נינווה – פרק ג'

24/02/2010

"הכול בסדר?" תהה וובה.
"חוץ ממה שלא בסדר…" ניסיתי לחייך.
"ומה לא בסדר?" חלפנו על פני פנס רחוב, נכנסים לתוך הבניין.
חשבתי קצת. "הפחד שלי מהלא נודע."
"אל תדאג, לא יהיו נפגעים." התבוננתי בו. עיניו בהקו מול עיניי. "אמרתי לך כבר בפייסבוק – זה רק אני, אין לך ממה לפחד."
צחקתי. "דווקא בגלל זה!"

עברנו כבר את הארנב המחייך ואת החושך. וובה סובב את המפתח בחור המנעול. הוא הזיז את הבריח, כך שאף מפתח לא יוכל להפריע לנו ביממה הקרובה.
פנינו לחדרו.
"אז מה נעשה?" תהיתי.
"מצאתי שיר עם מילים מעניינות, רוצה לראות?" התיישב מול דף Youtube חיוור.
"איזה שיר?"
"’If It Means a Lot to You’. הנה, תקשיב." לחץ על המשולש.
התווים החלו להיפתח. מוסיקת פאנק, כמו שוובה אוהב. גם אני קצת אוהב לפעמים. בחור שר. אחריו בחורה.
היא אמרה לו: "I just feel complete when you're by my side". והרגשתי איך אני נעשה מאושר. ישבתי לידו על כיסא, בחושך, בוהק המסך יצר קרירותו בפנינו. פניי זהרו.
"איזה יופי", מלמלתי כשפגו תווי הסיום, אחרי שכולם שרו. אחרי שהסופה שככה. אך הסופה שלנו רק עמדה להתחיל.

הזרמתי רוחות ראשונות, לא יכול לחכות עוד. "וובה, אמרנו שהיום זה יקרה."
"כן, אבל אני לא רוצה שתעשה את זה כי אתה מרגיש חייב."
"אני לא, אני רק רוצה שזה יעבור כבר." אמרתי, והוספתי בקול שקט יותר: "אני רק רוצה שזה יהיה מאחוריי."
"זה עד כדי כך נורא?" הוא חייך.
"לא, לא התכוונתי לזה! אתה יודע למה התכוונתי…"
"אתה בטוח שאתה עושה את זה מהסיבות הנכונות?"
"ומה הסיבות הנכונות?" חקרתי.
"תגיד לי אתה."
"לכל דבר יש סיבה, ככה אתה אומר. אז…"
"עדיין, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?" הוא התבונן בי בעיניו הטובות, בתבונה.
"אחרת לא הייתי בא כל הדרך עד רחובות." השבתי, "אבל לא באתי רק בשביל זה."
"אני יודע שלא. וגם אם כן, אני לא איעלב."
"אני יודע שכן."
"טוב, אז בוא." הוא מזער את חלון ה-Youtube וקם.
קמתי. "אני רוצה לראות אותך באור." אזרתי תעוזה.
"עכשיו אתה יכול. עד שרזיתי…" נבנה בו חיוך.
"אתה יפה בכל מצב."
וובה נגע במתג. פנסי קרח ברקו בתקרה. "הנה."
"אני רוצה שתשכב על המיטה ותעצום… תעצום עיניים." נשמתי בקושי. מה יקרה כשנגיע לשם?
"תירגע, בן אדם. תירגע!" הוא קרב.
"אני רגוע."
"אל תגיד סתם."
"אני נלחץ פה כמו מטורף…" גיחכתי.
"או, זה כבר אמין יותר." התיישב על מיטתו וחלץ נעליו. ניצבתי כבריית קרח, בוהה בו. "רוצה לעזור לי?" תהה בחיוך מבויש.
"אני אשמח." הוא קם שוב. ניגשתי אליו, מסיר את מעילו, פחם עם פרווה חיוורת. משב ריח נקי תפס בי. "וובה…" הנחתי את מעילו על הכיסא המסתובב. "נראה לי שערכת עזרה ראשונה לא תספיק פה. נצטרך אמבולנס." וובה צחק את הצחוק המכוער והנפלא הזה, מדביק גם אותי.

אחרי המעיל, הגיע תורה של החולצה. פתחתי את הכפתורים בידיים רועדות, כפתור אחרי כפתור, עד שלא נותרו עוד חורים.
"ידיים למעלה." חייכתי. הוא הרים את ידיו לתקרה. תפסתי בשולי חולצתו, מגביה אותם עד מעל לראשו, מעל לשיער העורב הריחני, מעל למבט. אך הבד סירב להימשך. ואולי אני זה שלא ידע איך למשוך בו, כי בכל זאת, מימיי לא הפשטתי גבר לפני הרגע הזה. אנשים מספרים על הרגע שבו תינו אהבים בפעם הראשונה, על הרגע שבו התנשקו, או הרגע שבו ניסו תנוחה מסוימת, אבל הם אף פעם לא מספרים על הרגע שבו הפשיטו גבר יפה מבגדיו. ואמנם יופי הוא עניין יחסי, שהרי חבר אחד של וובה קורא לו "מכוער", וחבר אחר מכנה אותו "דפוק". רק ידידותיו ואני נושאים עינינו אליו כאילו היה אל.

וובה עזר לי לסייע לו להתנקות מפיסות הבד המיותרות שלגופו. ככה הוסרה החולצה לבסוף. חייכתי, נבוך. התבוננתי בגופו הבהיר, שלא היה חיוור וגם לא כהה בכלל, אלא בדיוק בגוון הנכון. עורו החלק היה רחב במקצת, אך לא יותר מדי. זוהר רב ניצת בעיניו הקטנות, שלא היו קטנות מדי וגם לא גדולות, אלא בדיוק במידה הנכונה. הנחתי יד מהוססת על כתפו הימנית, חש בעור המצטמרר למגע קרירותה. כתפו הייתה חמימה כמו כרית אהובה. רציתי להניח עליה את ראשי, אך ידעתי שלא אירדם לעולם על הכרית הזאת. והמשכתי. קירבתי את פי לשפתיו, מרגיש ברוח נשימתו. אחר הצמדתי את גופי אל חזהו העירום, נזהר שלא לדרוך לו על הרגל. פיו נפתח. עיניו נעצמו. עיניי נותרו פקוחות כאשר חברו פיותינו. התנשקנו כמה פעמים בעבר, אך טרם התרגלתי לתחושה, כי גם אותה, כמו את יפי הציור ופניו, אי אפשר להסביר. אבל אני זוכר את מגע שפתיו, רך כמו צמר גפן, נעים יותר מגשם ולא קר בכלל. עמדנו שם, על הרצפה החיוורת ליד מיטתו, בבית שהיה שלנו, וחברנו כמו שני נהרות הזורמים אל אותו ים. פיותינו הם לוויתן, לשונותינו – יונה הנביא. היינו בורחים לנינווה, חיים את חטא ה'.

ינקתי את לשונו לפי. הוא פקח את עיניו, מופתע, ושיתף פעולה. אחר-כך ניתק את שפתיו ממני.
"תשאיר משהו לאחר כך." בהק.
חייכתי, נרגש. "שב." נשמתי. הוא ישב. כרעתי על ברכיי, ופתחתי את כפתור מכנסי הג'ינס הכהים שלבש. מרוצה מההישג הפתאומי, פניתי לרוכסן, אך זה נותר קפוא. יד מיומנת נשלחה ומשכה בו. "מצטער, אני…" התנצלתי בחיוך.
"זה בסדר." השיב וובה. "אני יודע." הורדתי את מכנסיו, חושף רגליים מעוטות שיער, והתבוננתי בנקודת החיבור שלהן. "ועכשיו, לדובדבן שבקצפת…" חייכתי.
וובה צחק. "באמת יפה לקרוא לזה ככה."
ניחוח הבושם שלו הציף אותי בזרמי מתיקות. הרגע שבו התרומם וובה, אותו הרגע שבו הסרתי את תחתוניו ונתתי להם ליפול, היה יפה יותר מן הרגע שבו הניח הילרי את דגל האו"ם על פסגת האוורסט הקרחית. נותרתי שם, דומם, ובהיתי בנוף שנשקף מולי, במקום הנסתר ביותר בגופו. המקום הנמוך ביותר, שהביא אותי לפסגה הגבוהה בעולם. סקרתי את הוורידים ואת הנקבוביות, את הצורות ואת הבהירות הרפה. את האופן שבו בקעה הארובה מן הבית האהוב ביותר, עת הצטבר בה עשן. וגם האזור הזה בגופו, כמו היתר, היה במידה הנכונה.
"עכשיו תשכב על המיטה." לחשתי, נחנק. והוא ציית. ראשו האפל הונח על כרית בצבע טורקיז. רגליו נמתחו. נעמדתי. התבוננתי ביופיו האנושי, בבטן הבלתי שטוחה שאהבתי כל כך, בעיניים הקטנות שהטביעו אותי שוב ושוב, וכעת, גם באיברו השרוע, ספק נינוח – ספק מצפה לנשיקותיי. מקץ כמה רגעים, נשכבתי לצדו בבגדיי.
"אתה מתכוון להישאר לבוש?" תהה וובה.
"רק עוד קצת, עד שאני אתרגל. תן לי להתרגל אליך." ביקשתי.

ואז החלה פרידתי מן הגבולות, או כמו שוובה אוהב להגדיר זאת: "אנרכיה". הנחתי יד קרירה על חזהו, חש בחמימותו. דבר לא ישתווה, אף לא חמצן ומים, לחמימותו של גבר אהוב.
"קדימה…" פנה בתקווה, נותן לי את האות להתחיל.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il