סיפור שהיה ואולי יהיה

10/05/2009

בחייה סיפרה לי אימי, יותר מפעם אחת, כיצד הופיעה סבתי ליד מיטתה. כשהלכה זו לעולמה מבלי לומר שלום, ליבה של אימי נצבט בקרבה. צערה היה גדול מאוד, והביא לידי כך שבאחד הלילות במהלך ישיבת השבעה עליה, ניעורה אימי משנתה והנה היא ניצבת מעל מיטתה עם חיוך וכף יד מלטפת.
'הנה, באתי לומר לך שלום, ילדתי. אל תצטערי כי טוב לי במקומי החדש.'
"חשתי את חום ידיה והרחתי את ריחה!" כך טענה אימי תמיד. ומי שרצה להאמין בכך-האמין.

אני האמנתי.

עכשיו מתה אימי.

ימי השבעה כבר הולכים ומתרחקים מעימנו, וטרם הופיעה אימי מעל מיטתי. האם זה דווקא בגלל היותי מחכה ומחכה? או, אולי בגלל שידעתי בתוך תוכי שמותה קרב ובא והתכוננתי אליו?

בכל זאת.

תמיד האמנתי שאימי מספרת את סיפורה בכוונה ברורה-להמשיך את המסורת ולהופיע לרגע אחד אחרון כאורחת.

לא יעבור יום אחד בחיי, שבו לא אקווה שהנה זה בא! ושאימי תופיע ותעביר לידי את "שרביט המסורת".

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il