דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
04/12/2014
דייב המעיט לספר על עצמו. הוא העדיף לשמוע עלי, ואני סיפרתי לו הכול, מתענג על הקשב שלו, נהנה לשפוך את ליבי לפניו, מעניק לו שליטה גם על עברי ועל נשמתי. ידעתי כמובן שהיו לו אהובים אחרים לפני שפגש אותי, וידעתי שהוא היה פעם מאוד מאוד מאוהב בגבר מבוגר ממנו שעזב אותו בשביל מאהב צעיר ממנו. האקס המיתולוגי שבר את ליבו וכשהוא סיפר לי עליו היה ברור שליבו עדיין סדוק מעט בגללו.
באותו רגע הייתי מוכן לחתוך את ליבי מקרבי ולהעניק לו אותו כדי לנחם אותו, אבל דייב הסתפק בכך שהניח לי לנשק וללקק את כפות רגליו בעוד הוא מלטף את ישבני, מחדיר לתוכו את אצבעותיו ומועך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.
ג'וני לא היה אותו אקס מיתולוגי, הוא היה סתם חבר שהיה במשך זמן מה בן זוג, והיה מעט מבוגר ממני, אבל בהיר עור כמוני, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהביטו בי במבט בוחן ולא החמיצו כלום. הגשתי לשניים ארוחת ערב שבישלתי לבד, מקבל בחיוך צנוע את מחמאותיו של דייב שקרא לי עקרת הבית הקטנה שלו וצבט בחיבה את ישבני.
אחרי האוכל הנחתי לשנים לשבת לבד ולשוחח והלכתי להציע לג'וני את המיטה בחדר האורחים שהיה צריך להיות פעם החדר שלי. סיימתי ועמדתי לצאת משם כשדייב נכנס לחדר והדף אותי אל המיטה. "לא חמוד. אתה נשאר לישון פה הלילה." אמר בנועם.
הבטתי בו פעור פה. "אבל…"
"אני וג'וני צריכים קצת זמן לעצמנו ולא יזיק לך להיות קצת לבד."
"אבל אני לא רוצה להיות לבד." מחיתי, נדהם.
"תהיה ילד טוב דודינקה, תישאר פה בלי ויכוחים ובתור פרס אני מרשה לך לעשות הלילה ביד כמה שבא לך. איך זה?"
לפני שהספקתי לענות הוא יצא, סוגר חרש את הדלת מאחוריו. הדחף הראשון שלי היה לזנק החוצה, לצעוק, להרביץ ולצרוח, אבל מה היה הטעם בכך? הלילה הוא לא היה צריך אותי אלא את ג'וני, הוא לא רצה שאפריע ואני הייתי רגיל לעשות כרצונו ולכן נשארתי בחדר האורחים שהייתה לו כניסה נפרדת ושירותים פרטיים ואפילו הצלחתי לישון קצת, אם כי לא ניצלתי את הרשות שניתנה לי ולא עשיתי ביד אפילו פעם אחת.
בגלל השינה הטרופה שהתעניתי בה התעוררתי מאחור מהרגיל ודייב כבר לא היה בבית. "יצא לעבודה." אמר ג'וני והגיש לי כוס קפה.
"אני מצטער." אמר במבוכה כשהבחין שעיני אדומות מבכי, "לא הבנתי שאתה והוא… הוא אמר שאתה תבין."
"אבל אני לא מבין." אמרתי, הנחתי את הכוס על ארונית הלילה ופרצתי שוב בבכי.
ג'וני נע בחוסר נוחות. "תראה, זה לא ש… לא קרה מי יודע מה, סתם דיברנו, העלנו זיכרונות. אני כבר לא מעניין אותו כמו פעם, כשהייתי צעיר כמוך."
הפסקתי לבכות והבטתי בו בעיון. הוא היה גבר נאה מאוד, בן שלושים ומשהו, מאוד מטופח, עם עיניים כחולות וחיוך חמוד. "כמה זמן היית איתו ג'וני?"
"בערך שנה, אבל בבקשה, שמי יונתן. החברים שלי קוראים לי יוני, רק דייב מתעקש לקרוא לי ג'וני."
"ולמה עזבת אותו?"
"לא עזבתי מרצוני, הוא מצא בחור צעיר יותר וביקש שאסתלק. בהתחלה חשבתי שהלב שלי ישבר מצער. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שהוא עשה לי טובה כשהוציא אותי לחופשי." הוא הסיט את שולי חולצת הפיג'מה שלי והניד בראשו, "כן, כמו שתיארתי לעצמי. זה הולך ונעשה גרוע יותר מבחור לבחור. יום אחד הוא עוד יזיק למישהו ברצינות וזה ייגמר רע."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בזעף ומשכתי מידיו את שולי החולצה, מתעטף בה בקפידה.
יוני סקר אותי מהורהר. "אתה עוד עובד או שהוא החליט שעדיף שתהיה נעול בבית?"
"אתה לא מבין."
"ומה עם רכב, וטלפון נייד, וחברים, ומשפחה? יש לך כאלו או שהוא ניתק אותך מכולם?"
שתקתי, נבוך.
"זה לא שהוא איזה מפלצת, הוא באמת אוהב אותך, עד כמה שהוא מסוגל, אבל בשבילו אהבה זה סוג של שליטה. אחרי שהוא חונק את מי שהוא אוהב ומחסל כל שמץ של רצון חופשי אצלו הוא עובר לבא בתור. אם אתה רוצה שהוא ימשיך להתעניין בך כדאי שתפסיק להיות כזה ילד טוב ותתחיל למרוד בו או שהוא יחליף אותך במישהו אחר."
"אתה מדבר שטויות." התפרצתי.
יוני חייך. "אפילו אתה לא מאמין בזה. טוב, כדאי שאני אלך לפני שאני באמת אתפתה להצעה שלו."
"איזה הצעה?"
הוא הגיש לי פתק בכתב ידו של דייב, כתוב על ניר המכתבים שלו.
תטפל יפה בג'וני ילד, תן לו כל מה שהוא רוצה, ואני מתכוון להכול.
בערב נתחשבן גם על זה.
דייב
"כמובן שגם אם לא נעשה כלום הוא יחטיף לך, ואתה תתחרמן מזה, והוא לא ירשה לך לגמור ויטריף אותך. כשהוא ירחם עליך וירשה לך תהיה כל כך אסיר תודה עד שלא תקלוט בכלל עד כמה כל הסיפור הזה חולני." אמר יוני בעצב והלך, משאיר אותי עם מחשבותיי ועם הפתק של דייב. קמתי, הלכתי לחדר השינה והתלבשתי, ואחר כך בדקתי את המיטה. הסדינים היו קמוטים ומישהו הוציא חלק מהדיסקים עם הסרטים שפחות אהבתי, אלו שהבחורים בהם היו צעירים מידי לטעמי והזיונים נראו כמו עונשים ולא כמו סקס. התחלתי לסדר את החדר כמו שנהגתי לעשות כל בוקר ופתאום קלטתי שאני שוב מכרסם את ציפורניי.
פתאום הרגשתי עייף מאוד וחשתי מועקה נוראית שלחצה על חזי. הייתי זקוק לאוויר צח. יצאתי משם, פתחתי את דלת הכניסה, התיישבתי על המדרגות ונחתי קצת, מביט על הגינה היפה שטיפחתי בחודשים האחרונים. הייתי כל כך עייף, כל כך נטול מרץ, כל כך אומלל. הייתי צריך מישהו להישען עליו עד שאתעשת ואאזור כוח.
נכנסתי חזרה, הרמתי טלפון לאימא ואמרתי לה שאני בצרות ואני מבקש שתבוא לקחת אותי. היא לא שאלה הרבה שאלות, רק ביררה מה הכתובת המדויקת ושאלה אם יש לי מזוודות משלי או כדאי שהיא תביא מהבית.
"תביאי מזוודה אחת. זה מספיק. אין לי הרבה בגדים." אמרתי.
"אבל דוד, יש פה המון בגדים." נדהמה אימא כשפתחה את הארון הגדוש בבגדים שדייב קנה לי בנדיבות פזרנית. בגדים שהיו כמובן לטעמו ולא לטעמי.
"הם לא שלי." אמרתי בתוקף והכנסתי למזוודה רק את הבגדים שהבאתי איתי. כשיצאנו החוצה, אני נושא את המזוודה ואימא פוסעת לצידי, אוחזת במעיל העור שקניתי בזמנו יחד עם האופנוע ושמרתי לי למזכרת, הופיע דייב.
"דודי." הוא אמר ופניו התקמטו בהבעת צער ועלבון, "מה אתה עושה?"
"מה נראה לך שהוא עושה? הוא מסתלק!" התנפלה עליו אימא בזעם.
"אימא, בבקשה, חכי לי באוטו." ביקשתי והנחתי יד על כתפה, מפתיע את שנינו, לא נגעתי בה מאז שהייתי ילד קטן וגם אז עשיתי זאת רק כשאבא לא היה, תמיד העדפתי להתרפק עליו ולא עליה.
היא צייתה לי, אבל המשיכה להשגיח עלי דרך חלון המכונית, נראית כאילו היא מתאפקת לא לזנק על דייב ולתת לו מנה הגונה.
"לא ידעתי שהקשר עם אימא שלך כל כך הדוק." אמר דייב, מלכסן לעברה מבט זהיר.
"הומואים והאימהות שלהם, זה תמיד קטע מסובך." אמרתי בקלילות.
"כל דבר שקשור להומואים תמיד קצת יותר מסובך." העיר דייב.
"כן, נכון. כל דבר חוץ מזיונים." הסכמתי והחזרתי לו את הפתק שלו.
"בגלל זה אתה עוזב?" קרע דייב את הפתק לשניים, "בחייך דודינק'ה, אל תעשה סיפור משטות כזו, אל תעזוב אותי בבקשה, אני אוהב אותך."
"אני יודע, בגלל זה אני עוזב. אני לא יכול יותר עם האהבה שלך, היא גורמת לי לכרסם שוב ציפורניים."
"יכול להיות שלחצתי עליך יותר מידי," המשיך דייב להתעקש, "אבל היה לנו טוב יחד, נכון? אל תלך דודי, אני באמת אוהב אותך. מי עוד יטפל בך כמוני?"
"אף אחד אם זה תלוי בי." נישקתי קלות על לחיו, "ואני מציע לך שתנסה בפעם הבאה בחור שחום. על עור כהה רואים פחות את הסימנים. שלום דייב."
אימא נהגה בשתיקה כל הדרך לדירה שלה והניחה לי לשכב בחדרי הישן ולבכות כמה ימים עד שנרגעתי.
אחרי שהצלחתי לשבת ולאכול אתה ארוחת בוקר בלי לברוח למקלחת ולהתייפח כי היא השתמשה באותו סוג גבינה שהיה חביב על דייב היא שאלה אותי מה אני מתכוון לעשות בשארית חיי.
"לא יודע." הודיתי, "אולי כדאי שאני אתקשר לזיגי?"
"תתקשר למי שאתה רוצה." אמרה אימא, "אבל אם שוב תלך לעבוד אצל הזיגי הזה שלך…" היא השתתקה וחשבה קצת, ואז הניחה את כף ידה על שלי, "אל תלך לעבוד שם יותר דודי, למענך, למעני וגם לזכר אבא שלך ז"ל שהיה מת מבושה אם היה יודע על העבודה הזו."
"אז מה את מציעה שאני אעשה?"
"תהיה בן אדם. תמצא עבודה, תסיים את הלימודים, תסתדר בחיים, כמו כולם."
"חשבתי שאת שונאת את הלימודים שלי."
"נכון, אף פעם לא אהבתי היסטוריה, ותמיד חשבתי שפילוסופיה זה סתם קשקוש של גברים עם עודף זמן, אבל אם זה מה שמעניין אותך אז בבקשה."
בעזרתה הכספית של אימא שניתנה לי בנדיבות מפתיעה (והייתי עוזרת לך גם קודם, אם רק היית מבקש, בשביל מי אתה חושב שאני ואבא שלך ז"ל חסכנו כל החיים? הרי לא ניקח את הכסף לקבר) שכרתי דירה קטנה, קניתי אופנוע משומש וחזרתי לחיים רגילים, ואפילו נפגשתי פה ושם עם זיגי שהתאהב בבחור צעיר ומתוק שהודיע לו בפסקנות שאו הוא, או השטויות האלו של מאסטר זיגמונד, ואם זיגי רוצה חיי מין סדירים שיפטר מהר מכל השוטים ובגדי העור והשרשראות המטופשות האלו. זיגי ציית בשמחה והוא חי חיי אושר ושלווה עם החבר שלו שקורא לו מאמי וקושקוש ומאלץ אותו לשטוף כלים ולבשל. אם זיגי הצליח למצוא זוגיות אולי זה יקרה גם לי יום אחד?
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il