נינווה – פרק א'

10/02/2010

התחברתי לפייסבוק ב-16:01. נקודה ירוקה הופיעה ליד שמו. פניי בהקו. התבוננתי בה במשך דקה ארוכה. "וובה מחובר!" בדקתי את העדכונים החדשים.
"את אוהבת אותו ופתאום הוא עוזב אותך. ככה זה." חיברה ימית.
"אין לי כוח לעוד מבחן… אוף עם בית הספר!" פסק רוי.
תחתיהם היה הדף של בני. "מישהו מכיר מקום טוב בבת ים?"
ולא הכרתי מקום טוב בבת-ים, גם לא הלכתי לבית-הספר, או נעזבתי סתם כך. כל תקוותיהם הפכו מיותרות אף יותר בעיניי, כי ידעתי – היום זה יקרה.

התבוננתי בנקודה הירוקה של וובה, וניסיתי לחשוב מה הוא עושה. אולי הוא מתכנן את פגישתנו הקרבה, הרהרתי. נהיה בביתו, בתוך החדר תכול הקירות, רחוקים מעין אדם, ונאהב. כן… נאהב באמת. נאהב כמו שתמיד חלמתי. האם אפנה אליו כעת? אשלח לו הודעת: 'היי, מה נשמע?' ואמתין? רציתי כל-כך שוובה ייזום ויתכתב איתי. אחרי כל השיחות, כל הדיבורים על חופש ותקווה ואנרכיה. לו הייתי אמיץ באמת, הייתי כותב לו: "איך זה שאתה אקטיבי במיטה, אבל פסיבי כל-כך במציאות?" אבל לא הייתי. וגם וובה לא היה.
פניי החווירו כאשר הופיעה הנקודה הלבנה. 'לא פעיל', נכתב תחת הסמן.
היום הוא יהיה.

אבל איך זה יהיה? והאם זה יהיה בכלל? כי כמו שאני מכיר את וובה, הוא נוטה לסגת ברגע האחרון. אם וובה היה שחיין, הוא היה עומד על המקפצה בתחרות אולימפית, מעל לתהום הבריכה הקרירה. רבבות היו צופים בו ברחבי היקום, מריעים לו, שותקים, מחכים. אך וובה היה מסיר את משקפי הצלילה שלו, פונה לאחור ונעלם. הוא מסוגל לזה. גופו היה נותר יבש, תוצאתו אפסית. ואז היה נבנה לו מבט נבון כזה בעיניים. לא, לא נבון – מהורהר. כל נהרות היופי שלו היו זורמים בוורידים, לקצות הציפורניים המוכתמות ולקרניות העיניים.

ודאי הייתי בוהה בו, בין הגברים העירומים בחדר ההלבשה. הייתי בוהה רק בוובה, לבוש כבר, מנסה להסתיר את אכזבתו בחיוך רפה. ואני, בין גלי אכזבתי, הייתי מעניק לו חיוך מאוהב. כי רציתי כל-כך שיקפוץ, ורציתי כל-כך שיתיז. את המים. ויצוף כמו דולפין בתוך הבריכה. אבל לא יהיה לי אכפת, כי וובה איתי והריח שלו והמבט… הם יפיחו בי הבטחה, שבסוף זה יקרה. בסוף משהו יקרה, קצת לפני סוף העולם. ואולי זה יהיה הערב, כשוובה ואני ניפגש, קיוויתי. אולי אז אגע בתקרה, והוא יקפוץ לבריכתי, ויתיז.

לא יכולתי לחיות בציפייה הזאת. ציפייה של חתן צעיר לכלה בשמלה בהירה, ציפייה של סרט בנות. וגם אם יישאר המסך חיוור ולא תהיה תשובה, אדע שניסיתי. שלא נסוגתי רגע לפני הקפיצה, לאחור. אז כתבתי לו: "היי, מה קורה?"
אולם הנקודה נותרה פיסת קרח. ונשימתי קפאה. אולי הוא נסוג לאחור? לא, הוא פשוט 'לא פעיל'. תכף יבוא ויבחין בי.
קול פקק נורה אחרי שתי דקות. 'הכול טוב'. יופי, חשבתי. תשאל משהו, תתעניין גם. 'איתך?'.
'מחכה לערב…' החלטתי להיות אמיתי. 'לבוא אליך בתשע, כמו שקבענו?'. נשמתי עמוק, ושלחתי.
'כן.'
'להביא משהו?'
'רק את עצמך.' ענה.
'אולי ערכת עזרה ראשונה? למקרה שיהיו נפגעים :-)' שישים שניות תמו. ועוד קצת.
'לא יהיו חח'.

והפעם, בניגוד לכל הפעמים האחרות שבהן התכתבנו, לא רציתי להיסחף בנהר תהיות. העדפתי להשאיר משהו לערב. אפילו הכנתי לי רשימה של נושאים שעליהם נדבר: איזה שיר הוא הכי אוהב, כי המילים חשובות לו; באיזה גיל הוא גילה שהוא דו-מיני, איך קיבלו אותו; אם הוא התאהב.

'אז אביא את עצמי (והרבה מצב רוח) וניפגש בתשע, בבית.' בית, קראתי לזה. בית…

ניפגש בבית. אתה תקפל את הכביסה, ואני אחבק אותך מאחור, אנשק את צווארך ואלחש לך מילות אהבה באוזן ימין. ואתה תסגור את הסדין הבהיר, מעמיד פנים שאתה פורט על מיתרים של גיטרה. ואני אחייך ואפיל אותך על הערימה המדיפה ניחוח נקי. ואתה תצחק, "חה-חה-חה", את הצחוק הנוראי שאני אוהב. ואז נתנשק בתוך הבגדים שעל הספה, בין התחתונים של אמך והג'ינסים של אחיך, מכורבלים בתוך מעילך השחור.
ותגיד לי שאתה אוהב אותי, שאני הבית.
את כל זה הייתי כותב לו. הכול. אבל הסתפקתי רק במילה ההיא, שאמרה כבר הכול בדרכה.

'סבבה!' הוא כתב.
'ביי, וובה :-)' חייכתי שוב.
'ביי :-)'
דמיינתי את החיוך הנפתח בפניו. ולא יכולתי שלא להבריק.

נאנחתי. פניתי לתא הקירור והבאתי לי גלידה, יפה ובטעם וניל, בצבע הקרח שבו שיחק וובה כשהיה בן ארבע, בחורף הקר. אחר-כך הקשבתי למוסיקה, בעיקר ל-Placebo, שהוא ואני אוהבים, וגם קצת ל-Hammerfall. איך וובה חייך כשלמדתי את "Song to Say Goodbye" באורגן… הרגע ההוא היה מתוק יותר מן הקינוח הסיבירי. ובי נותר ניחוח יופיו החיוור. ותקווה.

ניסיתי לנגן, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לכתוב, אולם יצא לי רק: 'היום זה יקרה. היום זה יקרה. היום זה יקרה.' וחיפשתי בגדים. אין לי הרבה – רק כמה ז'קטים וזוג נעליים בצבע פחם שהזכירו לי את שיערו.
התקלחתי, התזתי על עצמי בושם אהוב בכמות נדיבה. אפילו צחצחתי שיניים.
המונית לרחובות הגיעה באיחור של כמה דקות, אבל אני כבר ריחפתי. לא הייתי צריך סמים, כמו וובה. הריחוף הגיע מעצמו כששהיתי בסביבתו, בייחוד כשהבושם שבו השתמש נקרא "אופיום". זו בדיחה שסיפרתי לו יותר מדי פעמים.
והוא צחק.

כשירדתי מהמונית בפתח ביתו, השמיים היו כהים יותר מנעליי. עליתי לקומה הרביעית במדרגות חשוכות, בלב מפרפר, ונשמתי. לו הייתה לי ערכת עזרה ראשונה, הייתי בוזז את כל תכולתה ומשתמש בה. הייתי בורח הביתה. הייתי נשאר.
הדלת שמולה נעצרתי הייתה זהה לכל הדלתות בבניין, אולם רק מאחוריה היה בית. מאחורי יתר הדלתות שכנו רק דירות. ודירות ללא וובה הן כמו גוף ללא נשמה.

נשמתי עמוק, עצמתי עיניי בתקווה שהוא אינו ניצב תחת חור ההצצה, ודפקתי שלוש פעמים. כעבור רגע וחצי זזה הידית, ודלת מס' 16 נפתחה לרווחה, חושפת את הפרס הראשון – וובה המחייך בביישנות, נקי ומבושם, ניחוחו המתקתק רוחף סביבי וחולצת הפחם הצמודה מכופתרת בנחת.
רעד חלף בי.
"היי," פנה קולו המוכר. "בוא, תיכנס." חייכתי, מתבונן כלקוח המסייר בדירה שתהיה שלו ביום מן הימים. ואולי היא תהיה.
"מה 'עניינים?" יכולתי לנשום לרווחה.
"הכול טוב." הוא חייך.
"הבאתי את עצמי."
"אני רואה," השיב וובה, "גם אני."
"לא הייתה ערכת עזרה ראשונה…" הוספתי סמיילי קיים.
עיניו בהקו. "זה בסדר… אמרתי לך," הוא פסק, "לא נצטרך." פניי התרוצצו בין הספה הכחולה, לתקרה, לקיר. "שב." החווה לעבר הסלון. התיישבתי. "רוצה לשתות משהו?"
"לא, לא צריך."
"אני אביא לך מים. עשית דרך ארוכה עד לכאן." הוא פנה למטבח, וחזר עם שני ספלים.

ואני חשבתי איך רק מי שאוהב אותך באמת, מביא לך מים גם כשאתה אומר שלא צריך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il