נינווה – פרק ה'

07/03/2010

לו היה אפשרי לראות את הפרפרים שמדברים עליהם, כמה הם רוחפים וניתזים לכל עבר, ודאי היו כולם נבהלים. אני נבהלתי, עובדה. ינקתי אותו בפי, מבוהל מעוצמת הפורקן, מעוצמת רגשותיי, והמתנתי עד שרפה איברו, עד שבלעתי את כל תקוותיו. עד שנמסתי. ההרגשה הייתה משונה, כמו ללטף גור חתולים, או לאכול גלידה קרה מדי. אתה נהנה מזה, אבל הכל שונה כל-כך וחדש ותוקף אותך, שאתה רוצה שזה ייגמר. עם וובה לא רציתי לסיים שום דבר. הייתי נשאר איתו שם לנצח ובוכה ומתפרק לרסיסים. שנינו היינו. ואז היינו אוספים זה את זה – וובה את רסיסי תום, ותום את רסיסי וובה, בוהים זה בזה, קפואים, אחר חוברים בחיבוק. ילד בזרועות גבר, גבר בזרועות נער צעיר. עד עולם. וובה הוסיף ללטף את ראשי גם כשהרפיתי מאיברו. והגלידה הקרה מדי הפכה לתקווה מתוקה.
"' – – – ', אתה יודע מה זה?" אמר דבר-מה ברוסית.
"לא." השבתי, תוהה.
"זה: 'היית נפלא!' ברוסית." חייך וובה בנחת, וקירב אותי מעלה, לפניו, לעולם שמעבר. זה היה הכול מבחינתי. כי יש רק שני מצבים: לפני שמצצת לגבר שאתה אוהב, ואחרי. לעולם לא תשוב להיות אותו האדם שהיית בתום אותה אינטימיות. כל הדברים שראית, ידעת, חווית, יהיו שונים מהרגע הזה – ציפה בתוך בריכת טורקיז, תווי פסנתר בערב שבת, רוח בפנים. זה השינוי מבחינתך. אתה נולד מחדש. ואז, רק אז, אתה נעשה חופשי. רק אז אתה מבין מה הפסדת בכל השנים ההן, שחלמת בהקיץ במקום להקשיב למורה, ואחר-כך ניסית, אבל לא יכולת, כי לא הצלחת להקשיב אפילו לעצמך. גם לו לא הקשבת, כי הסתכלת בו יותר מדי כשדיבר. ובעצם, לא הקשיבו לך כמעט בכלל.

אבל עכשיו וובה נמצא כאן. לפחות בהווה הזה, לפחות היום, ואתה רוצה שהוא לא יעזוב אף פעם. רק להישאר בו, בתוך חיבוק בניחוח של בושם ויופי ואהבה. במקום נסתר בלבך אתה מקווה שגם הוא התאהב, אבל יודע שלא. ואולי כן? הרי הוא מנשק אותך והערב הזה והריח… כמו נלקחו מתוך הזיה רחוקה. רוב הזמן לא רציתי למות, מלבד ברגעים כאלה.

אך אז, בעודי נושם את צווארו, מכורבל בחיקו החמים, קם וובה, ניתקו הפנסים, ובתוך החדר הזר הרגשתי שקר לי. הרגע שלי התקרב. יריתי מבט תוהה לעברו.
"הכל בסדר?" חייך.
"כן…" בלעתי קצת רוק בטעם שלו. הרגע שלי הלך ונבנה. וובה הביא שפופרת תכולה בהירה שנותרה אי-שם, במצולות הארון.
"וובה…?" פניתי, קולי רועד במקצת. כל ביטחון חיבוקו אזל ממני אל מול ניחוחו.
"מה."
"תהיה עדין." הוא חזר ונשכב לצדי בהנהון מלא משמעות.
"בוא." אמר, "אפילו החשכתי, שלא תתבייש."
"תודה…" חייכתי. "באמת." לקחתי נשימה עמוקה מאוויר הבושם שלו, שהיה נקי יותר מכל אוויר פסגות, ועצמתי עיניי.

וובה הניח פיו בשפתיי. פקחתי את עיניי, מופתע. הוא שכב מעליי, חזהו נוגע בחזי, איברו באיברי, זרועותיו חובקות את זרועותיי. הייתי מוקף רוך. לכאן מגיעים אחרי המוות, הבנתי, לפה המתוק של וובה, לשיער העורב, לעיני הפחם הנבונות, שיש בהן תום ותקווה. זה גן העדן במאה העשרים ואחת. עידן הקרח של המאה העשרים וארבע. אך אז לא חשבתי על דבר מכל אלה. נתתי לעצמי להתמסר. ניחוח בהיר סבב אותי, ופיו המטיר אלפי טיפות גשם: בפניי, במצחי, באפי, בשקע הצוואר. נאנחתי בלי קול, לא יודע את נפשי מרוב אושר. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שלא ידעתי מה השעה. וובה חבר בי. ספוגי פיו נסחטו, מציפים את נקבוביותיי בנהר נשיקות. אך הנורא מכול, היפה מכול, נותר לפנינו. נשימותיי הפכו מהירות יותר ויותר כאשר ירד בנתיב המוביל למקומי המוצנע. עיניי נעצמו ונפקחו, בטני נרטבה. רבבות מטיילים ברחבי העולם, צמים, בוכים, מתפללים בתחינה נקייה. אך אני ראיתי את אלוהים. ראיתי אותו בעיניו של וובה, בניחוחו הנרחב. ראיתיו בתקרת ביתנו.

ואז וובה עצר. מחיתי, כמעט זועק. הוא קרע עטיפה והוציא ממנה קונדום. בפעולה הזאת, של הוצאת פיסה שקופה מתוך אריזה, הייתה אנושיות. אנושיות של פחד ממחלות מין והגנה. וגם גבולות.
"חייבים את זה?" לא רציתי שיהיו בינינו קירות כלשהם.
"זה בשבילך, תומי." עטף בו את איברו החמים.
"למה, יש לך איידס?" חייכתי. אחת מתכונותיי הגרועות ביותר, הייתה התכונה להתבדח ברגעים קשים.
"לא." הוא ברא את צחוקו המוזר. גם אני צחקתי. אולי נשארנו ילדים בכל זאת. אלו רק הנדנדות שפינו את מקומן למיטה.
"וובה," הרצנתי, בוהה בעיניו.
"אני אהיה עדין, אל תדאג."
"לא זה!" פרצתי בצחוק.
"אז מה?" הוא בהק.
קירבתי את פניי אל אוזנו, ונשפתי בפנים: "בוא אליי." נותן נשיקה רפה מתחת לתנוך, כמו בסרט.
"אני בא." תפס בזרועותיי, רך כמו סופת צמר גפן, והפך אותי על בטני. הרגע שלי התקרב.

שפתיו ציירו נשיקות על עורפי. רעד זרם בי. אצבע נעימה ליטפה את נתיבה במורד גבי. אחר-כך נעלמה, וחזרה עם החומר הקר לפתח. וובה מרח ממנו סביב ובפנים. התחושה הייתה משונה.
"קח, שים לי." הושיט את השפופרת לידיי. פניתי אליו, חצי תוהה-חצי משותק, ונטלתי אותה, בוהה בעיניו הטובות. וובה חייך כאשר רפרפתי באצבעותיו. נגעתי באיברו ובקיר הקרח שהפריד בינינו, ויצקתי את החומר הרב לאורכו. עיסיתי את תורן ספינתו, אשר ישקע בימי בקרוב, ובלעתי רוקי. וובה אחז בידי וליטף אותה, מרפרף בה על גבי איברו. התבוננתי בפניו. הוא בהה בי. וחשבתי שאולי אלוהים כן קיים, למרות הכול. אחרת איך הייתי מסביר את הנס הזה? אז אולי נסים קורים בכל זאת בסוף, הרהרתי. ואהבתי את החיים.

אבל החיים לא אהבו אותי. כי רגע לפני שזה קרה, רגע לפני שהלווייתן נתפס ברשת והשחיין נחת בתוך הטורקיז ואלוהים ברא את התהום, נתקפתי פחד בלתי מוסבר. פחד שכל זה לא אמיתי, שבבוקר אתעורר ואבין שהאושר הזה לא יחזור. ואז אתפרק. כי הכול קרה מהר מדי ולא תכננתי, פשוט לא תכננתי להתאהב בו.
"אני מצטער, אני לא מסוגל!" קמתי מהמיטה, ופניתי לחדר האמבטיה מבלי להביט. זוהר חיוור נגה על פניי. התבוננתי בהשתקפותי – עיניים עצובות בתוך ראי, עיניים שלא ראו דבר, אך חוו יותר מדי. שפתיים שפוחדות לנשק. גוף שהייתה לו הזדמנות לאהוב, אך ברח כמו אותו השחיין בתחרות האולימפית, התחרות שבה כבר לא ינצח, ואפילו לא ינסה. ואיזו זכות יש לי לדבר על וובה הפוחד לחוות, כשאני עצמי ברחתי ברגע האמת? המרירות שנאספה בגרוני פרצה בהתגלמות דמעה. אפילו לבכות לא הייתי מסוגל. אפילו לא להתבגר. הרגשתי כאילו הכנתי עוגת קצפת במשך שעות רבות, אך כשפתחתי את המקרר, כדי להוסיף סירופ שוקולד, הבנתי שפג תוקפו. ואיך זה שאני כל הזמן חושב על קצפת ואוהב קצפת ומדמיין את מתיקותה, כשהקצפת היחידה בחיי מרה לגמרי?
"זה האיזון." היה פוסק וובה. ואני הייתי מהנהן בחיוך, בלי להקשיב. כי הריח שלו היה תופס אותי. והעיניים. ותבונתו. כשסיימתי לשטוף את פניי מתווי היבבות, שמעתי את הדלת נטרקת, וידעתי – וובה הלך.
קול עצוב בראשי מחה: 'מה ביקשתי? הוא לא אוהב אותי יותר. ככה סתם בורח לו, הפחדן!' אולם קול אחר, עצוב אף יותר ועייף, השיב: 'הוא לא הפחדן במשוואה הזאת. גם הוא קורבן, בדיוק כמוך. למה ציפית? שהוא יחבק אותך במיטה עד הבוקר? שתצחצחו שיניים במברשת שלו ותתנשקו, ותמרח לו קצף גילוח?'
יצאתי מחדר האמבטיה, נסער, וחיפשתי רמז לקיומו.

בגדיו היו חסרים. גם נעליו והגרביים החיוורים, עם הפס האפור. המחשב נותר בוהק, חלון ה-Youtube ממוזער בשיר שהכיר לי. כבר לא הייתי שלם. כשוובה עזב, הותיר אחריו רק את ריחו הנקי, הנסחף, וכמה דמעות. יצאתי גם מחדרו. על המקרר נתלה פתק בצבע טורקיז בהיר, עם מגנט בצורת ירח.
"מצטער… אני יחזור ב-4." חיבר.
וכבר לא היה לי אכפת שכתב "יחזור" במקום "אחזור", ו-"4" במקום "16:00". לבשתי את בגדיי רבי-ניחוחו, יצאתי מדירתו, חלפתי על פני הארנב המחייך והקיוסק, וחזרתי הביתה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il