נינווה – פרק ב'

17/02/2010

וובה הגיש לי ספל בצבע טורקיז בהיר.
"תודה…" אמרתי ונטלתי אותו מידו. אחר התיישב מולי, על הכורסה, וגמע מספלו. התבוננתי בו, אוחז בספל מלא מים. נותרנו קפואים. "אז מה נעשה?"
"בוא." הוא קם ממקומו. "יוצאים. יש אוויר טוב בחוץ, נסתובב קצת."
"אחר כך נחזור לכאן?"
"כן, זה רק לכמה דקות," אמר, והניח את ספלו בקרבת הכיור. לגמתי מספלי, קמתי והנחתיו.

לא כך חשבתי שהערב הזה ייפתח – בהיסוס, בשתיקה, במים, אבל יצאתי בעקבותיו לחדר המדרגות החשוך, וחיכיתי שינעל את הדלת. ריחו ריחף ברחבי הבניין. רציתי לתקוף אותו בצבא נשיקות, אך ניצבתי במקומי. אסור שיתחרט עכשיו. אסור. התחלנו לרדת. על דלת אחת הדירות נתלה שלט, שעליו ארנב בהיר, מחייך, מהסוג שילדים אוהבים. תהיתי אילו אנשים גרים בבית כזה, עם שלט ילדותי בכניסה. אולי גרה שם גננת, או אב עם הרבה ילדים, שרצה לתת להם קצת תמימות אחרי שנפרד מאמם. לוובה אין אבא. כלומר… יש לו, אבל הוא גר ברוסיה. כשוובה היה קטן הוריו התגרשו.
"זה בטח היה לא נעים." כתבתי לו באחת משיחות הפייסבוק שלנו.
"לא זוכר את זה." הוא השיב.
"בן כמה היית אז?"
"לא זוכר."
"והפריע לך שהוא לא היה?"
"לא ממש…"
לא האמנתי לו. אחר-כך סיפרתי שגם לי אין אבא מושלם, הוא לא שאל שאלות ורק אמר: "לא נורא אף אחד לא מושלם" בלי פסיק ובלי נקודה, כאילו נשאר באוויר.

לפעמים אני תוהה איזה מין אבא יהיה וובה, במיוחד כשלא הייתה לו דוגמה מהבית. הוא חרוץ ורציני, ואולי כשיגדל ירצה שיהיו לו ילדים. אולם בינתיים הוא נסחף בין עולמות, כמו מים, לא נשאר במקום אף פעם. אולי זה טוב. בכל אופן, זאת אחריות גדולה מדי לנער בן 19.

יצאנו מהבניין. רוח קרירה חיבקה אותנו, פורעת את שיערי.
"איזה כיף להיות בעיר חדשה!" נמלאתי אנרגיה.
"כן… זה כמו שאני, כשעברתי להוסטל בחולון, הייתי מסתובב בעיר, מנסה להכיר את המקום, לראות אנשים…"
"אז איך זה שלא נפגשנו?"
"הסתובבנו במקומות שונים."
"כנראה…"
עמדנו בקרבת מעבר החצייה, וחיכינו שהרמזור יתחלף לירוק. וובה הוא מאלה שמחכים בסבלנות נינוחה. אני מאלה שמחכים בדריכות, כמו לפני חתונה, מבלי להביט.
עצוב לחכות.

הזוהר היחיד ברחוב בקע מן הקיוסק. שני נערים יצאו ממנו עם בקבוקי וודקה. וודקה קשורה ל"מים" ברוסית, וובה אמר לי. הוא עצמו לא אוהב וודקה, הוא מעדיף ג'ין עם קצת לימון. אני לא יודע איזה טעם יש לג'ין, גם לא לוודקה. הם בטח לא מתוקים כמו הנשיקות שלו. אם כן, אני מוכן לנסות. אבל הנשיקות של וובה מיוחדות. הוא בטח נישק הרבה בחורים ובחורות לפניי, לא רק אותי. אבל אולי אותם הוא לא אהב, או שאהב, והם לא אהבו בחזרה. כי איך נערים סתמיים יכולים לאהוב מישהו יפה כל כך ונפלא ונבון כמו וובה? הם אפילו לא מגיעים לקצה ה-Vans שלו, אלה המרופטות, ירוקות הסוליה, שהשרוכים שלהן קצרים. אבל נדמה לי שאני כן מגיע. הרי וובה ואני כמעט זהים. שנינו נולדנו בחופש הגדול ושנינו אוהבים את אותם שירים ולומדים לנגן. ואם מישהו קורא תווים – כמוך, ומאמין בחופש – כמוך, ונמשך לבנים, זה לא סימן?

הנערים קרבו אלינו בז'קטים רפים עם ברדס. לאחד מהם היה שיער כהה, כמו של וובה, אבל לא ממש. השני ירק, ושתה מהבקבוק השקוף. הם צחקו ברוסית. רק כאשר חלפו על פנינו, הבחנתי בבובות הפרווה הגדולות שנתלו מתקרת הקיוסק. דובי קרח נינוחים, תמימות נוגה נשברת בפניהם.
פנס בהיר ירה קרן טורקיז חלושה לרחוב.
הרמזור התחלף.
וובה פסע לצדי בשתיקה.
פעם גם הנערים האלה היו ילדים ברוסיה, כמו וובה. גם הם לבשו שש שכבות והיה להם קר. גם הם בנו איש קרח כשהחורף ניתז, ותיירו, בוהקים, ברחוב. עכשיו הם משיגים אושר מזויף בין נתזי טיפה מרה. אין להם כובע צמר על הראש וחיוך נאיבי בפה נקי מנשיקות. יש להם רק מטאל וג'ינס וצחוק מייסר.
הצחוק של וובה ממש נוראי. אולי בגלל זה אני אוהב אותו. כשאני שומע אותו צוחק, אני מתחיל לצחוק בעצמי, ואז אי-אפשר להפסיק אותנו. זה כמו שאנחנו נסחפים בשיחות ההן, על קומוניזם ועל החיים ועל ההבדלים בין מין ואהבה. וובה מבין בזה יותר ממני. אני חסר ניסיון, דולפין בעולם של כרישים. סיירתי בים עד שנפלתי באיזו רשת, והוא… הדייג העצוב, משך את השלל. לא קשה למשוך אותי. מספיק שישים את הבושם המתקתק שלו, ינגן כמה אקורדים בגיטרה ויצחק. כן, שלא ישכח לצחוק. אולי זה הדבר האחרון שנשאר לנו מהילדות, מלבד התמונות, הרהרתי. ופתאום נורא סקרן אותי לדעת איך הוא נראה בתור ילד קטן, אז תהיתי:
"וובה, איך נראית כשהיית ילד?".
"כמו עכשיו, רק צעיר בארבע עשרה שנה…" אמר, רגוע.
"כן? גם אז היה לך עגיל באוזן?" חייכתי.
"לא, אז היה בפטמה." התגלגלתי מצחוק והוא זהר כמו הפנס בפינת הקיוסק, רם ובורק ויותר מכול – ניצב לבדו בשתיקה.

"אתה לא קונה לי איזה… משהו להקלה?" בחנתי.
"לא, אני רוצה שתהיה צלול כשזה יקרה." קבע, ולא התבונן בי.
"גם אני!" השבתי באומץ, ופרצתי בצחוק שיכורים. וובה חייך.

פנינו ימינה אחרי הקיוסק, נכנסים לגינה חשוכה. נתיב ירוק כהה קידם את פנינו. הנדנדות היו ריקות מרינה.
"וובה, אני רוצה שזה יקרה במיטה שלך." הבהרתי.
"אל תדאג. אני לא אזיין אותך פה."
ומשהו במילה "אזיין" הפך את זה למלוכלך. רוב הבנים מדברים ככה, אני יודע. אבל בכל זאת… הייתי רוצה שנהיה במקום הבטוח, בין קירות חדרי הצבועים אקוומרין, טורקיז בהיר ויפה. מתחת לתמונת הנייר שעליה רבבת נתזים בגווני ים וטורקיז וירוק, ירקרק, צהוב-בננה, סגול, פוקסיה. פסים בצבעי מים, קווים החוברים זה בזה, כמו שאנחנו נחבור. גם את יופיים לא ניתן לתאר במילים, בדיוק כמו את יופיו של וובה. כי יש דברים שאי אפשר לדמיין, חייבים לראות. כמו את הציור הזה. כמו את וובה. כמו את אלוהים.

ואני פחדתי. פחדתי כמו שנביאים פוחדים מאלוהים. פחדתי להחזיק בידו, לנשק אותו, ללחוש לו מילות אהבה. אני לא יודע מה גרם לפחד הזה, אולי הסירוב האפשרי. כי אולי וובה, עם כל השקט והרגישות שלו, לא אוהב להחזיק ידיים או לומר את הדברים בפנים. הוא אוהב ביולוגיה. ומי שאוהב ביולוגיה, אוהב עובדות וחקירות וניסויים. אז מצד אחד, הוא יכול להיות הגיוני מדי וקריר, ומצד שני, הוא יכול להתנסות. אבל אם וובה היה רוצה, הוא היה אוחז בידי כבר מזמן, הבנתי. הוא לא עד כדי כך חסר ביטחון.
פנינו בחזרה אל ביתו.

הרגע שלי התקרב. ככל שידעתי זאת, פחדתי יותר, אך הייתה בי גם השלמה. ידעתי שעם וובה אני רוצה להיות, לפחות עכשיו ומחר ומחרתיים. מי יודע מה יהיה בעתיד… וזה דבר טוב, לדעת שהיום זה יקרה. אבל אולי היה מוטב לולא הייתי יודע, שהדברים היו נבנים מעצמם, כמו בסרטים – נשיקה רומנטית בגן, תווי פסנתר, אהבה נעימה בין סדינים נקיים. התרפקות. והדבר היחיד שנותר לי היה רק התפרקות. כי ידעתי מה עומד לקרות.
ופחדתי נורא.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il