נינווה – פרק ד'

03/03/2010

וובה שכב שם בעיניים עצומות, יפה כמו הנצח, בודד באותה המידה. הוספתי ללטף את חזהו, ידי מסיירת על אדמת גופו החיוורת כנחל אכזב. מעלינו נותרה תקרת קרח נקייה מעננים, כאותה רוח סופה אשר קדמה למבול. עפעפיו של וובה נרעדו, רפויים, כאשר פילסה ידי את נתיבה במורד גופו, אצבעותיי חורצות בו תלמים של קור ותשוקה. אחר הנחתי יד על ירכו, זורם במורד רגלו החמימה, אשר דמתה לנהר, עד שנגעתי בבהונותיו, ומתחת להן, באזור הרגיש יותר, ודגדגתי.
"די!" נקרע פיו לרווחה בצחוק בלתי רצוני. "אני מרשה לך לעשות הכול, רק לא לדגדג אותי בכפות הרגליים!"
"הכלו?" ניתרתי, והתיישבתי על מיטתנו.
"הכול." הוא חייך.
"אז… יש לך קצפת?" בהקו עיניי.
"לא, היא נגמרה עם הקודם." נותר שם, עירום, והגיף תריסי מבטו.
"מה?"
"סתם, אני צוחק איתך."
"זה לא מצחיק…" רטנתי כילד בן שש שגילה כי אמו קנתה לו ממתק, ולא פיית השיניים.
"מה נראה לך, שאתה היחיד שהיה לי אי-פעם?"
"לא, אבל…"
"יהיו לי עוד הרבה אחריך, ולך יהיו עוד הרבה אחריי. ככה זה. אין מה לעשות."
"אני יודע. פשוט לפעמים הייתי רוצה לחשוב שיש נצח."
"גם אני." השיב וובה בזוהר התקרה החיוור, עיניו עצומות, "אבל יום אחד אני אהיה רק זיכרון בשבילך."
"הדיבורים האלה עוד יוציאו לי את כל החשק." חייכתי.
"אז אולי כדאי שאני אשתוק."
"אולי כדאי, באמת." נצמדתי אליו, מנסה לא לחשוב על הזמניות של כל דבר בחיינו. "לא צריך קצפת כשאתה בסביבה."
"מה אתה רומז?" נפקחו עיניו לפתע.
"לא התכוונתי לזה! אתה נראה נהדר! התכוונתי… שאתה מתוק." ניצני חיוך נבטו בי.
וובה נתרצה.

שבתי לשכב לצדו, חוקר את גופו באצבעותיי. טיילתי על כתפו הקרובה, אוחז בה ברוך. ממנה עברתי לסנטרו, העטור זיפי פחם ספורים. חשתי בהם. מיקמתי את ידי בלחיו, סופג את חומה הנעים. ונישקתי. נישקתי גם את פיו הערב מקצפת, מצייר את שפתיו בקצה לשוני. נישקתי את מצחו ואת שקע צווארו, קובר בו את נחיריי ומסניף. שום סם שבעולם לא היה משתווה לוובה, לפניו, לניחוחו.
"זהו, התרגלת?" תהה, ציפייה בפיו. הנהנתי, נרעד מהתרגשות. "אז עכשיו אפשר להתחיל."

פשטתי את בגדיי בזהירות. תחילה את הז'קט הדק, אחריו את החולצה, נולד אל מול עיניו המתאוות של וובה. כאשר הסרתי את תחתוניי, התבוננתי בו. פיו נפתח בחיוך מאושר.
"בוא אליי…" הוא זהר. וקרבתי, בוהה בזקיף ארמונו, אחר בפניו. בסוף, בריחו הנקי. ריחו לבש צורה שבה התבוננתי. לבי פעם כמו התופים שעליהם למד לנגן בעצמו, במהירות של שיר פאנק דרמטי.
"אני בא." חייכתי. "אל תלך לשום מקום."
"בוא כבר, אני מתייבש כאן שעה."
"אני מבטיח לך שעוד מעט תירטב." נבראה בי חירות. "היום תהיה פסיבי. מגיע לך ליהנות קצת."
מראה הגבר השרוע תחתיי, חשוף ופגיע, פתח בי תקווה נקייה.

נתונים היינו בחדר הקריר, אך שום קור לא נותר בי ברגע ההוא.
וובה שב לעצום את עיניו כגרסה זכרית של היפהפייה הנרדמת. יכולתי להישאר שם שעות, רק לבהות בו, בלי לברר. אך לא הייתי מסוגל לקפוא וזרמתי. פתחתי את פי, מנשק את בהונותיו. אחר עליתי לקרסול, מלקק ומנשק את העור הקריר, שהלך והתחמם בנתיבי הנסחף, עד אשר נגעתי בברכיו, קובר את ראשי ביניהן, נחיריי רחבו.
איברו ניצב לפניי, יפהפה, כמו פוסל בקרח. וככל שקרבתי במעלה ירכו, כעכביש הפוסע לאיטו לקראת חרק עצוב, הפך איברו רפוי פחות וחי וקיים. אנחה נפלטה מפיו החתום, ריחפה באוויר רגע תם ופרחה לה. הרמתי פניי לעיניו העצומות.
"זה טוב…" הוא אמר. "תמשיך!" נישקתי את פנים ירכו. הוצאתי לשון זהירה, וציירתי קווים במרווח שבין רגליו המבושמות. וובה גנח. אט-אט קרבתי לאיברו, שניצב כתורן ספינה, ונשפתי. ראיתי איך הוא רעד. צמרמורת חלפה בו. "אתה מנסה למשוך זמן, אה?" חייך.
"לא, אני מנסה שיהיה לך טוב."
"לזה אני לא אתנגד."
החזקתי את רגליו בידיי וליקקתי את פנים ירכו, שיכור מהתחושה. עורו היה רך ובהיר, כמו ענן. הענן שעליו נרחף. אולם לא נתתי לעצמי לרחוף, ונחתתי לרגלו השנייה. וובה שכב לפניי, ספק חי-ספק מת מרוב עונג, ציפייה בגרונו. נישקתי את בהונותיו בנחת, וליטפתי את כף רגלו הרכה, נוגע בזרועותיו. זרועות נעימות היו לו, לוובה, מנחמות כמו כוס תה ביום קר, כמו חיבוק. ליטפתי אותן בשתי ידיי, ככה, חופשי, כאילו הכרנו שנים וריחו הטהור לא היה זר לי. כאילו נועדנו להיות. כעת רפרפתי על עור ירכיו, אשר נגהו תחת הפנסים בחדר של וובה. נישקתי את בטנו, חש בחמימותה. נישקתי את חזהו, מלקק את הדובדבן שבקצה – פטמתו, תותי בר מתוקים בקצפת. וובה נאנח בחוזקה. היו אלה התווים הערבים ביותר ששמעתי מימיי, אולם לא יכולתי שלא לחשוב איך כשהיה בונה בובות קרח ליד מוסקבה, היה וובה צוחק, תם ונקי, ולא נאנח כך, בפסיביות המפתה שלו, כשנער יונק לו את הפטמה. זה העציב אותי, אבל גם ניחם. ירדתי בנתיב לתוך האזור הנסתר, וטמנתי פניי בארומת חלציו הפתוחים.
"הו…" נאנק וובה. הוספתי ללקק את ירכיו, אולם לא נגעתי בתורן הרב בידי, גם לא בפי הסגור. פתחתי שפתיי ונשפתי אוויר חם. איברו נותר זקוף, ממתין לרטיבות לשוני. "בוא…!" לחש, ותפס בראשי באצבעות עדינות. "הרגת אותי כבר!"
"גם את עצמי…" חייכתי, ומצצתי קצהו. יצרתי ואקום בפי וינקתי בתנועות קצובות, נהנה מהתחושה החדשה, מההבנה שאני, עם כל חסרונותיי ופגמיי הקרים, מסוגל להסב עונג. והעונג נבנה גם בפניו.
"כן, תום. תמשיך…" ליטף את שיערי האסוף. מצצתי את איברו בלשון תאווה, והרמתי פניי, כנווד המגביה עיניו לפסגות ההרים. מבטי חבר בעיניו העצומות, שנפקחו. והחיבור הזה, בריכות עיניו העמוקות בעיניי, זכרותו בתוך פי. יצירת ההרמוניה…

אחר ירדתי נמוך יותר, קרוב יותר, לאשכיו הנקיים, שהיו בהירים ויפים כביצי חג הפסחא. ישו עצמו היה נופל בכל קדושתו הצלובה אל מול האשכים האלה, שריח ניחוח ריחף בם, מרחיב נחיריים. לבי פעם בחוזקה. היה זה הרגע הנשגב בחיי, הרגע שבו התקמר גבו של וובה וצמרמורות אינסוף חלפו בו.
ובי.
"אני גומר, אני גומר!" הוא התנשף, ידו קוברת את פניי ברוך ניחוחו. חמימות נהדרת פשטה בי. שבתי לאיברו, יונק אותו בעוצמה רבה יותר, בעוז, בתשוקה, לשוני שואבת את ראשו פנימה, ידי מרפרפת בבסיסו. ואז זה קרה. ברגע אחד, שכולו סופה וקירוב, התנפץ וובה. לו הייתה זו מפה לוויינית, היה הכחול הגדול מפנה את מקומו לרבבת עננים. גשם היה נוחת. ברק זוהר. רעם. ושמי חיוורון קרחיים היו קופאים במקומם, ברגע שבו התפרק וובה לתוך פי, פורץ כגייזר חמים מתוך אדמה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il