ניקי

17/07/2011

אריאלי, אריאלי… בכיתי בטלפון, מרגישה את הכאב הזה בבטן, מהסוג הצורב.
מה קרה? מי מת? היא שאלה בטון הציני הקבוע שלה, יכולתי לשמוע את החיוך שלה דרך הטלפון.
קפאתי, ניתקתי, לא יכולתי לשמוע את זה. מי מת? בצורה צינית כל כך.
ושוב קיבלתי את העובדה לפרצוף, זהו היא מתה. היא לא תחזור יותר, היא לא תחבק אותי או תנחם אותי ודווקא במצב שאני הכי צריכה אותה! במצב שהיא לא פה.
כבר שבועיים,אני רואה אותה גוססת באיטיות מכאיבה, לאט לאט איבדה את שמחת החיים, את התיאבון, את הרצון ללכת ובמחילה מכבודה גם את האפשרות לעשות את צרכיה לבד, היא היתה שוכבת לידי ומסתכלת עליי במבט של עזבי אותי יסמינוש תני ללכת.
זהו, נשבר לי מזה – הכרחתי אותה ואותי ללכת לרופא בפעם האחרונה שיגיד שיש לה עוד סיכוי שהיא עוד תחייה.
היא מתה בלילה. מיד אחרי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה, אבל היא כבר היתה חסרת הכרה.

אני יושבת על הספה בוהה באוויר.
אריאלי נכנסה, הרמתי את הראש, היא השפילה את המבט, בחיים לא ראיתי את אריאל משפילה מבט. אני מצטערת. היא לחשה, היא עמדה עדיין עם יד על הדלת בעצבנות כאילו כל שנייה היא עומדת לברוח.
זה בסדר. אמרתי, את לא צריכה להיראות עצובה. לא אמרתי את זה בציניות, פשוט ידעתי שקשה לה להביע רגשות, היא נכנסה והתישבה בקצה הספה ובלעה את הרוק.
היא סבלה? היה לה מבט קפוא, המבט שלה דרך כלל הוא ציני, הייתי מופתעת כי נראה כאילו באמת אכפת לה, זה לא שלא אכפת לה דרך כלל, היא פשוט לא מראה את זה החוצה.
"הרופא אמר שלא… אז לא, נכון?" הסתכלתי עליה במבט שבור ועיניים מתות, היא קמה והלכה למטבח, קמתי מהספה וניגשתי אליה. היא הגישה לי יין כוס אחת, פיפי ולישון ציוותה. הנהנתי בלי יכולת להתנגד.

להפתעתי נרדמתי בקלות. אני חושבת שאריאל שמה לי סם מרדים ביין, זה מתאים לה.
בבוקר קמתי, לא מבינה למה אני מרגישה ככה עד ששמתי לב שהצד השני ריק.
התפרקתי. התחלתי לבכות ולצרוח אבל היא לא היתה שם כדי לנחם, צרחתי את השם שלה ואז מתוך כל השגעונות נתקלתי בתמונה שלנו. כמה מאושרות היינו, חיבקתי את התמונה. הדמעות שלי נגמרו ופשוט ישבתי על הרצפה ומלמלתי ניקי, ניקי, ניקי…
אריאל נכנסה. היא נראתה כרגיל, היא הסתכלה עליי ועל הבית ההרוס ואמרה אז מה יסמינוש חגגת אתמול. הסתכלתי עליה במבט צורב מלא איבה, היא ניגשה אליי והקימה אותי, קדימה, מקלחת והלוויה. אמרה בקול רגיל כאילו זה קורה כל יום.
רציתי לרצוח אותה באותה שניה ואז נרגעתי ברגע, והרגשתי שהאדישות מתפשטת בי.
התקלחתי, התלבשתי וזזנו.
היתה הלוויה שקטה. אני שקועה בתוך עצמי בזמן שאריאל מודה לחברים שבאו, רובם חברים של אריאל, ביקשו ממני להגיד עליה כל מיני דברים אבל לא היה לי רצון לעשות את זה. עמדתי בדממה בזמן שהעפר התחיל לכסות את גופה הקטן של היחידה שאי פעם החזירה לי אהבה בלי חשבון, במצבים הרעים והטובים ראיתי אותם קוברים את ניקי, כלבתי האהובה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il