משלוש יוצא אחד – פרק ב'

14/07/2014

למחרת בבוקר התעוררתי ומצאתי את גל לצידי, מחבק אותי. הוא היה ער והוא היה לחוץ. "אתה בסדר?" שאל, "רוצה קפה? אני כבר מביא לך."
"רק רגע, ממתי אתה מביא לי קפה?"
"למה לא? מותר לך להתפנק לפעמים."
"לא בא לי להתפנק." אמרתי והלכתי להשתין ובדרך בדקתי את חדר האורחים. צורי עדיין היה שם, ישן שנת ישרים ואפילו מחייך.
ישבנו, גל ואני, שתינו קפה וניסינו לדבר על הלילה שעבר בצורה תרבותית והגיונית.
"אם נפגעת ממה שקרה אני מתנצל."
"זה בסדר."
"אתה בטוח?" סקר אותי גל במבט ספקני ונראה מודאג, אולי אפילו מבוהל מעט.
"כן, אני די בטוח."
גל הציץ בי מעל שפת הספל ונאנח. "הוא אומר שהוא רוצה לגור פה עד שהוא יתארגן קצת, לדעתי הוא רוצה שנחזור."
"ומה אתה רוצה?"
"לא יודע, אני נורא אוהב אותו, אבל אני לא יכול… הוא משגע אותי ניר, הלוואי והוא היה קצת יותר כמוך." אמר בקול מתנצל.
"הלוואי ואני הייתי קצת יותר כמוהו." החזרתי לו בזעף.
שנינו לוגמים מהקפה, שותקים, מביטים זה בזה, קצת נבוכים, קצת מבוישים. גל המסכן, אני מביט בו ומצטער שעניתי לו בחריפות כזו, הוא בחור כל כך טוב ונחמד וכל כך לא רוצה לפגוע בי. הוא מבולבל עוד יותר ממני, מצד אחד הוא שמח שצורי חזר, אבל מצד שני הוא חושש ממנו קצת. ברור שאין לו מושג איך להתמודד עם שנינו ביחד.
"אני אסתלק מפה עד סוף השבוע." אמרתי אחרי שהקפה בספלי נלגם עד תום. זה לא שרציתי לעזוב, בטח שלא, הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות זה להיפרד מגל ולחזור לאימא, אבל מה עוד אני יכול לעשות? אני מרגיש מיותר לגמרי בין שני הגברים המדהימים האלו ואם עלי ללכת לפחות אעשה את זה בצורה מכובדת.
גל מניח יד גדולה וחמה על כפי. "לא." הוא אומר בתקיפות, "בבקשה אל תלך."
"אבל גל, איך אפשר? אני יודע שאתה לא אוהב אותי כמו שאתה אוהב אותו. הרגשתי את זה עוד מהיום הראשון שלנו יחד. כל זמן שהוא לא היה עוד הייתה לי תקווה ש… שאולי יום אחד…" גל נראה כל כך נבוך ומבויש עד שאני ממהר לשנות נושא. "הוא חזר אליך וברור שאני צריך ללכת." אני מציין את המובן מאליו וקם.
"אבל אני צריך גם אותך." הוא לוחש, "למה אנחנו לא יכולים… למה אי אפשר שזה יהיה כמו שהיה בלילה?"
"מה, שלשתינו ביחד?"
"כן, למה לא? זה לא היה טוב?"
אני מביט בו ולא יכול להפסיק להתפעל מיופיו – כמה רחבות כתפיו, כמה זהוב עורו וכחולות עיניו, כמה יפה, חזק ועדין הוא – אני אוהב אותו כל כך, אני לא יכול לעמוד בפני המבט המפציר שלו. "כן, זה היה טוב, בטח שכן."
"אז אתה מוכן להישאר? בבקשה?"
"בסדר גל, אם זה מה שאתה רוצה אני אשאר."
הוא קופץ ומנשק אותי. "אתה חמוד, אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך גל, ועכשיו לך כבר, אתה מאחר לעבודה."
גל מסתלק ואני מפנה את השולחן, שוטף כלים, שואל את עצמי מה זה אומר שהוא גילה שהוא אוהב אותי רק אחרי שצורי חזר? ומנסה לנחש מה צורי ירצה לאכול לארוחת בוקר.
צורי מתעורר בדיוק כשאני מסיים לסדר את הבית, מודיע לי שהוא שותה רק קפה לארוחת בוקר והוא מוכן לוותר גם עליו אם אני ממהר ללכת לעבודה.
"לא, אני לא ממהר, אני עובד היום במשמרת של אחרי הצהרים."
"במה אתה עובד?" מתעניין צורי בנימוס בעודו עומד ערום לגמרי ומשתין, לא מעלה בדעתו לסגור את דלת השירותים.
אני מסביר שאני רוקח, מספר לו על העבודה שלי בבית מרקחת שפתוח עשרים וארבע שעות, מנסה לא להביט בתחת השרירי והשחום שלו ולא כל כך מצליח.
צורי גומר להשתין, מצחצח שיניים, מתקלח, מתנגב, מסתרק והכל עם דלת פתוחה בעוד אני מסתובב כה וכה, מעמיד פנים שאני משוחח איתו ומסדר את הדירה ובעצם בוחן אותו ללא הרף.
מה יש בבחור השחום הזה שכל כך מרתק אותי? אני לא יודע. יש בו משהו כריזמטי וסקסי כל כך עד שלא משנה עד כמה ההתנהגות שלו חצופה ומעצבנת, אני לא יכול לשנוא אותו.
כמובן שהוא שם לב שאני לא יכול להוריד ממנו את העיניים, הוא בטח רגיל לזה וזה מצחיק אותו. הוא ניגש אלי, מניח את ידיו על כתפי ומוביל אותי אל הראי הגדול שתלוי לצד חדר הארונות. "תראה," הוא אומר, "אנחנו כמו נגטיב ופוזיטיב."
יש בזה משהו. שנינו בערך באותו גובה ומידותינו דומות, אבל לעומת עורו השחום, תלתליו השחורים הקופצניים ועיניו השחורות, אני נראה חיוור ומשעמם. אשכנזי מצוי עם עור לבן לא משתזף, עיניים חומות רגילות ושיער חלק, חסר ייחוד.
"אנחנו באמת כמו שני הפכים." אני מסכים בעצב, בעוד הוא מחייך, מרוצה מהדמות הנשקפת אליו במראה.
הוא כל כך מלא חיים, נלהב, אנרגטי, נמרץ ושופע שמחת חיים. לידו אני מרגיש כמו פשטידה קרה ומשעממת.
"אתה בחור יפה צורי." אני אומר ומנסה להתרחק ממנו, אבל הוא לא מניח לי. מהדק את אצבעותיו סביב זרועי והודף אותי לעבר הקיר, נשען עלי, מהדק את אגן ירכיו אל זה שלי, מניח לי לחוש בזקפה שלו.
"אני מקווה שאין לך התנגדות שאני אשאר לגור פה קצת."
"זו הדירה של גל, הוא קובע מי גר פה."
עיניו בעיני, ידיו על כתפי, הזין שלו נלחץ על ירכי. "כן, אני יודע, אני לא רוצה שתעזוב בגללי."
"בסדר, אני נשאר, אבל רק כי גל ביקש ממני."
"באמת?" להפתעתי הוא נראה שמח ופתאום הוא מנשק אותי על פי.
"תפסיק." אני מנסה להתנגד, "די צורי."
צורי צוחק. ההתנגדות שלי משעשעת אותו. הוא נהנה להיאבק איתי, בשבילו זה שעשוע. אני נשאר רציני, מתפתל כנגד גופו, מנסה להיחלץ ולא מצליח, הוא חזק ממני. המאבק שלי מגרה אותו, עכשיו הוא גם חרמן ולמרות רצוני גם אני נדבק ממנו.
זה נגמר במיטה. אני כורע עליה, מכנסי ותחתוני מופשלים עד לקרסוליים והוא מאחורי, ידיו על מותני, חודר לתוכי, בהתחלה בזהירות ובעדינות ואחר כך בכוח. "די, תפסיק." אני נאנח, נהנה מאוד ושונא את עצמי בגלל זה, "מספיק צורי."
"אחרי שתגמור אני אפסיק." הוא מבטיח, ושוב צוחק.
"אני לא רוצה לגמור אתך, תעזוב אותי." אני משתטח על המיטה והוא עלי, שוכב עלי, הזין שלו לחוץ בין גבעות ישבני, נשען על מרפק ימין ומנסה להציץ בפני.
"באמת? אתה בטוח? לא טוב לך איתי ניר?" הוא שואל ברכות, מופתע קצת וברור שהוא לא מאמין לי. ידו מתגנבת מתחת לבטני, בודקת ומוצאת שעומד לי. זה מצחיק אותו, למה כל מה שאני עושה משעשע את השד השחור הזה?
"אידיוט, תעזוב אותי." אני מסנן בין שיני.
"טמבל." הוא מתפקע מצחוק, ולא מניח לי עד ששנינו גומרים, קודם אני בכף ידו, ואחר כך הוא, מתיז את זרעו על ישבני, נאנח בסיפוק, הופך אותי על הצד ומנשק אותי על פי בחוזקה.
"עם מי יותר טוב לך? איתי או עם גל?" הוא שואל אחרי שאני מצליח להיחלץ ממנו ולקום.
"מה השאלה המטופשת הזו? את גל אני אוהב, דביל שכמוך." אני אומר, זועם ובורח למקלחת.
"גם אני אוהב את גל." הוא אומר, נכנס אחרי ומתעקש לסבן את גבי ולחפוף את שערי. אצבעותיו הדקות מעסות בדייקנות שטנית את קרקפתי ועורפי, והזין שלי שוב מתחיל להזדקף…
כמובן שאותו זה מצחיק, וכשאני נמלט מהמקלחת, רטוב ונבוך, הוא עומד ומתגלח, צוחק לעצמו.

בעבודה אני פזור נפש ועצבני, מבולבל, מתלבט אם לספר לגל מה קרה הבוקר, שואל את עצמי איך הוא יגיב ובמי הוא יקנא, אם בכלל.
יש לי הרגשה שאני הולך להסתבך במשהו שגדול עלי, אני יודע שאני צריך לברוח, אבל ברור לי שלא אעשה את זה. הלוואי וידעתי אם אני נשאר בגלל גל או בגלל צורי, אבל אני יודע היטב שעד שהם לא יגרשו אותי אני לא אוכל לעזוב.
אני חוזר אחרי חצות ומגלה את גל ישן לבדו על הספה בסלון. כשאני נכנס הוא מתעורר ומתיישב, משפשף את עיניו ומפהק. "היי חמוד." הוא אומר בקול מנומנם, "מה שעה? איפה צורי?"
"מאין לי לדעת, כרגע נכנסתי, במה בכלל הוא עובד, הצורי הזה שלך?"
"הוא שותף בפאב, לפעמים הוא חוזר רק לפנות בוקר. אתה עייף נורא? אפשר חיבוק?"
אני מחבק אותו ומוביל אותו למיטה, נשכב לידו ושואל איך היה בעבודה ואם הוא הספיק לראות היום את צורי.
"לא, עד שחזרתי מהעבודה (גל עובד כמתכנת בחברת היי טק) הוא כבר יצא ואני לא מצליח להשיג אותו בנייד. איך הוא היה הבוקר?"
"מלא מרץ ושמחת חיים."
"כן, הוא תמיד כזה בבוקר." מחייך גל, "גם אם הוא היה ער כל הלילה בבקרים הוא אף פעם לא עייף."
"יופי לו."
"אתה כועס?"
"לא, אני רק נשמע ככה. היה לי יום נוראי בעבודה, המון נודניקים ומבול של משלוחים. אני עייף מת."
"טוב, אז בוא נישן." מפהק גל, ודקה אחר כך הוא כבר נוחר חרש.

לפנות בוקר אני מתעורר מקול צחוק נשי דקיק ומעצבן. בהתחלה אני בטוח שזה חלום רע, אבל לא, אני ער והצחוק הזה נשמע שוב, ואחר כך קולו של צורי לוחש, מנסה להשקיט את הצחוק המרגיז.
מי הטיפשה הזו שצוחקת ככה בדירה שלנו? אני מציץ לחדר השני ומגלה את צורי משכיב צעירונת שיכורה לבושה במעט מידי בגדים על המיטה שלו.
"מה אתה עושה? מי זו?"
"אהה… זו… זו… לא זוכר איך קוראים לה."
"אז למה היא במיטה שלך?"
"כי… כי אני לא יודע איפה המיטה שלה."
"צורי, באמת, מי הילדה הזו? היא נראית בת שש עשרה בקושי."
"אין לי מושג, נחכה עד שהיא תתעורר ונשאל אותה."
"אני לא מאמין, סתם אספת שיכורה מהרחוב?"
"לא ממש מהרחוב, אבל כן, סתם אספתי אותה, הרי לא יכולתי להשאיר אותה זרוקה על הרצפה בשירותים."
"למה לא?"
"כי לא. באמת ניר, מה קורה לך? היא רק ילדה, תהיה ג'נטלמן."
"לא רוצה, אני עייף מידי."
הוא מגחך. "איזה כבד אתה, בוא הנה, תביא נשיקה."
"עזוב אותי, אידיוט." אני בורח לחדר השינה, נשכב ליד גל, ולהפתעתי צורי בא אחרי, נשכב בין שנינו, אומר לי לסתום כבר כי הוא מת לישון ונרדם, ידו האחת מוטלת על חזי והשנייה על ישבנו של גל שישן כל אותה עת בשלווה, גבו מופנה אלינו.

התעוררתי בבוקר לקול מריבה. הייתי לבד במיטה והשיחה הנרגזת שהפכה די מהר לצעקות התנהלה בסלון. אחרי שהשתנתי ולבשתי תחתונים יצאתי מחדר השינה ומצאתי את צורי וגל עומדים זה מול זה ומתווכחים.
צורי היה משועשע, כמו תמיד, אבל גל כעס מאוד והיה קרוב לדמעות. הצעירה השיכורה שבגללה התנהלה המריבה המשיכה לישון בשלווה, לא מודעת למהומה שנוכחותה עוררה.
"אתה לא מתבייש?" זעם גל, "שוב אתה מתחיל עם הקטעים שלך, אתה יודע כמה זה מרגיז אותי, למה אתה מביא לכאן בנות?"
"זו רק ילדה שיכורה אחת, לא נגעתי בה, היא ישנה לבד כל הלילה." סירב צורי להתרגש.
את גל הטיעון הזה לא שכנע, הוא המשיך להתרגז מתלונן על הבוגדנות וחוסר הטקט של צורי. היה ברור שהוא מקנא, מעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה, בטח שלא איתי.
לא הבנתי מה בדיוק מציק לו, הייתה לי הרגשה שהם ממשיכים לריב מריבה ישנה שלא קשורה בכלל אלי, או לבחורה שישנה בשלווה, מתעלמת מהם. מאחר ולא התחשק לי להתערב במריבה לא לי הלכתי להכין קפה. הם הלכו אחרי, ממשיכים להתווכח על כל מיני דברים שקרו לפני שהכרתי אותם. הקשבתי בשתיקה מבין מדבריהם שצורי מעולם לא חשב שעליו לוותר על מנעמי המין היפה רק כי הוא חי עם גבר, ולא ראה שום הצדקה לקנאה של גל בקשרים שלו עם נשים.
"גם אתה יכולת אם היית רוצה, אני בטוח שהיית מוצא בקלות בחורות שהיו נדלקות עליך." אמר לגל ולקח לעצמו את הקפה שהכנתי לעצמי.
"למה שאני ארצה בחורות, אני הומו!" צעק גל, "וגם אתה." הוסיף בזעם.
"כן, אני הומו, אבל עובדה שמידי פעם יש מישהי שעושה לי את זה." חייך צורי בנחת, שומר על קור רוחו.
"איזה מין הומו אתה." התמרמר גל, "הומואים לא נמשכים לנשים, תראה את ניר, נמשכת אי פעם לאיזה אישה ניר?"
"אה… לא. האמת שלא." הגשתי לגל כוס קפה, "אבל גל אתה יודע שיש גברים שהם דו מיניים."
"אני יודע ואני לא רוצה שום עסק עם הטיפוסים האלה." פסק גל בזעם, "אתך לפחות אני יודע בדיוק איפה אני עומד."
"כן, עם ניר אתה עומד על כן גבוה ומרגיש מלך העולם." צחק צורי ברשעות.
"שטויות." התרגז גל.
"באמת? אז מה הסיבה האמיתית לזה שאתה וניר יחד?"
"מה זאת אומרת הסיבה האמיתית? ניר הוא בחור נהדר והוא באמת אוהב אותי, ואתה צורי, אתה סתם מניאק."
לפני שהדיון המעיק והמיותר לגמרי הזה בטיב היחסים ביני לבין גל ובין גל לצורי התפתח והעמיק עוד יותר התעוררה סוף סוף היפיפייה הנרדמת שלנו וצצה במטבח, מבקשת בקול חלוש קפה.
נתתי לה קפה, הראיתי לה איפה השירותים, השאלתי לה מגבת ומברשת שיניים ואחר כך הזמנתי לה מונית. עד שהיא הסתלקה חיסלו צורי וגל את הקפה ואת כל העוגה והסתלקו גם הם, צורי חזרה למיטה וגל לעבודה.
לפני שהוא יצא גל עוד הספיק להתלונן שלא הכנתי לו ארוחת בוקר כמו תמיד, ושאני מטפל בצורי ומזניח אותו.
"אבל אתה הזמנת אותו אלינו." מחיתי, בעודי מנקה את השולחן ומסדר את הכלים שהם לכלכו במדיח.
"לא כדי שתשרת אותו." מחה גל בעצבנות.
"סך הכול הכנתי קפה." התגוננתי, "הוא לקח לי אותו בלי רשות."
"ככה זה מתחיל, עם כוס קפה, אחר כך הוא משאיר לך לטפל בזנזונת שלו ולאסוף את הגרביים המלוכלכות שלו ו…"
"צורי הולך בכפכפים בלי גרביים והבחורה הזו היא סתם ילדונת. לא יפה לדבר עליה ככה, אתה בכלל לא מכיר אותה."
"על כמה נתערב שהם הזדיינו."
"אני לא חושב. היא הייתה שיכורה לגמרי ואני לא חושב שצורי יגע בבחורה שלא יודעת מהחיים שלה."
"מאין לך שלא? אתה בכלל לא מכיר אותו." התעצבן גל, "ומה אתה מגן עליו בכלל?"
"אני לא מגן עליו, אני רק… נו, די עם זה גל, מספיק, לך לעבודה ותנסה לא להתעצבן סתם."
"אתה פשוט טיפש, טיפש ותמים!" צעק גל והלך בלי לענות לשאלה שלי למה, אם צורי כזה נוראי, הוא אמר שהוא אוהב אותו, ולמה הוא הזמין אותו לגור אתנו?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il