משלוש יוצא אחד – פרק ב'

19/01/2017

אחד נגד השני

התקשרתי לסער ושמעתי את מנגינת השיר שמילותיו, "תגידי לי אם את אוהבת אותי כמו פעם, אם יש עוד סיכוי להחזיר את אהבה הזאת של פעם."

השיר נקטע, וסער ענה, "הלו, מה אתה מתקשר לפה? מבחינתי זה נגמר."

"תקשיב רק רגע, אני דואג לך, נעלמת כבר שעות, איפה אתה?"

"תובל! בשנייה שהבנתי שאין בך אמונה אני מעדיף שלא תהיה חלק מהחיים שלי."

"בי אין אמונה? מה יש לך?"

"אני לא יכול לסמוך עלייך, אתה איימת שתספר להדר, ואנחנו לא יכולים לקחת סיכון במצב כמו שלה."

"אולי, אם תישאר איתי, לא יהיה לי את הצורך הזה."

"תגיד, מה אתה חושב? שלי זה לא כואב? אי אפשר כרגע, יש דברים שאתה לא יודע."

"אולי תצא כבר מהארון? לא חם לך שם?"

וסער ניתק את השיחה.

כנראה שרצף הדיכאון שלי לא כל כך נישבר, מצאתי את עצמי פותח את מגירה במטבח  ומוציא את הסכין הכי חדה ומתחיל במשימת התאבדות שלי.

הפעמון מצלצל, ואני מנסה להשתיק את הבכי. "אני יודע שאתה בפנים תפתח!" זה סער, הבן האחרון שאני רוצה לראות כרגע, אבל גם הבן אדם היחיד שיכול להציל אותי מהמצב הזה.

שוב אני תלוי במילים שלו, שונא להרגיש את ההרגשה הזאת, אבל על מי אני עובד, אני כל כך מכור לזה.

פתחתי את הדלת, והדמעות של סער לא איחרו לבוא, הדם עוד מטפטף מהיד שלי, למרות שהיא הייתה בכיס גם הוא התלכלך.

סער מסתכל לי על היד ופשוט מחבק.

"אני לא יכול."

"מה?"

"להיות בלעדיך."

הגוף הוביל את דרכו למיטה ללילה שהיה מלא בחום, אהבה.

סער, קונה אותי, ברגש, לא במילים. סער, קונה אותי במגע, לא בחדירה. סער קנה אותי עוד מזמן.

לא יכולתי לבקש לילה יותר טוב מזה, אהבה שהמשיכה עד לשעות הקטנות של הלילה, אהבה שציפיתי לשובה.

לא הצלחתי לעצום את העיניים וסער כבר נרדם, ישן כמו מלאך, ואני מביט בו בעיניים מלאות הערצה. הטלפון היה מונח בפינה, ואני כמובן שלא יכול למנוע מעצמי קצת לחטט. הקוד של הפלאפון 9615 התאריך שבו הדר וסער נהיו ביחד,

נכנס לווטסאפ, ומופתע לגלות שיחה עם שגיא.

"אני מצטער זה פשוט לא ילך."

מי זה שגיא לעזאזל? ואיך הוא קשור לסער? השיחות האחרונות היו מחוקות מלבד ההודעה הבודדת הזאת.

החלטתי להיות אמיץ ולהתגרות במזלי, והתחלתי להקליד, "על מה יש לך להצטער, הכל בסדר."

וכעבור שתי שניות בדיוק כבר היה שני וי כחול.

"אני לא רוצה לקחת חלק בבגידות, כשתצא מהארון אני אשמח להיות איתך, היה לנו לילה נעים ביחד, אבל פה זה הסוף."

מחקתי במהירות את ההודעות, והנחתי את הפלאפון על השולחן. שכבתי במיטה ליד סער, קרוב אך כל כך מרוחק.

המחשבה היחידה שלא הפסיקה לעבור לי בראש הייתה שסער אפילו לא פחד שאגלה את האמת – האמת הזאת שהוא לא שלי ולא שלה, הוא של הרבה.

התחלתי לדמוע, ומצאתי את עצמי נאבק ברגשות.

סער התעורר מהבכי, והתקרב לחיבוק. נתתי לו לעטוף אותי בחיבוק הגדול שלו, והרשיתי לעצמי להתפנק בין זרועותיו.

עבר כבר עשר דקות מאז שקראתי את ההודעה, וכל שנייה מרגישה לי כמו נצח, נצח של כאב. "סער, תיקח את הדברים שלך ותעוף."

העפתי אותו מהמיטה כשאני זורק את הבגדים שלו, הסיגריות, המפתחות, והנייד שהתנפץ על הרצפה כסמל לכעס שלי.

האגרסיביות של סער הופעלה מיד. אני מכיר את סער כבר שנתיים, ועברנו את הכל, ביחד אני והוא נגד כל העולם, בלילה הזה היינו שוב אחד נגד השני. לא עשינו חשבון למילים, ומתוך האהבה הגדולה שלנו הפכנו לאויבים, שונאים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il