סיפור אהבה

04/07/2011

התגייסתי למשטרה צבאית, כל כך רציתי לשרת קרוב לבית, הרי צריכים אותי בבית. אבא שלי נפטר מסרטן ריאות ויש לי את אמא שלי ואת אחי, הקטן ממני בשלוש שנים.
אבא שלי נפטר כשהייתי בת ארבע עשרה ושלושה חודשים, ואחי היה בן שתים עשרה, שנה לפני הבר מצווה.
מאז שאבא שלי נפטר, אמא שלי הפכה להיות אישה הרבה יותר חלשה, חלשה נפשית ופיזית, לוקחת כדורי הרגעה באופן קבוע, בוכה מכל דבר קטן, כל העבודה בבית נופלת עליה. אם זה הלחץ שבעבודה ואחרי זה הניקיונות של הבית, אם זה לבשל ולדאוג לאחי ולי כשאני בבית.
מאז שאבא שלי נפטר, כל המשפחה המורחבת עזבה אותנו, שזה אומר – סבתא, תשעה דודים, ארבעים בני דודים ועוד הרבה נינים.
ביום אחד מקולל איבדתי משפחה שלמה.
אמא שלי איבדה את בעלה, אחי איבד את המדריך שלו, את הדמות הגברית במשפחה, ואני? אני ראיתי בעצמי מין תחליף לאבא שלי, הרגשתי שאני חייבת לשמור על אמא שלי ועל אחי. למנוע מהם ולו את הסבל הכי קטן שיש, להגן על חייהם בחיי אם צריך. נשבעתי ליד המצבה של אבא שלי שתמיד אשמור עליהם ובחיים לא אגרום להם לסבל או לאכזבה.
ואז, כשהתגייסתי וסיימתי טירונות של חודש, אמרו לי ששובצתי לקורס מאבחנים ביטחוניים, שזה אומר לעמוד במחסומים ולבדוק את הערבים שנכנסים לארץ.
כשאמרו לי ששובצתי לקורס הזה הרגשתי כאילו אמרו לי שחליתי במחלה חשוכת מרפא. איך אני אספר את זה לאמא?
איך אני אספר לה שמעכשיו במשך שנתיים אני בקושי אהיה בבית? כי בתפקיד הזה אי אפשר לעשות יומיות, הבסיס הוא רחוק מהבית, באזור מאוד מסוכן.
כשסיפרתי לה את זה היא התחילה לבכות, היא קיבלה את זה מאוד קשה ואפילו איימה להתאבד. ואז סיימתי את הקורס והגעתי לפלוגה. מהרגע שדרכתי בפלוגה הזאת, סיפור האהבה הכי גדול של החיים שלי התחיל.
איך שהגעתי לפלוגה הייתי עם חום, עוד לא שובצתי בשום מחלקה ועדיין לא היה לי חדר, הקצין שלח אותי לחדר שישים ושלוש, חדר בנות מחלקה אחד.
הוא אמר לנו לבחור שם מיטה ללילה אחד, כי למחרת אנחנו הולכות הביתה ועד שנחזור לפלוגה כבר תהיה לנו מחלקה וחדר משלנו.
אני בחרתי ישר במיטה אחת בתחילת החדר. מכל החדרים בפלוגה הכניסו אותי לחדר שישים ושלוש, בלי שזאת תהיה המחלקה שלי בכלל. מכל המיטות בחדר דווקא בחרתי את המיטה הזאת, מיטה שבקירות מסביבה יש המון תמונות של בחורה שבחיים לא פגשתי.
כל הלילה לא הצלחתי לישון, החום הגבוה הפריע לי להירדם, עד שמצאתי את עצמי מסתכלת על התמונות שלה.
ה', היא כל כך יפה! אני זוכרת שאמרתי לעצמי בלב "באמת במקום הזה יש דבר כזה יפה? בכל החרא שבמקום ובתפקיד קיימת בחורה כזאת יפה? אין מצב. היא בטח כבר השתחררה או משהו."
ובבוקר, חברה טובה שלי מהטירונות ישבה לידי על המיטה ופתאום הבחורה מהתמונות נכנסה לחדר עם תיק גדול.
"אמאלה, מי אתן!?" היא אמרה מיד כשנכנסה.
הסתכלתי עלייה ולא האמנתי שהבחורה מהתמונות באמת קיימת, שהיא עומדת מולי ומדברת אליי.
אמרתי לה "אנחנו הבנות החדשות, אני רק ישנתי פה הלילה אנחנו תכף הולכות."
היא אמרה "טוב.”
יצאנו הביתה לשלושה ימים וחזרנו לפלוגה ואז אמרו לי שהכניסו אותי למחלקה אחד ושאני ישנה בחדר שישים ושלוש עם הבנות של המחלקה, עם נטלי, הבחורה מהתמונות.
כל פעם שהסתכלתי עליה ראיתי בחורה סנובית. אחת כזאת שמתה על עצמה וחושבת את עצמה מעל כולם.
היא נראתה כל כך מסתורית, כאילו היא מנסה להעמיד פנים שהיא מישהי שהיא לא, שהיא מנסה לשחק אותה חזקה וקשוחה אבל בעצם היא כל כך שברירית ורכה..
באותו יום הייתה המשמרת הראשונה שלי, משמרת בקו גבול עם בית לחם. בגלל שאני חדשה וזאת המשמרת הראשונה שלי אז היו צריכים לצוות אותי לחייל או חיילת שיראו לי איך הכל מתנהל.
בהסעה בדרך למשמרת המפקד הקריא את העמדות, ובאיזה עמדה כל אחד יהיה ואז אמר "נטלי את תחפפי את מור".
"מה? למה דווקא אני?" היא ישר אמרה עם צחקוק קליל. חשבתי עוד יותר שהיא סנובית, שהיא בנתה מסביבה חומה שלא מאפשרת לאף אדם חדש להתקרב אליה.
הגענו למשמרת, נכנסנו שתינו לעמדה סגורה, ישבנו שם ארבע שעות, היא הסבירה לי מה עושים בעמדה הזאת וגם התחלנו קצת לדבר.
היא התחילה לספר על עצמה ואני סיפרתי על עצמי, היא כבר הייתה ותיקה, התגייסה שנה וחודשיים לפני.
אחרי זה הוציאו אותנו להפסקה ושוב שלחו אותי איתה לעמדה אחרת לעוד ארבע שעות. המשכנו לדבר וסיפרנו אחת לשנייה דברים מאוד אינטימיים.
באותו זמן היה לי חבר, חבר שלא אהבתי. אהבתי מישהי אחרת כבר שנה והייתי כל כך בדיכאון בגלל שאני והיא ניתקנו קשר, ככה שלא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי.
מצד אחד, יש לי חבר שמטורף מאהבה כלפיי, מצד שני, אני אוהבת מישהי שניתקה את הקשר איתי, מצד שלישי, אני נמצאת במקום ובתפקיד שאני לא רוצה להיות בו.
סיפרתי לנטלי על החבר ואת זאת שאהבתי החלפתי ל"זה" שאהבתי, לא רציתי שהיא תדע עדיין שיש לי משיכה לבנות.
סיימנו את המשמרת וחזרנו לפלוגה, מאז היה בינינו רק שלום – שלום.
שלושה ימים אחרי זה היו לנו מטווחים. כמה דקות לפני, אמרו לי שקיבלתי עונש לצאת יום אחד אחרי כולם הביתה. עונש כל כך לא מוצדק, וזה עוד יותר דיכא אותי. לא הפסקתי לבכות ולצעוק שאני אעשה לעצמי משהו!
אחד המפקדים שהיה שם הורה לנטלי, מבין כל החיילות והחיילים שהיו שם והיו הרבה, לגשת אליי ולהרגיע אותי.
היא ניגשה אליי וניסתה להרגיע אותי ורק היא באמת הצליחה, אפילו הצליחה לגרום לי לחייך.
מאז התקרבנו אפילו יותר. ישבנו מדי פעם על הספסל בפלוגה והיינו מדברות, צוחקות, כותבות מכתבים אחת לשנייה.
ואז החלטתי שאני חייבת לספר לה עליי. כשהיא ירדה מהחדר למטה והתהלכה לכיוון ההסעה למשמרת רצתי אחריה ואמרתי לה, "נטלי אני ואת בזמן אחרון התקרבנו ואני מרגישה שאני מאוד סומכת עלייך ואני רוצה שתדעי ששיקרתי לך, זה שאני אוהבת זה לא זה זאת היא, אני דו מינית…"
היא הייתה בשוק, לא ידעה מה לענות לי. היא אמרה שכשתגיע למשמרת היא תתקשר אליי. הלכתי לחדר ואחרי כמה דקות היא התקשרה, "מור אני עדיין בשוק ממה שסיפרת לי." התחלתי לספר לה איך הכל התחיל עם זאת שאני אוהבת וכמה שאני מתגעגעת אליה…
מאז כמה פעמים היא שאלה אותי מה בנות עושות, שאלה איך זה מרגיש, איך הכל קרה איתה ומה הדבר הכי רציני שעשיתי עם בת.
ואני כל הזמן הזה, רק ביקשתי קב"ן. ידעתי שברגע שהוא ישמע את הסיפור שלי הוא יוציא אותי מהתפקיד הזה ויעביר אותי לתפקיד אחר קרוב לבית, שאני אהיה כל יום בבית עם אמא שלי ואחי.
שלושה חודשים משכו אותי עם הקב"ן ולא קבעו לי פגישה אתו, כל שלושת החודשים האלה גרמו לאהבה שלי כלפי זאת שאהבתי לרדת, וכבר כמעט שכחתי אותה, כי ביליתי יותר זמן עם נטלי, אבל עדיין לא הרגשתי רגשות כלפי נטלי. רק הנוכחות שלה גרמה לי לשכוח מהאהבה הקודמת, עד כדי כך שגם כשההיא חזרה לחיים שלי זה לא עשה לי כלום.
יום אחד אמרו לי שלמחרת יש לי תור אצל הקב"ן. אמרו לי את זה בדיוק בהסעה מהמשמרת לפלוגה, היה כבר עשר בלילה, נטלי גם הייתה בהסעה וקראה לי לשבת לידה כי יש לה משהו חשוב לספר לי, היא התחילה לספר לי בהתרגשות, "מור… מישהי… חברה טובה שלי ניסתה לנשק אותי… אני לא ידעתי מה לעשות, אני לא יודעת מה עבר עליי, אני אהבתי את זה… אולי גם אני כזאת?"
התחלתי לדבר איתה על זה ואמרתי לה שזה לא דבר רע והייתי כל כך בשוק.
למחרת היה לי את התור לקב"ן, זה היה ביום שיצאנו לשבוע חופש, כשאחרי השבוע הזה יש לנו שבוע שטח ואז שבוע נופש.
כל הדרך אליו רק חשבתי על מה שהיא סיפרה לי, חשבתי לעצמי שאולי יש סיכוי אם היא כן אהבה את זה.
בכל זאת באתי לקב"ן ואמרתי לו שאני רוצה לצאת. סיפרתי לו על אבא שלי ועל המשפחה שלי והוא אמר, "מור, יש לך עכשיו שלושה שבועות בלי משמרות. רגילה, אימון ונופש. תחזרי אליי אחרי שלושת השבועות האלה, אם תגידי לי שהכל נשאר אותו דבר או החמיר אני מוציא אותך מפה."
הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ! ישר התקשרו אליי מהבסיס ואמרו לי שהוא דיבר איתם ושהוא כבר כותב מכתב להוציא אותי.
הייתי כל כך מאושרת מצד אחד, אבל מצד שני לא הפסקתי לחשוב על מה שנטלי סיפרה לי.
יצאתי לשבוע חופש. יום אחד בשבוע חלמתי על נטלי, חלמתי שהיא אומרת לי לנשק אותה. למחרת קמתי עם צמרמורות כל כך חזקות, לא הפסקתי לחשוב על החלום. הרגשתי שנטלי נכנסה כל כך עמוק ללב שלי, דווקא עכשיו, דווקא כשאני עוזבת את הפלוגה!
אמרתי לעצמי שאני חייבת לספר לה מה אני מרגישה, לא רציתי לעזוב בלי שהיא תדע.
כתבתי לה מכתב ושלחתי אותו באייסיקיו, היא אמרה שנדבר על זה בשבוע שטח.
ביום שבת בלילה התחיל השבוע שטח והיא לא הגיעה. היא נפלה יום קודם וקיבלה חופשה של יומיים בבית.
ביום שני היא הגיעה לשבוע שטח, בהתחלה היא לא דיברה איתי ואז אמרה בחיוך, "שלום מור."
אמרתי לה שלום ואז היא אמרה לאחת החברות שלה, "אורטל, השארת לי מיטה עמוקה אז הלכתי לחדר של מור."
לא הבנתי, לפני רגע סיפרתי לך שאני רוצה אותך ואת עוברת לחדר שלי?
אחרי כמה דקות היא באה ואמרה לי, "מור, אחרי המסדר לילה, תבואי איתי להביא מזרון," אמרתי "טוב" ואז נגמר המסדר לילה והקצינה שלנו בדיוק עברה לידנו. נטלי אמרה לה, "שירי, אני צריכה מזרון."
שירי אמרה, "הנה, מור פה, היא תבוא איתך להביא מזרון."
"כן, יאללה נטלי, בואי אני אבוא איתך." אמרתי.
נטלי ישר אמרה "לא! לא צריך אין לי כוח! אני אישן איתך מור, טוב?"
"טוב…" אמרתי, הייתי בשוק!
בלילה ישנתי לידה והיא אמרה לי "מור תיגעי פה רגע, בחזה שלי, נראה לי שיש לי גוש." מתחת לחזייה!
או שאמרה לי לגעת בבטן שלה כי לדעתה היא נפוחה, או שאמרה לי לעשות לה דיגידיגי או מסז'.
שלושה לילות עד סוף השבוע שטח ישנו מחובקות, כל הזמן ביחד. כל בוקר קמתי לחדר אוכל והבאתי לה אוכל עד המיטה.
כל רגע עשתה סצנות קינאה כשמישהי או מישהו היו מתקרבים אליי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי! פאק, עוד כמה ימים אני עוזבת את הפלוגה, אני לא אראה אותה יותר! הרי היא גרה בדרום ואני במרכז, שתינו חיילות, איך אני אצליח לראות אותה?
כבר לא כל כך ידעתי אם אני רוצה לצאת או לא.
סיימנו את השבוע שטח ואת שבוע הנופש וחזרנו לפלוגה.
אחרי יומיים היה לי תור חוזר לקב"ן, הרי הוא אמר לי לחזור אחרי השטח והנופש ואז הוא יוציא אותי, הרגע שחיכיתי לו שלושה וחצי חודשים הגיע!
היה כבר עשר בלילה, אמרתי לנטלי שמחר יש לי תור לקב"ן והיא כבר ידעה שהוא אמור להוציא אותי. כל אחת נכנסה לחדר שלה, כי כבר העבירו אותי לחדר אחר שהיה ממש ליד החדר שלה.
ניסיתי להירדם ולא הצלחתי, כבר היה שתים עשרה ואני אמורה לקום בשלוש לפנות בוקר למשמרת בוקר!
פתאום בשתים עשרה הדלת נפתחת, החדר היה חשוך. כל הבנות בחדר כבר נרדמו, קמתי ושאלתי "מי זה?"
פתאום אני רואה את נטלי נכנסת, דוחפת אותי ונשכבת לידי במיטה, אמרתי לה, "לא, לא, אני בטח חולמת את לא באמת פה, את לא רצינית!"
היא צחקה ואמרה לי "חשבתי על זה, אני לא רוצה שתעזבי." לא ידעתי מה להגיד לה, כבר היה ברור לי שאני לא רוצה לעזוב אבל לא רציתי כל כך שהיא תדע.
למחרת הגענו למשמרת בוקר והיא אמרה לי, "מור, אם את עוזבת, אני מוחקת את המספר שלך מהפלאפון שלי, אני מוחקת אותך מהאייסיקיו ומכל מקום אפשרי את יכולה לשכוח ממני!"
אמרתי לה, "נטלי אני לא עוזבת! היום היה לי תור לקב"ן נכון? הייתי אמורה לצאת היום מהפלוגה נכון? איפה אני? אני פה! פשוט לא הלכתי לתור שלי כי אני רוצה להישאר פה אתך!"
מאז כל לילה היא באה לישון איתי, זה כבר היה מובן מאליו שאנחנו מסיימות משמרת, היא הולכת לחדר שלה להתקלח וישר באה למיטה שלי, עד שזה הגיע למצב שגם כשאני לא נמצאת היא באה לישון במיטה שלי.
כל הפלוגה התחילה לדבר עלינו. כולם ניסו לסכסך, היא הרי הייתה וותיקה בפלוגה והייתה הכי יפה בפלוגה והרבה אנשים שאהבו אותה או שסתם היו חברים שלה קינאו. קינאו כי כל הזמן היא הייתה איתי והתרחקה מכולם.
פעם אחת, במשמרת שאחריה היינו אמורות לצאת הביתה ביחד, כל אחת ישבה בעמדה, דיברנו בפלאפון והיא שאלה אותי מה אני עושה.
אמרתי שאני כותבת מכתב לזאת שאהבתי כי יש לה יום הולדת, נטלי התעקשה שאחרי המשמרת אני אראה לה את המכתב.
כל יום כתבתח משפט אהבה אחר, מגלגלת אותו ועוטפת אותו בגומי ומביאה לנטלי.
באותו יום כתבתי לה, "כשאת תיזכרי ברגשות שלך ויהיה לך מה להגיד, לי כבר לא יהיה מה לשמוע." וכתבתי גם שהגיע הזמן לשכוח את האהבה הזאת.
היינו בתחנת אוטובוס, היא קראה את המשפט ואת המכתב שכתבתי לזאת שאהבתי, יצאה מהתחנה וישבה על ספסל ליד ושלחה לי הודעה לפלאפון, "מהיום אני ואת לא חברות יותר."
קמתי ישר ובאתי לספסל. אמרתי לה, "נטלי מה יש לך? מה זה ההודעה הזאת?" היא אמרה "את החלטת משהו, אני החלטתי משהו."
פתאום בא האוטובוס. עלינו עליו זריז, כל הנסיעה לתחנה המרכזית היא לא דיברה איתי. איך שהאוטובוס עצר היא ישר ברחה, ממש רצה לתחנה מרכזית ואני רצתי אחריה וצעקתי "נטלי! תעצריייי!"
היא לא עצרה.
בלילה היא התקשרה ושאלתי אותה למה היא לא רוצה להיות חברה שלי יותר. היא אמרה, "חשבתי שאני אוהבת אותך בתור חברה רגילה, אבל הבנתי שלא. אז למה שנמשיך להיות חברות? אני לא רוצה להיות צבועה אתך."
התחלתי לבכות ורציתי לנתק את השיחה. היא לא רצתה, ניתקתי בכל זאת והיא ניסתה להתקשר. לא עניתי. נכנסתי למיטה בוכה, רציתי לישון והיא התקשרה שוב. עניתי, היא אמרה לי, "אני בדרך כלל לא מבקשת סליחה אבל הבנתי שפגעתי בבן אדם מאוד חשוב לי ואני רוצה לבקש ממך סליחה, אמרתי את זה מעצבים זה לא ככה באמת."
שאלתי אז מה היה כל היום הזה, והיא אמרה, "לא יודעת. בקיצור אני לא רוצה שתפסיקי לאהוב אותי, תהיי שלי,"
הייתי בשוק של החיים שלי! היא הרי כל הזמן אומרת שהיא סטרייטית! למה היא רוצה שאני אוהב אותה ואהיה שלה?
מאז היא אומרת את זה כל הזמן. עושה לי סצנות קינאה מטורפות וזה הגיע למצב שהיא רבה עם אנשים שמנסים להתקרב אליי ואומרת להם שאני אוהבת רק אותה.
כל הסיפור הזה נמשך עשרה חודשים. עשרה חודשים שאנחנו ישנות ביחד, עושות משמרות ביחד, הגעתי למצב שוויתרתי על ימים בבית בשביל להיות איתה, ויתרתי על שבתות בבית בשביל להיות איתה, ויתרתי על פטורים והחלפתי אותה בעמדה הכי קשה, כשהייתי עם דלקת בבטן והייתי עם אנטיביוטיקה, כשיום קודם הייתי בביקור רופא, וויתרתי על גימלים שהרופא נתן לי.
בין משמרת למשמרת שיש לי רק ארבע שעות לישון נסעתי איתה לביקור רופא כי לא הרגישה טוב. היא הייתה מעירה אותי באמצע הלילה כי היא לא הייתה מצליחה להירדם, או כדי להדליק את המאוורר, או אפילו סתם כדי שאני אעשה לה דיגידיגי. כל לילה הייתה אומרת לי לחבק אותה.
יום אחד, כשאמרה לי לעשות לה ליטופים בפנים, הפנים שלנו היו כל כך קרובים אחד לשני, הסתכלתי עלייה וליטפתי אותה.
למחרת במשמרת היא שלחה לי הודעה. "שאלה, אם אתמול הייתי נשארת עוד, היית מנסה משהו?"
החזרתי בהודעה. "לא, אני בחיים לא אעשה משהו שאת לא רוצה שאני אעשה, יש לי כבוד לחברות שלי, אבל למה? זה היה נראה כאילו אני הולכת לעשות משהו?"
היא אמרה שכן ושאלתי, "אז למה לא התרחקת?" היא ישר התחמקה ואמרה בתקיפות, "מה זה החקירות האלה?"
כל פעם שהייתי שואלת אותה למה היא עשתה ככה ואמרה ככה היא הייתה עונה ב"ככה. כי בא לי".
כל הזמן כתבתי לה מכתבי אהבה, שירי אהבה, עשיתי כל מה שהיא רצתה, עזבתי את כולם בשבילה.
ויתרתי על לשרת קרוב לבית, ויתרתי על המשפחה שלי בשבילה! למרות שידעתי שברגע שהיא תשתחרר תישאר לי עוד שנה בצבא.
שבוע שלם לפני השחרור שלה רק בכיתי, הסתובבתי כמו בן אדם מת, כל הזמן רק אמרתי, "יום שלישי זה סוף העולם, יום שלישי זה סוף העולם."
בלילה האחרון שלה בפלוגה, הלכנו לישון באחת לפנות בוקר, כשאני ידעתי שאני אמורה לקום בשתיים, כי יש לי משמרת בוקר ושהיא אמורה לקום יותר מאוחר וללכת הביתה בלי לחזור יותר לפלוגה.
חיבקתי אותה בלילה הזה כל כך חזק ובשתיים בלילה, כשהשעון צלצל הייתי צריכה לקום וראיתי אותה ממשיכה לישון, לא רציתי להעיר אותה.
התארגנתי למשמרת וירדתי למטה. איך שירדתי התחלתי לבכות, כל היום רק בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, אפילו לא כשאבא שלי נפטר!
עדיין יש על המסך של המחשב שלי (מסך עשרים ושתיים אינץ') תמונה שלי ושלה, עדיין תלויה בחדר תמונה גדולה שלי ושלה.
אני עדיין מחשיבה אותה לאדם הכי חשוב לי בחיים ועדיין, תמיד כשאני נזכרת בה, יש לי צמרמורות.
אין ספק שהיא סיפור האהבה הבלתי נשכח שלי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il