נגמרו לו כל הסיפורים

28/08/2002

נגמרו לו כל הסיפורים.
"להתראות ויקטוריה", הפקידה הראשית במרפאה בה אני עובדת.
"להתראות ביום ראשון. תגידי, את לא קצת נסערת ?"
"לא, למה?"
"לא יודעת. הנמר שמונח על השולחן כאן, לא נגעת בו. לא הזזת אותו כפי שאת תמיד נוהגת".
"כן. אני נרגשת. היום הוא יום מעט מיוחד עבורי. אני אספר לך בהזדמנות".
טוב. ספרי לי מה את חושבת. דברי את תוכי כדי שאוכל להחליט סופית למה את כואבת אותו. העמיקי אל תוכך כדי שתוכלי להחליט סופית אם הנגיעה שבו חזקה ממך. סוחפת אותך לתוך מערבולות של תשוקה ושל פאר שגדולים ממך. ספרי לי.

התייחסתי אל דבריה כי לא הקשבתי. נשאבתי אל המכונית. והתנעתי.
נחה אני על מרומי משכבה של אימי. רוכבת אל תפילתה הנצחית שפוגעת בכל רמ"ח אבריי. חולמת על ניצוצות של תפילה משיחית שתניח את ראשי על משכבי ופוסעת לנבכי הדרך החצויה.

ניסיתי להתניע והנחתי את ראשי מעל ההגה, קרוב ככל האפשר ללוח המכוונים. דמעות. נגמרו לו כל הסיפורים. כואבת אותו. מרחמת עליו. חושבת עליו. מפרשת אותו. פורמת רסיסים שהצטברו בו. וזהו. זה נגמר. כמובן שנפרדנו כמו שצריך, הוא הבטיח שיתקשר לאחל שנה טובה וחייכתי בחיוב. אבל אני לא מסוגלת לנעול את נעליי שהשארתי מחוץ למכונית.
פורמת שוב רסיסים של מכונית שעוד לא התנגשה במונית כחולה. הפיל שנובר בחדקו הרחבה מכסה את שארית חבליי בחלקה טובה. הפנימי זאת. קבלי את העובדה הזו כמוגמרת. הפילי אותי ממרומי עולם למציאות שדורסת את אחוות היצורים.

מנסה לפתוח את דלת המכונית ומצליחה. לוקחת את הנעליים ונועלת אותן בקשירה חזקה. מנקה את החול שבהן. הן נחות בארגז החול שבחצר כל אותן הדקות שאני בוכה. סוגרת את הדלת. מניעה שוב.

הוא היה מטופל חשוב עבורי. כזה שנאמן למחלתו ביתר אדיקות מהאחרים. כזה ששומעים את קול הילד בוקע מבטנו העצלה בכל שיחה שהיא. כזה שבא בכיליון עיניים אליי. היה מורכב לשוחח איתו. ויותר מורכב היה להבין אותו. אני כבר מתגעגעת לסיפוריו. שוזר היה מילים כשרוך אפלולי בנעליי.
כותבת. חרישית לתוך כרית ענקית שבוקעת מביצה קטנטנה. רוקמת לי שמלה פרחונית ממחוגי השעון האימתניים. סולחת על כל איחור אפילו קל שבקלים. פועמת לעבר פריחתם של המטופלים. בתי היא החשובה לי מכול. אחר כך בעלי. נכדיי. ניניי. וסבתי. כזוהי ההיררכיה שבתוך כותלי יומי.

הגעתי לביתי. שם חיכו לי תבשילי הצהריים של יום אתמול. המלפפונים הכבושים שכל כך אהבתי. שעועית על אגוזי מלך ועגבניות מיובשות. צלי עוף בזיתים. הריח הצליח לחדור ממטעה פרידתו. שולחת יד לעבר ארון הסכום ושולפת סכין חדה. קהה במקומות הנכונים. שמנה בתחתיתה. הסכין קהה מדיי עבורי ולכן אני משחיזה אותה מעט.
נוחי בתי בחיקי. נוחי נומי ושני. הקשת ששוברת את קרניי האור שמחה לה מחר ברחובות תל אביב. אז ספרי לי את סודות חיי אשר אינם נגלים עדיין לך. את קטנה בתי. עוד ישובו מפרסים לאונייתך. עוד אנקב את כרטיסך הלבן. עוד אוכל מפירות יופייך. אני אומר לך שהיא תגיע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il