ניצחת

01/10/2015

זאת לא חכמה לנגב לי את הדמעות כשאת הסיבה שהן זולגות מלכתחילה.

אני נכנסת בשקט ונועלת את הדלת מאחוריי. הרעש של המנעול לא מעיר אותך. הרוח נושבת בחוץ, גוררת את עליי השלכת על המדרכה.

את יודעת?

עמוק בפנים ידעתי שלא יהיה לנו חורף ביחד.

האוויר הקריר נכנס מהחלון, אבל אני יודעת שלא קר לך, את מוצפנת בתוך השמיכה כמו שאת מוצפנת בתוך הפחדים שלך.

אני מורידה את הנעליים ומניחה אותם בפינת החדר, תולה את התיק במקום הקבוע. קצת מצחיק איך מקומות קבועים לא נשארים כאלה. אני עוברת על עצמי כדיי לוודא שלא דבק בי שום לכלוך מהנסיעה, הרגלים ישנים גוועים לאט.

את מתהפכת ומפיקה את הקול הישנוני שלך ואני מתפתה לרגע להיכנס למיטה ולחבק אותך, לנשום אותך עוד קצת לתוכי לפניי שתשלחי את שתינו לעזאזל בפעם המי יודע כמה? סליחה, לפני שתבקשי ממני לעשות את זה כי לא יהיה לך אומץ.

לשכב איתך ככה, עם הרוח בחוץ ולגנוב כמה דקות נוספות בגן עדן. אבל לא.

הבהרת לי שכשרוצים משהו צריך לקחת אותו מבלי לחשוב על התוצאות. אז הגעתי, לעשות בדיוק את זה, לקחת את מה שאני רוצה. אין לי השלכות לפחד מהן, גם ככה הכול נגמר, הנימוס והאכפתיות יכולים להצטרף לשאריות של ה"אנחנו" שנשרפות להן איפשהו באופק.

אני מתיישבת קרוב אלייך ומסיטה ממך את השמיכה. בלי רחמים בייב, רחמים זה כל כך 1990.

את מתעוררת בבת אחת, לא מרוצה. העור השזוף שלך מתמלא נקודות קטנטנות שמנסות להגן עלייך מהקור הפתאומי שתקף אותו. אל תדאגי לחום. זה התפקיד שלי.

העיניים שלך עליי והפעם אני לא מקדישה את הזמן להתעמק בירוק האגוז שלך, את יודעת מה חיפשתי בהן כל זמן שאבדתי במבט שלך עד כדיי מבוכה? אולי ביטחון. אולי לדעת שתאהבי גם עם הפגמים. בכל אופן לא מצאתי את זה וזה כבר לא משנה לאף אחת מאיתנו.

"מה את…?"

"שקט" אני קוטעת אותך בחדות. שתביני שלא את הולכת לנהל כאן את המופע עכשיו, שכשוויתרת, השארת אותי להוציא לפועל את כל ההחלטות הכואבות אז עכשיו אני אקבל את כל ההחלטות.

את מנסה להתרומם לישיבה, אני הודפת אותך חזרה למזרון.

"אני לא…"

"אמרתי שקט."

ומשהו בתוכי מתעורר וכל הכאב שבי על הוויתור שלך, על התבוסתנות שבך, על שלא הייתי מספיק שווה שתנסי להבין, שתנסי לסלוח ולפתור במקום לזרוק הכול לפח, הופך לדבר אחד – בערה.

אני נלחמת בדחף להביט בך כדיי לקבל את האישור שלך מבלי מילים ואז נזכרת שאני לא זקוקה לאישורים שלך יותר.

אני משליכה את השמיכה על הרצפה ומתפנה לסיבה שבגללה הגעתי מלכתחילה. לסיבה שבגללה עשיתי את הנסיעה הארורה הזאת פעם אחת נוספת ואחרונה.

אני מורידה ממך את הגופייה ומשליכה אותה לפינת החדר, את בלי חזייה ואני אוהבת את זה, אין לי זמן או רצון להשקיע בללטף אותך הפעם. זה הולך להיות קצר ולגמרי בשבילי.

אני מכניסה את הפטמה שלך לפה שלי, מרטיבה אותה עם הלשון ואז מוצצת, חזק. מרגישה אותה מתקשה בפה שלי.

היד הפנויה שלי אוחזת במותן שלך שלא תזוזי ותפריעי לי.

את מנסה להושיט יד לשולי החולצה שלי. "לא." את לא תגעי בי הפעם. איבדת את הזכות לגעת בי. היד שלך צונחת חזרה למיטה. אני עולה לצוואר שלך עם הפה שלי והדחף לנשק אותך מוסיף לזעם שגואה בתוכי. אני נושכת אותך ויונקת את הנקודה מתחת לאוזן שלך, תופסת בידי בשיער שלך, השיער הגולש שלך שאני כל כך אוהבת, שהריח שלו ממסטל אותי, ומושכת אותו חזק אחורה, שתהיה לי גישה יותר נוחה לצוואר…צמרמורת עוברת בך שוב.

השפתיים הורודות שלך נפתחות, אבל שום קול לא יוצא מהן, והן נפוחות ואני יודעת כמה הן רכות. אז אני מנשקת אותך, למרות שנשבעתי שלא אעשה זאת הפעם. הלשון שלי בתוך הפה שלך ולרגע אני רוצה להינמס לתוכך עד שלא יישאר ממני כלום. אבל, זאת לא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום. אני מפסיקה את הנשיקה ונושכת את השפה התחתונה שלך עד שאני מרגישה טעם של מתכת ומלקקת את הדם מהשפה שלך.

הסבלנות שלי פוקעת. את שוב מנסה לגעת בי. מושיטה יד לפנים שלי. אני מעיפה את היד שלך פעם נוספת.

"אל תגעי." לא לימדו אותך שלא נוגעים במה שלא שלך? אני מתפנה להפשיט אותך לחלוטין, המכנס הקצר שלך והתחרה בצבע טורקיז שאת קוראת לה תחתון מצטרפים לגופיה שלך על הרצפה ואני חושבת שאני אמות מרוב חשק.

לא מעניין אותי אם את רטובה, לא איכפת לי מכלום יותר. העיקר שלא יכאב ל-י.

אני מכניסה שתי אצבעות לפה שלי, מרטיבה אותן ומוציאה. אוחזת בעורף שלך ונכנסת. ואת חמה ורטובה ואת גן עדן – ואת גיהינום.

אני מתחילה לנוע בתוכך, חזק. מרגישה את החום שלך סביבי, בלי יותר מידי גינונים אני מוסיפה אצבע נוספת וממשיכה לפמפם. את שואפת אוויר בשקט, מוציאה את הקולות שהייתי נותנת הכול כדי לשמוע. אני משחררת את האחיזה בעורף שלך ונשענת על המיטה, מניחה את היד ליד ראשך, שומרת מרחק ביטחון ממך. כמה שפחות לגעת בך, שתרגישי שאני לא פה כדי לעשות איתך אהבה, שתביני כמה הרחקת אותי.

את מנסה לגעת לי בגב, לקרב אותי אלייך ואני תופסת ביד שלך ומצמידה אותה לראשך. נכנסת יוצאת, נכנסת ויוצאת מתוכך, אני מרגישה אותך מתהדקת עליי, הנשימות שלך הופכות מהירות יותר ויותר ולרגע עולה בי המחשבה להפסיק הכל ולקום וללכת. להשאיר אותך ככה. שתביני איך את גורמת לי להרגיש כל פעם מחדש.

אבל לא. כיף לי מידי עכשיו, אני הודפת את עצמי לתוכך. יותר חזק. מפעילה יותר כוח. כל השרירים שלך דרוכים ואני אוהבת את זה. שיכאב לך, שיישאר לך זיכרון ממני, שתזכרי שהייתי פה, שיהיה לך יותר קשה לשכוח שהיה פעם "אנחנו", בעוד כמה שעות כשכלום כבר לא ישנה.

"מממממ…" כן, ככה, בדיוק. עוד קצת.

אני מחליקה לתוכך פעם נוספת ואת מתכווצת עליי ומרפה, מתפרצת לי בידיים.

אבל עוד לא הבאתי אותך לשם. לאובדן השליטה המוחלט שאני רוצה שתהיי שרויה בו, לחוסר האונים שאני רוצה להביא אותך אליו.

אני יוצאת מתוכך ועולה למעלה, מלטפת אותך עם הרטיבות שלך, אני מגיעה לדגדגן ומתחילה לעסות אותו, כמו שאת אוהבת, מעלה את הקצב במהירות, יותר חזק, את מתחילה לנוע מתחתי, מתנסה להתרכז בתחושה.

אני יודעת, הייתי צריכה לתת לך רגע לנשום, אבל למה לי? תעבדי, תתאמצי, שהגוף שלך יגיע לקצה גבול היכולת שלו.

הרגליים שלך מתחילות לרעוד, הרעד הבלתי נשלט, הבראשיתי, הנכון כל כך לעכשיו.

אני מפסיקה, משאירה אותך תלויה באוויר, כמו שאת אוהבת להשאיר אותי כל כך הרבה פעמים.

מלטפת אותך, עוברת על הקפלים הרכים שלך ואת כל כך רגישה עכשיו.

ואני חוזרת לקצב המוכר, שוב ושוב, עוד ועוד, לוחצת עלייך ונעה במעגלים קטנים.

"כן.." כן. ככה. עוד. את מקמרת את הגב שלך ואוחזת בסדין, מנסה לתפוס בידי בידך הפנויה. אני מפסיקה. הכול. את מביטה בי, פגועה. והיד שלך חוזרת למקומה על המזרון. ילדה טובה.

אני חוזרת לקצב הקבוע ואת רועדת מתחתיי, ואז את מתפרצת. וזה כמו לצפות בשמש זורחת בשקיעה, עד כדיי כך את יפה כשאת גומרת.

כולך רועדת ואני אוהבת את זה כל כך. ואני אוהבת אותך כל כך…באהבה שלי שלא הצליחה להחזיק אותנו. שלא הספיקה לך מעולם.

אני לא מחכה שנייה נוספת. מתרוממת מהמיטה וניגשת לחבילת המגבונים שעל השולחן שלך. מנגבת את היד ומשליכה את המגבון לפח. אני נועלת את הנעליים ואוספת את התיק שלי.

עושה הכול במהירות, לא נותנת לך הזדמנות לנסות להשאיר אותי, לא נותנת לעצמי הזדמנות ליפול לאשליה שתעשי זאת.

אני לא בורחת. אני עוזבת.

ניגשת לדלת החדר ופותחת אותה… אני חושבת ששמעתי אותך אומרת משהו מאחוריי,

אני יוצאת מהבית שלך וסוגרת את הדלת מאחוריי בפעם האחרונה. מקווה שאצליח להשאיר את הדלת ללב שלי סגורה. כי לא משנה כמה אני מנסה את תמיד מצליחה למצוא את דרכך פנימה.

ואני? אני האידיוטית שמאמינה שאהבה מנצחת את הכול. אבל אם זה היה ככה היית פה עכשיו. מנסה להחזיר אותי אלייך. ולא אומרת לי ש"שתינו נמצא את האושר שלנו במקום אחר"  אולי אני סתם משקרת לעצמי, אולי זה לא "מה שיגידו" שמפחיד אותך אלא אני שלא מתאימה לך. אולי הכול עד כדיי כך פשוט. אז למה את חוזרת כל פעם מחדש? כי אני תוכנית הגיבוי שלך ללב שבור כשזה לא מצליח לך עם הגבר התורן?

כי את יודעת שאני תמיד ארצה להכיל אותך ולהגן עלייך מבית המשוגעים בחוץ. לא. מעולם לא נהגת בי באותה האדיבות. זאת לא חוכמה לנגב לי את הדמעות כשאת הסיבה שהן זולגות מלכתחילה. ניצלת את ההזדמנות הראשונה כדיי לברוח, אפופה בסיבות שהן יותר תירוצים מסיבות.

ואני? אני צריכה מעשים. המילים שלך בעלות משמעות זהה לעליי השלכת מחוץ לחלונך. יפות, אבל חסרות משקל לחלוטין.

הגשם החל לרדת כשאני נכנסת לרכב וסוגרת את הדלת.

ניצחת. קיבלת בדיוק את מה שרצית. מעניין איך זה ירגיש לך להתמודד עם המציאות של הבחירות שלך? לדעת שהפעם אין לך מקום לחזור אליו.

בעצם… זה כבר לא מעניין אותי. ניצחת.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il