבן אותי ולשטוף אותי.
"ניר, אתה מקשיב לי? מה קורה אתך? אתה עוד מסטול?" שאל צורי, משפשף במרץ את ראשי הלח במגבת.
"כן, קצת, בקטנה. אני נורא עייף צורי, אני רוצה לישון."
"בסדר, אני אקח אותך למיטה." הוא אחז בזרועי והוביל אותי לחדר השינה שלנו, השכיב אותי על המיטה, כיסה אותי ונשכב לצידי. השעה הייתה מאוחרת מאוד, הייתי מותש ובקושי החזקתי את עיני פקוחות, אבל צורי נראה רענן ומלא מרץ. האנרגיות ששפעו ממנו היו מפחידות ממש.
"אתה לא עייף צורי?"
"כן, קצת, לא ממש. אני רוצה לשאול אותך משהו, אתה מסוגל להקשיב?"
הנהנתי, כובש פיהוק.
"אתה אוהב אותו, נכון? גם אני. גל הוא משהו מיוחד, אני נורא אוהב אותו ניר, אני לא יכול לוותר עליו, אבל אנחנו לא מסתדרים, שנינו עקשנים גדולים מידי. אנחנו צריכים מישהו שיהיה… מישהו ש… איך להסביר, מישהו שיתווך ביני לבינו, גם יפריד וגם יחבר. אתה מבין?"
"כן." אמרתי, "אני מבין, בהחלט."
הוא הצטחק, "אתה לא טיפש ילד, ואתה גם מוצץ נהדר. תמיד ידעתי שלגל יש טעם טוב, לך לישון עכשיו, לילה טוב נירוש."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il