עבדו של החד קרן – פרק ג'

20/01/2014

בתום שנה לחיי עם אדוני ואהובי יכולתי לסקור את מה שעבר עלי מאז הפכתי לעבדו ולחייך בסיפוק. בעקבות אותה מודעה קטנה השתנו חיי לחלוטין ולא היה יום שבו לא בירכתי את עצמי מחדש על שאזרתי אומץ והתקשרתי לרפאל.
כפי שסוכם עברתי לגור אצל רפאל ומיד התחלתי לטפל בו ובביתו, מתמסר לו בכל ליבי ונפשי. בשבילי זו לא הייתה עבודה, לעונג היה לי להיות קשוב אליו, לעמוד לרשותו בכל רגע שחפץ בי ולציית לכל משאלותיו.
מעולם לא התחרטתי על החלטתי לבחור בו כאדוני, רפאל היה הטוב שבאדונים – הוגן, חביב, מתחשב ואסיר תודה.
רפי דחק בי ללמוד ברצינות, ואסר עלי להזניח את שיעורי כדי לפנק אותו. הוא תלה על המקרר את לוח המבחנים והעבודות שלי, עיין בו בתשומת לב, שאל איך הצלחתי במבחן זה או אחר, עזר לי להתכונן למבחנים החשובים ואפילו רכש למעני מחשב חדש עם מדפסת כדי שאוכל להגיש את עבודותיי מודפסות.
כשמחיתי שחבל על הכסף ואני יכול להשתמש במחשב שלו הוא שתק רגע, מקמט את מצחו כדרכו תמיד כשניסה להתרכז, ואז הסביר לי שהוא עובד הרבה מהבית והוא מעדיף שאיש לא ייגע במחשב שלו מחשש שמשהו ישתבש. "למעשה," הוסיף, "אני אוסר עליך בכל תוקף לגעת במחשב שלי. האם זה ברור דורון?"
הנהנתי והבטחתי לא לגעת במחשב שלו בשום פנים ואופן, ואחר כך כרעתי על ברכי, הודיתי לו על המתנה שהעניק לי ושאלתי בענווה אם אני יכול, לאות תודה, לעסות את כפות רגליו.
הוא צחק, אמר שאני ילדון ערמומי ושהוא מרשה לי לבצע את זממי בכפות רגליו בתנאי שאגמור קודם את השיעורים.
"גמרתי הכול לפני שהגעת הביתה כדי שיהיה לי זמן להיות אתך." אמרתי והתחלתי לחלוץ את נעליו. רפאל נאנח והתרווח על הספה, מרשה לי להתענג כאוות נפשי ואחר כך משך אותי אליו והושיב אותי על הזין שלו… לא דיברנו יותר, לא על מחשבים ובטח שלא על שיעורים.
ההתלהבות שלו מגופי לא פחתה גם אחרי כמה חודשים יחד, ואני, די היה אם היה נוגע בי או מחייך אלי ומיד היה עומד לי. הסקס שלנו הלך והשתפר, במיוחד אחרי שנפטרנו מהקונדום המאוס, ומידי פעם, כשנחה עליו הרוח – בעיקר בסופי שבוע שבהם היינו מעשנים קצת חשיש – היה רפאל פותח את ארגז העץ שלמראשות מיטתו, מוציא ממנו צעצוע מין זה או אחר ומגוון את הסקס שלנו בכל מיני המצאות משעשעות וסקסיות שגרמו לשנינו עונג רב.
בניגוד לאדונים אחרים הוא הקפיד מאוד לא להכאיב לי ונהנה להיות מידי פעם פסיבי.
בהתחלה נבהלתי קצת, אבל לרפאל היה כוח שכנוע יוצא דופן והוא הצליח להרגיע אותי ולהוכיח לי שאין בכך שום פגם ושלפי ההסכם שלנו אני אמור לעשות כל מה שהוא מבקש, ואם מתחשק לו לפעמים להרגיש את הזין שלי בתחת שלו חובתי לציית בלי ויכוחים.
למדתי לחכות בקוצר רוח לימים הארוכים של סופי השבוע שבהם היינו מתפנקים לנו יחד אחד בזרועות השני ומנצלים היטב את תוכנו של ארגז הצעצועים ואת מוטות המיטה האיתנים והמגולפים שכמו נוצרו לקשור אליהם ידיים ורגליים.
אהבתי אותו יותר עם כל יום שחלף, הערצתי אותו בכל ליבי, בטחתי בו לגמרי והצטערתי על שהוא לא מסכים שאקרא לו אדוני אפילו כשאנחנו לבד.
"אם אתה מרגיש צורך להיות רשמי דורון, תקרא לי רפאל במלעיל, זה מספיק." חייך וצבט את לחיי, "גם ככה אתה מכרכר סביבי יותר מידי ומנפח לי את האגו."
"אין לך אגו נפוח. ממש לא." הטלתי את עצמי עליו, חונק אותו בנשיקות, מתאפק אך בקושי מלהצהיר על אהבתי. "אתה הבן אדם הכי צנוע, עדין ונחמד שאני מכיר." מחיתי.
בתחילת הכרותינו אמרתי לו כמה פעמים שאני אוהב אותו והוא תמיד חייך וענה לי בחיבוק ובנשיקה, אבל מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי גם כן, ולכן החלטתי שעדיף שאשתוק ואוכיח לו את רגשותיי במעשים ולא בהצהרות.
למרות האושר הגדול שידעתי איתו הבנתי די מהר שיש דברים שאסור לי לעשות או להגיד במחיצתו. אסור לי למשל לקנא כשהוא הולך עם אחת ממכרותיו – שכולן היו נשים יפות תואר והדורות מאוד – לפגוש מכרים עסקיים שלו, או כשהוא מנשק ומחבק בחיבה את אחד האקסים שלו. הוא לא ראה את זה בעין יפה ולכן למדתי לשתוק ולהתאפק.
למדתי עוד דברים רבים אחרים – להתלבש כמו שצריך למשל, ולנהל שיחות שנונות על שום דבר במסיבות אלגנטיות שבהן הוצגתי כעוזרו הצעיר של רפאל, כמובן שכולם ידעו את האמת, אבל היו מקומות שבהם כולם העמידו פנים שהם לא יודעים, והיו מקומות שבהם אפשר היה להיות חופשי ונועז, ושם יכולנו אפילו לרקוד יחד, ולשבת יד ביד, וכשהייתי עייף או שתוי יכולתי להניח את ראשי על כתפו ולנמנם עד שהוא היה מצטחק, אומר שהגיע הזמן להשכיב את הילד ולוקח אותי הביתה.
הרגשתי נוח יותר עם החברים שלו שלא היו קשורים לעסקיו. הם ידעו שאני בן זוגו, ודיברו בגלוי על מין ועל שליטה, סיפרו סיפורים משעשעים על אורגיות ועל כל מיני חידושים והמצאות בתחום הבלתי נדלה הזה של תענוגות המין.
רק על אהבה הם לא דיברו אף פעם, כנראה שהנושא הזה מוצה עד תום ושיעמם אותם.
בהתחלה חשתי נבוך ומטופש כשהוא התעקש לקנות לי בגדים הדורים ולימד אותי לקשור עניבה, להחזיק כהלכה מזלג וסכין, ולהתמודד עם אכילת דג בצורה מנומסת, אבל רפאל ציין שאם אני לא רוצה לבייש אותו עלי ללמוד איך להתנהג ואני צייתי לו ולמדתי להתנהג כמו בן אדם תרבותי הבקיא בהלכות העולם הגדול. למדתי אפילו להעמיד פנים שאני יודע לשתות יין ואני מבדיל בין יין זה לאחר.
לאט לאט הפכתי מפועל מגושם וביישן לאדם מתוחכם ומעודן כמו רפאל, עם הזמן הפסקתי לחוש נחות ועלוב והתחלתי להעריך את עצמי קצת יותר. בקושי הכרתי את עצמי כשהייתי מביט בראי, שערי התארך ונגזז בתספורת מחמיאה, נראיתי חטוב והדור, כמעט יפה בבגדי החדשים, אפילו תנועותיי נעשו קלילות ומלאות ביטחון, והכל בזכות אדוני האהוב רפאל.
הוא אפילו שלח אותי לקורס בישול כדי שאדע איך להכין מאכלים מעודנים יותר, ולמרות שהמשכתי להעדיף שניצל, צ'יפס, נס קפה ובירה, נעשיתי טבח לא רע בכלל, ויכולתי, אם היה בכך צורך, להפיק ארוחה מרשימה בזמן קצר עד להפתיע.
אפילו גברת בלומה – עוזרת הבית המסורה של רפאל – הפסיקה לראות בי פרחח חצוף והבינה שאני מסור לו ואוהב אותו בדיוק כמוה. כל יום שלישי הייתי מקפיד להכין לה ארוחה טעימה ולהנעים את זמנה בשיחה וכמובן לעזור לה להזיז את הרהיטים הכבדים.
החדר שיועד לי הפך די מהר לחדר עבודה בלבד. החזקתי שם את המחשב והמדפסת ואת ספרי הלימוד שלי ולפעמים הייתי חוטף שם תנומת אחר צהרים על המיטה, אבל חוץ מפעם אחת שבה רפאל היה מצונן לא ישנתי שם אף פעם. גם אז, למרות שגירש אותי מחדרו בטענה שהוא לא רוצה להדביק אותי, הוא פלש למיטתי באמצע הלילה, התלונן שהוא בודד וקפוא ושאני מזניח אותו, ונרדם בזרועותיי, רגליו מסובכות ברגלי.
לכאורה היינו זוג רגיל לכל דבר ועניין. התנהגנו כמעט כמו כולם חוץ מפרט אחד קטן – אנחנו לא רבנו אף פעם – מעולם לא התווכחנו על שום דבר, תמיד קיבלתי בלי שמץ של ערעור או ויכוח את דרישותיו. בזוגיות שלנו אני זה שויתרתי תמיד, התמסרתי לו בלי היסוס והענקתי לו את מבוקשו בלי שום תלונות, מנסה לרצות אותו עוד בטרם ביטא את רצונו ושותק גם כשהוא פגע בי.
שנאתי במיוחד את הגברות ההדורות הללו שהוא היה מבלה אתן לפעמים, וכבשתי באומץ את דמעותיי כשהוא היה יוצא מידי פעם מהבית בלי להגיד לי לאן וחוזר רק לפנות בוקר בלי להסביר ובלי להתנצל. אף פעם לא שכחתי שאני זה ששייך לו, ושהוא שייך רק לעצמו ולכן הוא לא חייב לי הסברים.
אני לעומת זאת לא בגדתי בו אף פעם. למרות שהיו לי כמה הצעות מגברים שהתיימרו להיות ידידיו, מעולם לא התפתיתי.
למדתי להיחלץ בזריזות תקיפה משיכורים חרמנים שניסו ללכוד אותי בפינות שירותים של מסעדות או בתים פרטיים ולהעמיד פנים שאני לא מבין את ההצעות המגונות שלהם. אף פעם לא סיפרתי לרפאל על מעללי חבריו, אמרתי לעצמי שאין טעם להביך אותו ולגרום לסכסוך, אבל בסתר ליבי חששתי שהוא פשוט יצחק ולא יטרח לקנא, ובזה לא הייתי יכול לעמוד.
אני גאה לציין שבמשך שנה שלמה מילאתי את פרטי ההסכם שלנו על כל פרטיו ודקדוקיו ולא סרתי ממנו ימינה ושמאלה. מהרגע שפגשתי בו הקפדתי לקיים את כל דרישותיו בדקדקנות של יהודי חרד המקפיד על מצוות הדת ובטח הייתי ממשיך בכך עד עצם היום הזה לולא המדפסת שלי שהתקלקלה בדיוק כשהייתי צריך להדפיס את עבודת הגמר בה היה תלוי הציון הסופי שלי בתעשייה וניהול.
העבודה הייתה כבר מוכנה ולמעשה הייתי יכול לשלוח אותה למורה שלי במייל, אבל הוא היה אחד מאותם אנשים שלא אוהבים לקרוא מסמכים מהמסך, ולכן דרש שנביא את עבודותינו מודפסות על ניר.
זה כבר קרה בעבר ואז שלחתי את העבודה במייל למחשב של רפאל שהדפיס לי אותה במהירות במדפסת הלייזר שלו. לצערי הוא לא היה באותו יום בבית, יצא לארוחה עסקית עם אנשים שבאו מחו"ל להתארח על חשבון החברה בה עבד.
לא ידעתי מתי ישוב בדיוק, אבל ידעתי שהוא יגיע מאוחר מאוד, מסריח מהבושם הנשי של הגברת הצעירה והפלרטטנית שליוותה אותו, שיהיה קצת שתוי ובטח עייף מאוד, ומחר בבוקר הוא ירטון בחוסר רצון כשאטריד אותו עם העבודה שלי ויהיה לו קשה לקום מהמיטה כי ראשו יכאב.
מה הבעיה? הרהרתי לעצמי, אני רק אפתח את תיבת המייל שלו, אדפיס בזריזות את העבודה שלי ואחר כך אמחק את המייל שלי ואף אחד לא ידע כלום. מאז שרפאל אסר עלי לגעת במחשב עברו כמה חודשים וצברתי הרבה ניסיון בעבודה עם מחשבים. אני לא מטומטם, אני לא אגרום שום נזק ולא אמחק שום דבר.
שלחתי לו את העבודה שלי התיישבתי בלב הולם מול המחשב שלו. תוך כמה דקות הדפסתי את עבודת הגמר שלי ואחר כך מחקתי את המייל המרשיע, וכבר עמדתי לקום כשפתאום ראיתי שיש אצלו אתר אחד שנשאר פתוח, אתר לא מוכר לי שהרקע שלו היה שחור והאותיות שלו אדומות מאיימות. לא עמדתי בפיתוי והצצתי, זה היה אתר של בדס"מ ואני גיליתי להפתעתי שרפאל מחובר שם לפורום בכינוי חד קרן, ושיש לו גם בלוג שנקרא – עבדו של החד קרן.
אחרי שקראתי בבלוג שלו, עברתי על ההודעות שהוא השאיר בפורום ועיינתי בפנים אדומות מבושה ומכעס בתשובות שהוא קיבל התחלתי להבין למה רפאל פרסם את המודעה יוצאת הדופן הזו, ולמה נבחרתי להפוך לעבדו. פתאום כל המציאות הנפלאה והזוהרת שבה חייתי בשנה האחרונה הפכה לשקר נורא.
מעיון בתגובות שהוא קיבל לבלוג שלו קלטתי שחלק ממכריו הוירטואליים מכירים אותנו גם בחיים. האנשים הללו שפגשו בי, שדיברו איתי, העמידו פנים שהם ידידי… הם ידעו שהוא איתי רק כי הוא רוצה לנצח בהתערבות… ידעו שהקשר שלנו ריק מתוכן ובעיניו אני רק כלי חסר חשיבות ולא אדם בעל רגשות.
הכול התחיל מויכוח מטופש בין רפאל לבין כמה מחבריו לפורום. רפאל התנגד לסגנון השליטה המקובל של סשנים שכללו אלימות, כאב והשפלות. הוא טען בחום שסוג כזה של שליטה הוא חולני ומסוכן – גם נפשית וגם פיזית – לא רק לנשלט אלא גם לשולט, ומצביע על בעיות נפשיות חמורות אצל שניהם.
רפאל טען ששליטה אמיתית ועמוקה שבה העבד מתמסר לאדוניו לגמרי ולא רק למשך סשן קצר, שליטה של 24/7 נחשבת לשליטה אמיתית.
עבד אמיתי שמחפש יותר מסתם פורקן גופני זמני זקוק לשולט שימלא את כל חייו, יניח לו לשאת אליו עיניים ולהעריץ אותו. רפאל ניצל כשרון הביטוי הנפלא שלו כדי ללגלג על אדונים שמסתובבים עם שוט ומגפי עור מרשימים, מדברים בגסות וקושרים את עבדיהם לפני שהם מצליפים בהם. זו לא שליטה אמיתית הוא כתב אלא סתם סדיזם חולני שאין לו שום קשר לשליטה במובנה העמוק והרציני ביותר. רק עבד שמוסר את עצמו לידי אדונו בגוף ובנפש ושואף לשרת אדון שישלוט על חייו ונשמתו הוא עבד אמיתי, ורק אדון אמיתי ורציני שנולד כדי לשלוט יכול לשעבד עבד בלי שיאלץ להרים את קולו אפילו פעם אחת. אדון אמיתי לא זקוק לאמצעים זולים ומסוכנים כמו כאב פיזי כדי לעורר מורא וצייתנות, הציות לאדון וההתמסרות אליו מגיעה ממעמקי נפשו של העבד ונובעת מאהבה כנה לאדון, אהבה נקייה שאין בה פחד מעונש אלא רק רצון עז לכבד ולהתמסר עד כלות.
חבריו לפורום לעגו לתיאורית השליטה הזו וטענו שעבד שיקבל ליטופים ונשיקות במקום מכות יבוז לאדונו ויזלזל בו. מתנגדו העיקרי של החד קרן היה השוט השחור שנודע באכזריותו ובמספר הרב של עבדיו.
הוא הציע לחד קרן אתגר – לקחת לו עבד ולנסות עליו את השליטה הרכה שלו, והתערב איתו שעבד שינהגו בו ברכות רבה מידי יאבד את הכבוד שלו לאדונו ויבגוד בו עם אדונים קשוחים יותר.
החד קרן קיבל את האתגר וכך נולדה המודעה שפגעה היישר בליבי, שינתה את כל חיי והפכה אותי לעבדו הכנוע של החד קרן.
כחלק מההתערבות התחייב רפאל לנהל בלוג שבו יתאר איך בחר במועמד המתאים ומה התרחש בין שניהם. הוא עמד בהתחייבות וסיפר בפירוט את כל דברי ומעשי מהרגע שבו נפגשנו.
תוארתי שם כבחור צעיר וחביב, לא משכיל ומאוד לא בטוח בעצמו, צעיר מגושם ומתלהב המודע עד כאב למגרעותיו. אחרי שנבחרתי התחייב החד קרן לעצב ולאלף אותי עד שאהפוך לעבדו הנאמן והמסור והבטיח שהתהליך לא יארך יותר משנה.
עכשיו הבנתי למה כמה מחבריו ניסו לפתות אותי שוב ושוב למרות שאמרתי להם בפירוש שהם מטרידים אותי. הם לא היו מעוניינים בי אלא ניסו להכשיל את רפאל. היה אחד בשם פיני שוורץ שפשוט רדף אחרי לכל מקום ועורר בי תחושת אי נוחות כל פעם שהביט בי. מעניין אם הוא השוט השחור, יריבו של החד קרן?
בפוסט האחרון בבלוג כתב רפאל שהשנה הנעימה שבילה איתי מוכיחה את צדקת דבריו, למרות שנהג בי בעדינות ומעולם לא הפעיל עלי כוח הייתי צייתן להפליא ונעניתי ברצון לכל משאלותיו. הוא הודה שהוא מופתע מהמהירות בה השלתי מעצמי את חוסר הביטחון והביישנות שלי וכמה יפה הסתגלתי לחיים איתו, אבל הוא סבור שעכשיו, אחרי שנה שבה הוא עיצב אותי, חינך אותי והפך אותי לעבד מושלם, הגיע הזמן לשלח אותי מעל פניו. הניסוי הושלם בהצלחה והגיע הזמן להפסיקו לפני שרגשותיי אליו יצאו מכלל שליטה חתם את הבלוג ולא פירש למה כוונתו.
הוא קיבל הרבה מאוד תגובות לפוסט הזה. חלקן מחמיאות וחלקן משמיצות. בין המגיבים התפתח ויכוח ער והם לא הצליחו לגמור בדעתם מי ניצח בהתערבות – השוט השחור או החד הקרן.
רק מגיבה אחת שכונתה הפיה הוורודה לא התייחסה כלל לויכוח בין שתי שיטות השליטה, היא כתבה שהיא עוקבת אחרי הבלוג מהפוסט הראשון ובהתחלה היא חשבה שזה בלוג פיקטיבי, אבל אחרי שפגשה אותנו במקרה במסיבה אחת היא הבינה שאני באמת קיים, ולדעתה אדון חד קרן עשה לי עוול נורא כשהשתמש בי בלי ידיעתי ועכשיו, אחרי שראתה אותנו יחד, היא בטוחה שאנחנו מאוהבים זה בזה והגיע הזמן שחד קרן יחשוף את האמת, יתנצל בפני עבדו ויתוודה על אהבתו אליו.
"אני בטוחה שדורי – זה היה הכינוי שלי בבלוג – יבין ויסלח לך." סיימה הפיה הוורודה את תגובתה הארוכה בנימה אופטימית.
רפאל ענה רק לפיה הוורודה, מתעלם משאר התגובות. "פיה ורודה, הניק שלך הולם אותך להפליא, טיפשונת ורודה שכמוך, לאהבתו של עבד אין שום ערך בעיני אדון כי הוא רק עבד, ואם את לא מבינה את זה את לא מבינה שום דבר בשליטה. עדיף שתפסיקי להגיב באתר הזה ותלכי לקרוא סיפורים רומנטיים ורודים וטיפשיים כמותך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il