נינווה – פרק ו' (ואחרון.)

10/03/2010

למחרת, ירדתי מההסעה בקרבת בית-הספר, אבל לא ראיתי דבר. אפילו לא אמרתי לשומר בוקר טוב. הרגשתי כאילו רבבת קוביות קרח נסחפות סביבי, אבל אף אחד לא הבחין בן.
"נו, אז בסוף זה קרה?" ניגשה אליי ימית, חיוך בפניה.
"לא." השבתי, "פחדתי. דווקא ברגע האמת. איזה פחדן!"
"אתה יודע, תום? אולי לא תאהב את מה שאני עומדת להגיד…"
"אז אל תגידי."
"אבל לדעתי, זה טוב בשבילך. עוד לא ניסית את זה, אז אתה לא יכול לדעת שזה מה שאתה באמת אוהב ורוצה לשארית חייך."
"אני יודע גם בלי לנסות."
"אתה יודע איך זה רק בדמיון. זה כמו כשרציתי ללמוד מוסיקה. אתה זוכר כמה דיברתי על הקונסרבטוריון וחלמתי לנגן?"
"מממ…"
"אז כשהגעתי לשם, פתאום הבנתי שזה לא המקום הנכון בשבילי. ואולי גם לך, המקום הזה, של לאהוב גבר, הוא לא המקום הנכון."
"אבל מה המקום הנכון? אין מקום נכון. זה נכון רק לאותו רגע, להיום, לעכשיו. מה שיהיה מחר לא תמיד נתון לשיקול דעתנו."
"אבל אתה בטוח שככה אתה רוצה לחיות?" תהתה, "ואני לא מתכוונת לדבר רע. זה לא רע ללכת עם האמת שלך ולהיות עם מי שאתה אוהב. אבל אני רואה אותך, ואני רואה כמה קשה לך וכמה אתה סובל… וזאת רק ההתחלה. אתה באמת בוחר בדרך הקשה הזאת, של אפליות, של הסתרה מהסובבים אותך, של פחד?"
רציתי לענות לה, רציתי לצעוק כמה אני אוהב את וובה, שכל העולם יישמע כמה זה אמיתי ויפה ונכון, מה שיש בינינו. אבל קפאתי במקומי, ממש כמו שיונה קפא בנינווה. קפאתי במקומי ושתקתי.
ואז וובה התקרב, וקפאתי אפילו יותר.

"טוב, אני הולכת לכיתה. ביי, תום!" קראה, מתרחקת.
"וובה…" נבנה בי חיוך. אולם היה זה חיוך נזהר, כצעדי זאב ההולך לטרפו. בשקט, מחשש שיברח. וובה נותר רציני. "אתה כועס עליי?" נעצבתי.
הוא הניד בראשו. "להגיד לך שלא התאכזבתי? התאכזבתי נורא. להגיד לך שלא רציתי שיקרה משהו הלילה? רציתי יותר ממך." הוא שתק והביט ברצפה. אחר הישיר אליי מבטו. "אבל זה מה שזה."
"אני אבין אם לא תרצה להיות איתי יותר, אבל… תן לי עוד הזדמנות! רק עוד הזדמנות אחת!"
וובה נאנח. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה, אם זה כל-כך קשה בשבילך."
"לא, אנחנו נעשה. אני אצליח." ביקשתי ברוך אמיתי. "תסמוך עליי!"
"בסדר, תומי." זהר מבטו לפניי. חיוך נפתח בי. "טוב, ביי. אני הולך לכיתה."
"מה יש לכם עכשיו?" פניתי, בוהק.
"ביולוגיה. אנחנו לומדים עכשיו על מערכת הרבייה, איך נוצר הריון וכל זה." רחק וובה. ואני נותרתי שם, שותק. "אה, תום…" הוא חזר, נבוך. עכשיו יאמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה שאמרח עליו קצפת וקצף גילוח. שנתחתן.
"תחזיר לי את המפתח שלי, טוב?" ידי נפלה לתוך התיק, לבי לתהום.
"קח." נגעתי באצבעותיו.
"ביי." הוא פנה, מתרחק, והותיר אחריו הינומת בושם צוננת.

חזרתי הביתה בהסעה ובהיתי בנוף, מחשבותיי נודדות בין בתים ותקוות. אולם לא הייתה להן תקווה ולא בית, רק ניסיון עצוב להרפות מאותו זיכרון. ניסיון שעלה בתוהו, בדיוק כמו ניסיוני ההוא, המריר, עם וובה. דף הפייסבוק המתין לי, נקי וחיוור. בצד הופיעה תמונה של בקבוק. נזכרתי ברוסים ההם, היפים, עם הוודקה, וחשבתי איך נפלתי ביניהם, דולפין בים של כרישים. אז חיפשתי "כרישים" וחיפשתי "רוסים" בגוגל, כמו חובב טבע גזען, כמו אידיוט שמחפש אהבה, ומצאתי רק שיר של חלל ממלחמת לבנון השנייה. פעם גם הוא היה חיים ויופי ותקוות. והיום… אני לא יודע איך מצאתי דווקא את השיר הזה. וובה בטח היה אומר שזה טבעו של גורל, שלכל דבר יש סיבה, נסחף בין התיאוריות היפות שלו. אבל אני לא ניתחתי דבר. ישבתי מול בוהק רפה וקראתי. כי זה מה שנותר, מילים אחרונות של אדם אשר חזר אל בוראו.

"ויותר מכול
פחדתי כשנתפס ראשי בתסכול בידיי,
אותן משכתי חזרה עם שערות,
ויותר מכול רציתי להיתקל בקיר
ולהשבר,
להחליק עליו כתמיכה
אל הבלטות,
להשפף על הרצפה,
ולבכות.

שוב קריאה לרחמים,
"אתה בסדר?"
לא שאכפת לי שאני כל כך מעורר רחמים.
גם לבנים מותר לבכות, באמבטייה, כשהדלת סגורה והמים זורמים.
גם כרישים מפיברגלס נשברים
גם דלתות פלדה נקרעות מהמקום
גם רוסים מתים".

קראתי את שירו של החייל הקבור. גם הוא היה רגיש ונבון, עם עיניים שחודרות לך לנשמה. קראתי את שירו העצוב, הנקי מתקווה, וחשבתי על וובה.

אחר התחברתי לפייסבוק.

נקודה ירוקה הופיעה ליד שמו.

אחריה, נקודה לבנה מקרח.

ובסוף, התנתקות.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il