נמרוד

24/03/2016

כתבתי את זה ערב אחד בפאב אחד שכבר לא קיים על כוס בירה שכבר לא מוזגים בעיר הזאת (עד כמה שאני יודע).

התיישב, שקט, מנסה לנחות. מזג לעצמו כוס יין. והעגל הנחמד אומר לידו בשקט, בחיוך, זה לא לקח לכם הרבה זמן. הג'ירף מרים גבה. והעגל אומר, אל תדאג. לא נראה לי שמישהו שם לב. אבל ראיתי שפייל הלך אחריך והבנתי מה הוא מתכנן. ומהחלון הקטן שם – הוא מצביע – אפשר היה לראות איך אתה מנדנד לו את הבלורית. הג'ירף שותק. הוא מתבייש, זה נכון, אבל לא רק. אפילו לא בעיקר. מחרמנת אותו הידיעה שהבחור המגודל הזה, עם החיוך הנעים והתנועות הבטוחות, ראה אותם מזדיינים (אם אפשר לקרוא למה שהלך שם זיון). טוב, סוג של ראה. לפחות ידע מה הם עושים והסתכל בכיוון. ובלי שום קשר לנאמר לעיל הוא שואל אותו איך קוראים לו. נראה לו שהגיע הזמן. נמרוד, הוא אומר. שם יפה, הג'ירף אומר, ומחייך, ולא יודע איך להמשיך. שם עתיק. טעון. שלא ממש מתיישב על העגל הזה, או בעצם מתיישב עליו יפה מאוד אבל בזוית קצת אחרת. הוא כמובן לא אומר את כל זה, הוא לא משוגע. אבל נמרוד רואה ומבין ואומר, קצת בעייפות, ההורים שלי כנענים. או לפחות היו. וכשהג'ירף מרים גבה הוא אומר, כן, לא רואים עלי, נכון. הג'ירף נעלב בשם הנאורות האשכנזית, למרות – טוב, בגלל – שנמרוד כמובן צודק. וכדי לנער מעליהם את הכובד וגם כדי להשוויץ קצת הוא אומר, אז לאחותך קוראים ענת, אני מניח. נמרוד פורץ בצחוק. קצת מוגזם, אבל אמיתי. כמובן, הוא אומר. אילו הייתה לי אחות.

המילואימניקים המטאפיזיים מקפלים את הנרגילות ומסכמים תכניות למחר. מי מסיע את מי לכדורגל, מי קונה שתייה וכמה צריך להחזיר למי על העל האש מהשבוע שעבר. הכל בקול רם מדי. נוגה מבקשת שכל מי שירצה ייקח מה שנשאר כי נשאר המון אוכל. היא שתויה קשות. הרסל"ש רק עכשיו גומר את סיפור הקומבינה ההיא ותוך כדי מתלבט עם עצמו ועם הזוג השקט איך הכי כדאי להם לנסוע. בנזוגה של השמנמונת מארגן תיק. יוחיי והאיש עם השערות שקועים בשיחה טכנית. הג'ירף בוחן את סירי המשקאות, אבל הם ריקים מדי. מיטל ניצלה את ההזדמנות ומתכופפת אל העגל והם מתלחששים ומגניבים מבטים לג'ירף. פייל בולס בורקסים לאט ובהתמדה ומאכיל את החתול הלבן היפהפה בבצעי גבינה, והחתול מספיק מרוצה שלא יהיה אכפת לו שמלטפים לו בראש.

בקיצור, מחסלים את העסק. הג'ירף ועוד כמה חבר'ה מפנים את הכלים פנימה, למרות שאין כל כך איפה לשים אותם. בסוף אין ברירה והם נאלצים לציית לנוגה, שאומרת שפשוט יעזבו את זה כמו שזה ושזה בסדר. הג'ירף לא מתאפק ולוקח חתיכת עוגה אחרונה. הוא אוכל בעמידה בלי צלחת ובלי כלום ומהנהן ברכת פרידה למיטל ובנזוגה. ולפני שהם יוצאים היא אומרת לו, תדבר עם נמרוד. מצאת חן בעיניו אבל הוא קצת ביישן. הג'ירף פותח זוג עינים, זה כל מה שהוא יכול לעשות עכשיו כי הפה שלו מלא וחסום. ומיטל נבהלת קצת ואומרת, כאילו, אני לא יודעת אם אתה, כלומר… והג'ירף מהנהן שוב קצת חזק מדי ומצליח לבלוע סוף סוף ואומר, אני מבין. זה בסדר. תודה תודה. האמת היא שגם אני קצת ביישן. תודה. והיא מחייכת, אבל עדיין נבוכה, והם הולכים. אחריהם מגיע נמרוד בצעד זחוח וחיוך מלגלג קצת ואומר, מיטל הזאת קרועה.

הג'ירף מושך כתפים. היא דוקא נראית לי חמודה, הוא אומר. ברור, נמרוד מסכים, זה לא סותר. אבל אתה לא מכיר אותה. יש לה נטייה לטיפוליות דואגת, או דאגנות טיפולית, מה שתרצה. היא מאוד מודאגת מזה שאני לבד ושעדיין אין לי בן זוג, או בת זוג, ושאני לא עושה שום דבר בנידון, ומדי פעם היא מנסה לטפל בעניין. כמו למשל עכשיו, כשהיא שאלה אותי מה דעתי עליך ואמרה שאתה ממש מתאים לי ושאני אתחיל איתך. והיא בטח אמרה לך שאני ביישן ושתדבר איתי. הג'ירף מגחך. זה היה כל כך ברור, מה. טוב תשמע, נמרוד פורש כפים, אנחנו מכירים לא מאתמול. הג'ירף מרים אליו מבט שואל. נמרוד אומר שהם מכירים מהתיכון, ושאפילו היו איזו תקופה ביחד, אבל בגלל השטויות שלו והקפדנות שלה זה לא כל כך הלך והם המשיכו בנפרד. היא עשתה תעודת הוראה ועזבה את העיר ומצאה עבודה ובן זוג וילד (השני בדרך), והוא לא. אנחנו בכלל הולכים בכיוון שלך, נמרוד נעמד ושואל.

הג'ירף לא ממש שם לב שהם הולכים, או יותר נכון לא ממש אכפת לו. למרות שהם באמת לא בכיוון שלו. הם עומדים באמצע יפו, בין שתי המסילות, זאת שעולה וזאת שיורדת. בשעה הזו הרכבת כבר לא עובדת. הרחוב כמעט ריק. החמה בראשי האילנות. זו שעה ביתית. איפה אתה גר, הג'ירף שואל בהיסוס. מתברר שנמרוד גר על כורש, שזה לא רחוק. בלי להגיד יותר מדי הם ממשיכים אליו. בכל אופן, נמרוד ממשיך ממקום שפסק, למרות שנפרדנו יפה, אם אפשר להגיד, נראה לי שהיא עדיין קצת קרוסה עלי. ואם היא תמצא לי מישהו, או מישהי, שאני אהיה איתם ויהיה לי טוב איתם, אז זה קצת כאילו טוב לי איתה. לג'ירף זה נשמע כמו פסיכולוגיה בגרוש, ונמרוד מושך כתפים. איזה מן שטויות, הג'ירף שואל בתקוה לעבור לתחומים משעשעים יותר. אבל נמרוד לא משתעשע. לא מה שאתה חושב, הוא אומר, אלכוהול, סמים, חברים רעים.

וזאת הדירה שלי, הוא אומר כשהם נכנסים, ואין הרבה מה להגיד עליה. שם השירותים והמטבח, שם חדר שינה, זה הסלון ואלה הספרים והשתייה שם בפינה. אתה רוצה משהו. הג'ירף מסתפק במים, בינתים, מתישב לספה (שהיא בסך הכל מזרון מרוט, אבל עבה וטוב) ומנסה לסקור את הספרים, למרות שקצת קשה לו להתרכז. נמרוד שואל מאיפה הוא בעצם מכיר את יוחיי. מנוגה, הג'ירף עונה, אנחנו עובדים יחד. הקשר שלי ליוחיי מסתכם בזה שאני חבר של זוגתו ושעזרתי לו לכתוב כמה עבודות. ומאיפה אתם מכירים. מהשכונה, נמרוד אומר.

ואז פייל נכנס. ככה גידלו אותך, לא לימדו אותך לדפוק על דלתות, נמרוד כאילו נוזף, אבל בחיוך. ופייל מחייך גם, חיוך אמיתי דוקא, לא מתנשא ולא מתגונן. אתה יודע שככה גידלו אותי, הוא אומר. ונמרוד ממשיך, מה אם היינו עכשיו באמצע משהו, מה אם בדיוק היינו ברגע אינטימי, זה מאוד לא יפה להתפרץ ככה. על מה אתה מדבר, פייל מבטל אותו בהנף יד, אתה רק אקטיבי וגם הוא לא יודע לקבל, אז מה כבר אתם יכולים לעשות ביחד. מאיפה אתה יודע, הג'ירף כאילו מתרגז (כאילו? באמת?), ופייל אומר שזה ברור. רגע אינטימי לא חייב להיות זיון, דביר, נמרוד אומר בטון חינוכי. אבל הוא לא עובד על אף אחד. פייל אפילו לא טורח לתקן אותו.

הוא יושב על המזרון ליד הג'ירף ברגלים אסופות וידים משוכלות על הברכים וסנטר שעון עליהן ועינים נעוצות בוהות בכוך החלון הקטן מולו. אור כתום עמוק שופע עליו. הוא לא יפה במיוחד, רזה ומשופם, אבל במבט הזה ובאור הזה יוצא ממנו משהו נוגע ללב. הסלון שוקע לכחול אפלולי. נמרוד עומד בפרופיל מתוח, שקט. מוצק ולא כבד, נוכח ולא מאיים. ספינקס קצוץ כנף שבן זוגו אבד והוא נשאר בודד לשמור על מקדש שמם שאלהיו מתו מזמן, שעירו חרבה וניטשה ועמו נשבה ואוצרו נבזז והצבעים העזים שפעם קישטו אותו התפוררו ונשחקו לרוח, והוא עוד עומד שם, תומך מזוזת שער שלא מוביל לשום מקום, שומר על סף שמעבר לו כבר אין דבר, נועץ מבט באופק ריק ורחב ואבוד שהשמש שוקעת שם לנצח.

הג'ירף בולע דמעה קטנה. פייל מסובב את הראש. נמרוד מסתכל אליו. הם שותקים, אבל הג'ירף אומר במן התנצלות, אתה נראה כמו ספינקס. זה בגלל האף, פייל אומר. אולי כדי לשבור את המתח. חבל. והג'ירף ממשיך, ספינקס קצוץ כנף. אז אתה משורר, נמרוד אומר. חלילה, הג'ירף מתגונן, אבל לפעמים אני כותב שירים. לעתים רחוקות, הוא מוסיף מיד. איזה מן שירים, פייל שואל בהתעוררות. אה, כל מיני, הג'ירף אומר, שירים של ביאליק, של טשרניחובסקי. נו, נמרוד אומר. תקריא לנו שיר, פייל מבקש בהתלהבות של ילד קטן. פייל, תעזוב אותו. נמרוד רציני עכשיו. אתה לא יכול סתם ככה לבקש דבר כזה ממי שאתה בכלל לא מכיר. אולי גם תבקש ממנו להתפשט לפנינו. פייל מוריד את האף, נזוף. והג'ירף אומר שדוקא לא מפריע לו להתפשט. גם את העור, נמרוד שואל-אומר. והג'ירף שותק. קצת קשה לו לבלוע. עכשיו גם נמרוד מסתכל ברצפה. הסלון כמעט חשוך. הג'ירף מסתכל על החרך המואר שעוד נשאר על הרצפה, ומדקלם בשקט ובדיוק.

כֹּל הַיָּמִים מְעֻרְבַּבִים אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי

וְרוּחַ אֱלֹהִים עִם הַתְּהוֹם

הַחֹשֶׁך וְהַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ כְּבַר מִזְּמַן הַלְכוּ לְמָקוֹם אַחֵר

הַמַּיִם נִקְווּ אֶל מָקוֹם אֶחָד

וְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

וְכֹל הַיָּמִים וְהָרוּחוֹת לֹא יָזִיזוּ אוֹתוֹ מִמְקוֹמוֹ

אִם אֲפִלּוּ לַיָּמִים אֵין מָקוֹם כָּאן

לָנוּ בֶּטַח אֵין.

זה  שלך, נמרוד אומר. ברור שזה שלי. זה יפה מאוד, הוא ממשיך בשקט. אני לא יודע אם זה אומר משהו אבל זה יפה. ועצוב. פייל נשען על הקיר ומסתכל על התקרה ולא אומר כלום, אבל שוב הוא לובש פרצוף עייף ומתנשא וקצת מזלזל. הג'ירף מושך כתפים. זה לא אומר כלום, הוא מבטל או מתנצל, כתבתי את זה ערב אחד בפאב אחד שכבר לא קיים על כוס בירה שכבר לא מוזגים בעיר הזאת (עד כמה שאני יודע).

שירים לא כותבים על בירה, פייל אומר לתקרה, שירים כותבים על מסקל. ולכן פייל לא כותב שירים, נמרוד משלים בנזיפה. פייל שואל אם אין לו מסקל. לא, בפעם האלף, נמרוד אומר, אי אפשר להשיג מסקל בארץ. אבל היה לך פעם, פייל מתעקש. היה ונגמר. ואתה בכלל לא אוהב מסקל, חתיכת לטינופיל דמיקולו, אתה שותה את זה כמחווה ספרותית. לפחות טקילה יש לך, פייל מנסה בכל זאת. נגמרה, נמרוד קובע. יש עראק ויש יין ויש ברנדי שבע שבע שבע. וגולדסטאר. פייל מגלגל עינים אבל הג'ירף דוקא בעד בירה, וגולדסטאר היא בסדר גמור אם אתה לא מצפה ליותר מדי. אז תקח לעצמך, המטבח שם, במקרר, נמרוד מכוון אותו.

הג'ירף נכנס למטבח בהיסוס מסוים. שרידים של חינוך ייקי נוקשה, הפחד שהוא ישבור משהו, ובמקרה של המטבח הזה גם החשש הלא-לגמרי-בלתי-מבוסס שמשהו יקפוץ עליו מתחת למקרר או מתוך הכיור. אבל הוא הצליח להגיע בשלום למקרר ופתח אותו ושום דבר לא נפל והוא מצא את הבירות בדלת המקרר והוציא אחת לו ואחת לנמרוד ועקר מהן את הפקקים וחזר לסלון. עכשיו דולק שם האור. פייל יושב על נמרוד ומלטף לו את הזיפים. נמרוד חופן לו את הישבן. הג'ירף מסתכל, משועשע. הם לא שמים לב אליו. פייל מרוכז בנמרוד ובזיפים ונמרוד עצום עינים. הם מתפשטים כמעט בלי לזוז, בתנועות רגילות. הג'ירף שותה. הזין של נמרוד עומד מאוד ומרשים, בדיוק מה שהיית מצפה מאחד כזה. נמרוד מרטיב אותו, פייל מרטיב אותו ומתלבש עליו. הם שקטים מאוד. הג'ירף שותה בעמידה ורק עכשיו נזכר שהוא מחזיק בקבוק גם ביד השניה. בשביל נמרוד. שם אותו על הרצפה וסוקר שוב את הספרים. רטוש, כמובן. טשרניחובסקי, כל כתבי. רחוב העצב החד סטרי. דברים שהשארנו באש. כחולים ואדומים. זה מעניין. אמיר גלבוע הוא מהטובים. שולף את הכרך ופותח בדיוק על שִׁירֵי הַיִּחוּד אֲשֶר לְמֵלִיסֶלְדָּה. נראה לו שזה הולם. מסתובב ונמרוד נועץ בו עיניים, תוקע את פייל. והג'ירף קורא:

אַתָּה טוֹב, אַתָּה טוֹב עַד בֹּקֶר!

יָדֶיךָ תִּפְרֹקְנָה אֶת עֻלָּם שֶׁל שָׁדַי הַכָּבֵד אֶל הַלֶּטֶף.

דָּמְךָ הַהוֹרֵס בִּי לִקְלֹחַ יִפְתֹּר חִידַת לֵילֹותַי מֵעֲלֶטֶת.

פְּתַח לַשְּׁרוּבָה וְהַסְבִּיאָהּ מִבְּאֵרוֹת יָמֶיהָ הָעוֹמְקוֹת אֱלֵי־אֹפֶל.

קצת דרמטי מדי, אולי יותר מדי פאתוס, אבל זה דוקא די מתאים לשיר. וכשהוא קורא את הנמען מעושת השרירים לרוות את הצמאה (כן, זה מה שזה אומר, פחות או יותר) נמרוד, שכל הזמן הזה מסתכל עליו, גונח בקול וגומר בתוכו והורס לתוכו וקורס, מרוקן, שמוט, מיוזע. פייל מסתכל סוף סוף אחורה, על הג'ירף, שעדיין עומד עם הספר פתוח וחיוך דבילי. אני מקוה שאתה מרוצה, הוא אומר, כי אני לא. בגללך הוא גמר לפני. נו נו, נמרוד ממלמל בחביבות, אני בטוח שהוא יוכל לעזור לך עם זה. למען האמת הג'ירף לא מחורמן או מעוניין מאוד. אבל עכשיו פייל עומד מולו, בעינים כועסות ופה מחייך חצי חיוך זדוני, בזין עומד וישבן מזומן, והוא שולח יד ולוקח ממנו את הספר וזורק אותו על המזרון ואומר, אנחנו נטפל במר גלבוע מאוחר יותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il