סהר ואביב – פרק ה'

16/01/2017

באהבה ובמלחמה אין חוקים

השעה הייתה שלוש דקות לחמש בבוקר והטלפון של אביב צלצל שלוש דקות לפני שהוא היה אמור לצלצל, הוא התעורר מיד, זה היה פרופסור בן ישי, "תגיע מהר לבית החולים, יש כמה חיילים פצועים בדרך אלינו, אני צריך אותך בחדר ניתוח כמה שיותר מהר."

אביב התלבש במהירות ורץ לבית החולים בלי שהספיק לצחצח שיניים אפילו. המסוק נחת והפרמדיקים רצו עם מיטתו של סהר לחדר הניתוח, הם טיפלו בו בדרך ועצרו את הדם הרב שזלג מרגלו ומהכתף, אבל הפציעה בראשו חייבה ניתוח מידי, הוא היה בין חיים למוות וכל שנייה שהרסיס מטייל בראשו עלולה לגרום למותו.

סהר הוכנס לחדר ניתוח בטיפול נמרץ ודוקטור בן ישי החל לעבוד. שתי דקות אחר כך אביב הגיע ונכנס לחדר. סהר היה מכוסה בדם ואביב לא זיהה אותו ברגע הראשון, כשהחלו לנקות אותו הוא הביט בו ונשימתו נעתקה, הוא לא הצליח לנשום וכמעט שהתעלף, "סהר." נפלט מפיו.

דוקטור בן ישי הביט בו וקרא לעברו, "תתאפס מיד, אני צריך אותך חד!"
אביב התעשת והחל לעבוד במרץ, מנסה להישאר מרוכז ולהשאיר את סהר בחיים. שבע שעות של ניתוח מסובך עברו בהצלחה, מצבו של סהר היה עדיין קריטי, אבל לפחות התייצב. עכשיו זה כבר בינו ובין אלוהים, הרופאים עשו את עבודתם, עכשיו תור התפילות.

אביב יצא מחדר הניתוח וגופו קרס. כל כך הרבה פעמים חלם על הרגע שיפגוש שוב את סהר, אפילו חשב לחפש אותו כשחזר לארץ והתעדכן, הוא לא חשב שהגורל יזמן לו פגישה כזאת עם אהבת נעוריו. הוא יצא מחדרו וניגש למשפחתו של סהר. אימו זיהתה אותו מיד, ולא הבינה מה הוא עושה שם. היא חיבקה אותו חזק והם בכו אחד על כתפי השני. אביב הסביר לה את מצבו של סהר ואמו ביקשה ממנו להתפלל לשלומו. אביב ניסה להרגיע אותה ולהגיד לה שהוא יצא מזה, אבל בתוך תוכו ידע שהסיכוי לזה נמוך מאוד.

למרות שהיה אמור לעזור לכולם אביב התקשה לעזוב את מיטתו של סהר, הוא נכנס לחדרו של מנהל בית החולים וביקש לטפל בסהר באופן פרטי, וסיפר למנהל על הקשר שלהם והמנהל הבין.

מצבו של סהר נשאר קריטי במשך שבועיים, הוא היה מונשם וללא הכרה, שאר הפציעות בגופו טופלו חלקית הוא היה צריך עוד כמה ניתוחים אבל הרופאים חיכו שגופו יתחזק מעט ופחדו להזיק לו.

אחרי שבועיים הוא פתח את עיניו לראשונה, והיה בטוח שהגיע לגן עדן, אביב שישב על הכיסא ואחז בידו, קפץ בשנייה שראה שהוא פותח את העיניים. סהר ניסה לדבר אבל גופו עוד היה חלש ויצא לו משהו די מגומגם מהפה, הוא חייך לעברו של אביב ועיניו נעצמו שוב.

אביב רץ מיד לאמו של סהר שהייתה בחוץ עם שאר בני משפחתו וסיפר להם שסהר פקח את עיניו, הם שמחו וביקשו ממנו לחזור אליו ולטפל בו. כמה שעות אחר כך סהר התעורר שוב והפעם אימא שלו הייתה לידו, אביב חזר לביתו לכמה שעות לישון קצת ולהתרענן, אימו שלו החליפה אותו ליד מיטתו של סהר.

סהר התעורר והפעם הצליח להוציא כמה מילים מפיו, "סהר, סהר, סהררר." הספיק לומר לפני ששוב נרדם.

השיפור הקטן במצבו, הכניס בהם קצת אנרגיות חיוביות, ואמונה שלאט לאט יהיה בסדר, סהר היה פותח את עיניו כל כמה שעות, ממלמל את שמו ונרדם שוב, משככי הכאבים הרבים והטראומה שעבר הקשו על גופו, אך כנראה פניו של אביב שסהר ראה כשפתח את עיניו נתן לו כוחות להמשיך להילחם על חייו.

מצבו הלך והשתפר והרופאים החליטו שגופו כבר מספיק חזק בשביל לטפל ולנתח את שאר הפציעות בגופו. חודש וחצי אחרי שנפצע סהר התעורר בפעם הראשונה ליותר מכמה דקות. הוא היה לבד והצליח להזיז קצת את גופו, הוא לא בדיוק הבין איפה הוא ולא זכר דבר ממה שקרה, הוא התבלבל והחל לבכות ולצעוק מכאבים וחוסר אונים.

אביב שמע אותו ורץ לעבר חדרו, כשנכנס סהר הביט בו ונרגע, אביב התקרב אליו לאט וסהר זיהה אותו, החלוק הלבן שאביב לבש נתן לסהר שוב הרגשה שהוא מת ושאביב הגיע אליו בדמות מלאך. אביב התקרב אליו וליטף את פניו. דמעות זלגו מעיניו של סהר, אביב רכן לכיוונו, החזיק את ידו ולחש לו, "אתה תהיה בסדר, אני מטפל בך."

סהר הביט בו וראה את התג – דוקטור אביב פרידמן היה כתוב עליו.

סהר חייך לעברו וההומור הדבילי שלו השתלט עליו, "זהו, נהיית דוקטור והשתכנזת? אני זוכר אותך אבוטבול."

אביב צחק ושבר את המתח בניהם, "זה אני, ואני פה בשביל לטפל בך, אתה זוכר משהו ממה שקרה?"

"אני זוכר שברחת לי לצרפת ונעלמת." המשיך סהר לצחוק.

הפעם אביב לא צחק ורצינות קלה השתלטה עליו, "סהר, נפצעת קשה מאוד ואתה כבר חודש וחצי במצב הזה, אני חייב לדעת אם אתה זוכר משהו."

סהר נאנח וניסה לזכור אבל הכול היה מעורפל בראשו. "ממש כואב לי ברגל, ויש לי לחץ בראש, אני לא זוכר בדיוק מה קרה ואיך, תספר לי, מה עם שוקרון? ורוזנטל? הם גם היו איתי נכון?"

אביב הביט בו ושמחתו הייתה מהולה בעצב, מצד אחד שמח שסהר זוכר מעט, ולפחות לא איבד את זכרונו, שהוא מדבר לעניין וכנראה שמוחו לא ניזוק, מהצד השני לא ידע איך לספר לו שכמה מחבריו הטובים ביותר וכמה מחייליו נהרגו ונפצעו בפעולה.

"הם בסדר, אל תדאג עכשיו, אתה עדיין חלש, תנסה לנוח, אני קורא לאימא שלך להיכנס, היא תשמח לראות אותך ככה, היא לא עזבה אותך לדקה במשך כל הזמן הזה."

הוא יצא ואמו נכנסה, חיבקה אותו בעדינות ונישקה את ראשו, "זה נס משמיים, המלאך שלי חי." היו חלק מהמשפטים שיצאו מפיה, היא הודתה לבורא עולם והייתה מאושרת.

"אימא מה אביב עושה פה?" שאל אותה סהר.

"תראה איזה עולם קטן, אביב הוא סטז'ר כאן, הוא חזר לא מזמן מצרפת ולפי כל מה שאני שומעת פה הוא הולך להיות מנתח מעולה, הוא גם זה שניתח אותך ברגל ובכתף, את הניתוח המסובך בראש עשה לך מנהל בית החולים, והוא עזר לו גם בניתוח הזה, הוא כמו מלאך, הוא לא עזב את המיטה שלך לשנייה בחודש וחצי האחרונים."

סהר חייך חיוך גדול ונדמה היה לו ששמע את אותו המשפט שתי דקות לפני, רק מפיו של אביב על אמו, מסתבר ששני האנשים היחידים שאהב בחייו היו די דומים. גופו כאב בטירוף והלחץ על ראשו רק הלך והתגבר, למרות כך ליבו התחזק, הוא היה מאושר שפגש את אביב שוב, הנסיבות אומנם היו ממש לא נעימות, אבל באהבה ומלחמה אין חוקים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il