דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
02/03/2017
אוקטובר. 5.
יוני ישב מהורהר באוטובוס הריק שהזדחל לאיטו בשכונות החרדיות בירושלים.
הוא התרכז בספר שמולו וקרא מספר שורות בעצלתיים. האוטובוס שייט לו באזור התחנה המרכזית, אנשים בודדים עלו וירדו. לפתע נכנס נער. הוא היה גבוה והיה לו שיער ארוך ושחור, גוף רזה וחלק וחיוך חמוד. הוא לא ראה את החיוך שלו, אבל הוא משוכנע שאם היה מחייך היה מבצע חיוך חמוד מאוד.
הנער הזכיר לו… הזכיר את עתיר, ואת אמיר ואת כל מי שאי פעם גידל שיער ארוך ויפה כזה. חזותו אמרה – אני מורד, לא אכפת לי מהמסגרת, מהחברה. אני לא שם זין על מה חושבים עליי – אבל הניגוד בין גופו העדין ותספורתו הפרועה הייתה מחזה מלבב במיוחד. יוני אהב ניגודים, זו הסיבה שהתאהב קשות בהוא שאין לנקוב בשמו, ובעוד שורה של אנשים הפכפכים ופזיזים.
הוא היה נראה כבן שבע עשרה, אולי שמונה עשרה. מצד שני, הוא העריך גם את עתיר, שהיה בן עשרים ושתיים הערכה דומה.
יוני העיף עליו מבט מידי פעם. לא נראה שהנער מרגיש במבטיו, הוא היה שקוע כולו בפלאפון הנייד שלו.
יוני הרהר מעט, הרים את הסמארטפון שלו, והקליק על לחצן המצלמה. הוא אהב לצייר, והתמונה הייתה עבורו תחליף סביר לציור המחזה המרנין. התמונה לכדה את הנער מביט לעבר הפלאפון שלו בריכוז, ריסיו הארוכים והיפים דרוכים במתיחות.
יוני הביט בנער עוד שעה קלה. אחר כך הצמיד את ראשו לחלון האוטובוס והרהר על הפכים וניגודים, על דיכוטומיה של טוב ורע ועל שאר מחשבות מופשטות. הוא שקע בשינה מעורפלת. ההרהורים הפכו לחלומות על דמויות אפלות בעלות פנים רכות וזכות. הנער. אוי. הנער. בן גילו לערך. ניגוד כה מושלם. תמיד נמשך לניגודים. יופי ברוטלי, רוע עדין, כאב מתוק.
***
אוקטובר. 5.
דניאל עלה לאוטובוס, שומע מוזיקת מטאל רעשנית כהרגלו. הצרחות, התיפוף הברוטאלי, הלחישות צמאות הדם. כל אלה היו חלק מעולמו הפנימי והמתוסבך. עולם שחיפש לזעוק, לטלטל, לקרוע ולשבור.
הכל היה מעורער בחייו. בליל של צבעים וקולות.
לפתע הוא הבחין בו. יושב בדיוק שם.
בולט בין שאר הברואים.
נער בלונדיני, גבוה ורזה. לא נראה שהבלונדיני מבחין בו. אולם דניאל התמלא רוך. כה תמים הוא נראה, שקוע בחלון ומביט מהורהר בנוף החולף. כה ענוג, כה שליו. כן. זה מה שהיה חסר בחייו של דניאל עד עתה, שלווה. הוא רצה מזור לנפשו המזועזעת והמטולטלת. רצה אי של שפיות בלונדינית ומתוקה בים של שחור וזעקות גראולינג חסרות צורה.
הבלונדיני שקע בשינה. חיבה מהולה בתשוקה הוא חש. הבלונדי נראה כעת כמלאך. כילד טהור. אני אוהב אותו. הוא חשב. אני אפילו לא מכיר אותו, אבל… הוא החצי השני שלי.
הוא הרגיש צורך עז לגשת לבלונדי הישן, לחסות בצלו, להתחמם מחום גופו הישן, להרגיש שוב בטוח ומוגן.
ניסיון החיים הקצר שלו לימד אותו שאין שום דבר נצחי. בלי יוצאי דופן. גם הנער היה עתיד להתעורר ולרדת מהאוטובוס, ולקטוע את המחזה שנסך בטחון וחום בחזהו.
ידו, כאילו מאליה, שלפה את הפלאפון שלו ותיעדה את הנער בתמונה אחת ברורה. כאילו חזתה את בוא הימים הנוראים, שבהם יזדקק נואשות למזון נפשי שישקיט – ולו לזמן מועט – את נפשו הבוערת מכאב ותשוקה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il