עבדו של החד קרן – פרק ד' ואחרון

23/01/2014

כשרפאל חזר, שתוי קצת ועייף, ומדיף ריח בושם נשי, הוא מצא אותי יושב, אדום עיניים מול המחשב שלו, וממתין לו, מזוודותיי לצידי.
ארזתי רק את הבגדים הפשוטים והזולים שהבאתי איתי והשארתי לו את הבגדים היפים שהוא קנה לי. לא לקחתי איתי שום דבר מהדברים שקיבלתי ממנו, ואפילו השארתי לו מזכרת ממני – החולצה השחורה עם הדפס החד קרן שלבשתי בפעם הראשונה שפגשתי אותו – לא רציתי לקחת אותה איתי.
"מה קרה?" הוא שאל והתיישב לאט על המיטה, מביט בי בעצב. הייתי צריך לדכא בכוח את הדחף שחשתי ליפול לרגליו ולחבק אותן. כעסתי עליו, נפגעתי ממנו, חשתי נבגד ומרומה, אבל עדיין חשתי שייך לו ואהבתי אותו למרות שרימה אותי בצורה כל כך מכוערת.
"קראתי את הבלוג שלך ואת כל ההתכתבות שלך בפורום, אני יודע הכול על ההתערבות שלך עם שוט שחור. קראתי גם את התשובה שנתת לפייה הורודה."
"כן, אני מבין." אמר רפאל ונאנח אנחה כבדה, "חבל שניגשת למחשב שלי דורון, חבל שלא הקשבת לי."
"עשיתי את זה רק כי המדפסת שלי שוב התקלקלה. לא התכוונתי לחטט… גיליתי הכל בטעות."
"אתה כועס מאוד?" שאל רפאל, מביט בי מודאג ורק אז הבנתי שכן, אני גם כועס, כועס מאוד.
"אז מה אם אני כועס? מה זה משנה? הרי אני עבד שאין לו זכות להרגיש שום דבר. אם לאהבה שלי אין ערך איזה ערך יש לכעס שלי?" הטחתי בו.
הוא לא ענה. שתק והמשיך לשבת דומם כמו פסל. לא ידעתי מה עוד אני יכול להגיד לו ולכן קמתי, לקחתי את המזוודות שלי והתחלתי ללכת.
"אתה עוזב?" שאל רפאל, הולך אחרי.
"כן, מה עוד אני יכול לעשות?"
"להישאר איתי, לשכוח מה שקראת ולהמשיך להיות שלי."
"אני לא יכול, לא אחרי שאני יודע איך הכול התחיל."
"דורון תזכור שזה רק פורום וירטואלי. אני רפאל, לא חד קרן. מה שבאמת חשוב זה אנחנו, אני ואתה. הבלוג הזה הוא סתם קשקוש וירטואלי, החיים שלנו יחד הם הדבר האמיתי." אמר רפאל וניסה לגעת בי.
ניערתי את ידו מעלי. "אם הפורום והבלוג הם רק קשקוש למה הסתרת אותם ממני? למה לא גילית לי את האמת? שיקרת לי שנה שלמה ואתה ממשיך לשקר, אני הייתי גלוי וישר אתך מהרגע הראשון רפי, ואתה… אתה לא ראוי להיות אדון. אני לא רוצה אותך יותר. תודה על כל מה שעשית בשבילי, אבל אני לא יכול להיות אתך יותר. שלום." והלכתי.

שנתיים עברו מאז ראיתי אותו שוב. הבוס שלי בעבודה קיים את הבטחתו וקידם אותי, ואני הצלחתי מאוד בתפקידי ואפילו נשלחתי לחו"ל לשנה מטעם המפעל. כל אותו זמן המשכתי ללמוד ולהתפתח, המצב הכלכלי שלי השתפר מאוד ורק חיי האהבה שלי נשארו תקועים.
כן, היו לי גברים לרוב והרפתקאות בלי סוף. הייתי פה והייתי שם, הכרתי אנשים, חוויתי חוויות, התבגרתי והחכמתי ורק לאהוב שוב לא הצלחתי.
שנתיים אחרי שהסתלקתי מדירתו של רפאל חזרתי לארץ וקראתי שהחברה בה הוא עבד בתפקיד בכיר מאוד פשטה את הרגל וכל עובדיה פוטרו. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה, הלכתי לדירה שלו, אבל אנשים אחרים גרו בה עכשיו. הם קנו את הדירה הזו מאחד, רפאל, אבל אין להם מושג לאן הוא נעלם מאז.
לא המשכתי לחקור. ויתרתי. הוא נעלם ואיננו חשבתי, ואולי זה רק לטובה.
ערב אחד נסעתי על אופנועי החדש והמבריק לערב בדס"מ שערך פאב גייז. רציתי לפגוש חברים ותיקים, להתפאר קצת בהצלחותיי, אולי לתפוס זיון, ואז, בעודי יושב על הבר, מוקף ידידים, שותה בירה, נכנס למועדון פיני שוורץ, השוט השחור, לבוש כדרכו בבגדי עור שחורים, הבעה שחצנית על פניו, ראשו מגולח ומבריק, ובעקבותיו פוסע רפאל, גורר רגליים נעולות כפכפים מרופטים, לבוש שראוול שקוף למחצה ודי מזוהם וחולצת טריקו מקומטת. אם לא די היה בכך על צווארו היה קולר שחור של כלב, אות לכך שהוא עבד ששייך למישהו. לפי הצורה בה ציווה עליו השוט ללכת ולהביא לו בירה רפאל, החד קרן שהיה פעם אדוני, הפך לעבדו של השוט השחור.
בהיתי בהם המום. ידעתי שהוא יחוש מושפל אם יפגוש בי וניסיתי לחמוק משם בחסות ההמון, אבל תקוותי נכזבה, פיני שוורץ סקר בזריזות את הבאר, איתר אותי מיד וניגש אלי בעוד רפאל נגרר אחריו עם מגש עמוס כוסות בירה.
"הנה דורון, העבד שלך לשעבר." אמר לרפאל ולקח ממנו כוס בירה, שופך תוך כדי קצת בירה על חולצתו, ובמקום להתנצל צחק. מעולם לא שנאתי מישהו כמו ששנאתי אותו באותו רגע.
"אתם ביחד עכשיו?" שאלתי, מקפיד להביט רק בו ולא ברפאל. ידעתי שלא אוכל לעמוד במראה השפלתו האיומה ושגם הוא סובל מכך שעלי לראותו בשעתו הקשה.
השוט השחור נשף בבוז. "נראה לך? הוא רק העבד שלי וגם זה עניין זמני. החד קרן היה אדון עלוב והוא עבד עוד יותר עלוב. נכון רפי?"
"כן אדוני." אמר רפאל בשקט, מקפיד להימנע מקשר עין איתי.
"תגיד," שינה פיני שוורץ נושא, "האופנוע המדהים הזה בחוץ הוא שלך?"
"כן, קניתי אותו רק לפני כמה ימים. מוצא חן בעיניך?"
"מדליק. אולי גם אני אקנה אחד, אפשר לקחת אותו לסיבוב?"
בימים כתיקונם הייתי מעדיף לשרוף את האופנוע מאשר להניח לשוט השחור, האדון גס הרוח והאכזר, לגעת בו, אבל קיוויתי שאם הוא ייסע באופנוע אוכל לשוחח עם רפאל בפרטיות ולכן אחרי שהעמדתי פנים שאני מהסס מעט אמרתי שכן, אין בעיות, אבל שיחבוש קסדה. יצאתי איתו החוצה, רפאל גורר אחרינו את רגליו בכפכפיו הבלויים, נושא עדיין את המגש עם הבירות.
נתתי לשוורץ את המפתחות, עזרתי לו לרכוס על ראשו את הקסדה ואחרי שהוא נסע משם אחזתי בעדינות בזרועו של רפאל וביקשתי ממנו לבוא לשבת איתי קצת על הספסל בחוץ ולשוחח איתי.
"אבל הבירות של השוט?" הביט רפאל בחוסר אונים במגש עמוס הכוסות שאחז בידיו.
"לעזאזל עם השוט ועם הבירות שלו." לקחתי ממנו את המגש ודחפתי אותי לידיו של מישהו שעבר לידי. "קח תשתה, תעשה חיים." אמרתי לו והובלתי את רפאל לספסל צדדי שעמד בפינת הגינה שהקיפה את הפאב.
"מה קרה רפאל? למה מכרת את הדירה ולמה אתה במצב כזה?"
הוא משך בכתפיו. "קרה מה שקרה. בחיים פעם אתה למעלה ופעם למטה, עכשיו אני למטה וכנראה שזה יישאר ככה עד סוף חיי."
"לא נכון, אל תדבר ככה, ולמה אתה עם השוט השחור? הרי אתה מתעב אותו."
"אין לי הרבה ברירות דורון. אחרי שהחברה שעבדתי בה פשטה את הרגל התברר שהם הפסידו הכול כולל הפיצויים והחסכונות שלנו. נשארתי בלי כלום, רק עם חובות."
"בגללי? בגלל ההוצאות שהיו לך עלי?" נחרדתי.
הוא חייך. "לא עלית לי כל כך הרבה, וחוץ מזה הרי השארת לי את כל מה שקניתי לך. החובות הם בגללי, הייתי שחצן ובזבזן וחשבתי שתמיד אני אצליח להרוויח הרבה כסף. טעיתי, אני רואה בזה עונש על מה שעשיתי לך אז."
"רפאל, היו לי שנתיים לחשוב על זה. פגעת מאוד בגאווה שלי, זה נכון, אבל סך הכול מה כבר עשית לי? לקחת אותי אליך, השקעת בחינוך ובלימוד שלי ואהבת אותי, נכון שאהבת אותי?"
"כן, בטח. ידעתי שזה לא בסדר, אבל לא יכולתי להתאפק, התאהבתי בך מהפגישה הראשונה שלנו וכמו טיפש המשכתי את המשחק הזה של אדון ועבד. עשיתי שטות, להיות העבד של השוט זה כנראה העונש שלי."
"אפילו לרוצח לא מגיע עונש כמו השוט השחור." אמרתי, "הוא מכה אותך רפאל?"
"עזוב, זה לא חשוב. תספר לי על עצמך."
סיפרתי לו קצת על עצמי, מדגיש את העובדה שאני אמנם מצליח ומסודר כלכלית, אבל עדיין לבד.
"בחור יפה כמוך, אני בטוח שמהר מאוד תמצא מישהו." חייך אלי רפאל חיוך שהיה צל חיוור של חיוכו היפה מאז.
"כבר מצאתי." אמרתי ולכדתי את כף ידו בכפי.
הוא ניסה לשווא לשחרר אותה, מסביר לי שזה בלתי אפשרי כי עכשיו הוא שייך לאדונו, השוט השחור ורק השוט השחור יכול לשחרר אותו.
"אבל רפאל, למה אתה לא יכול פשוט להפסיק לשחק במשחק הזה, להגיד לו שילך לעזאזל ולבוא אלי?"
"אני יכול, אבל אני לא אעשה את זה דורון. יש לי ולשוורץ הסכם חתום. עכשיו אני רק עבד חסר פרוטה, אבל עדיין יש ערך להבטחה שלי, לפחות בעיני, ואני לא אפר אותה דורון, אפילו לא למענך." הסביר רפאל ושתי דמעות הבהיקו על ריסיו. הושטתי את אצבעי וניגבתי אותן בעדינות ובדיוק ברגע העדין הזה נשמע קול טרטור האופנוע ושוורץ הופיע בקצה הרחוב, הבחין בנו ונסע לעברנו במהירות עד שנעצר בחריקה מול הספסל שלנו.
"אופנוע נפלא! איזה מהירות, איזה עוצמה!" השתפך בשמחה, "יש מצב שאתה מוכר לי אותו דורון?"
"כן, אבל לא תמורת כסף." אמרתי והחזקתי חזק את ידו של רפאל, לא מניח לו להתרחק ממני.
"לא תמורת כסף? אז מה אתה רוצה עליו?"
"אני רוצה את החד קרן. אני רוצה שתוריד ממנו את הקולר ותיתן לי אותו."
"אתה לא נורמאלי, הוא לא שווה אפילו את הגלגל של האופנוע הזה." אמר שוורץ בבוז, "בשביל מה אתה צריך אותו?"
משכתי בכתפי ושתקתי. שוורץ ליטף את האופנוע באהבה, הביט בנו בפליאה, ואז רכן והתיר במשיכה את הקולר מצווארו של רפאל.
"שיחקת אותה חד קרן." אמר, נתן גז והסתלק.
"בוא רפאל, בוא נלך הביתה." אמרתי לאדון לבבי האחד והיחיד וקמתי מהספסל.
"כן אדוני." הוא אמר בעייפות וקם גם כן.
"רפאל," אמרתי, "יש לי בקשה ענקית אליך."
"כל מה שתבקש, אני לרשותך אדוני." אמר, מביט בי בהכנעה.

"בבקשה ממך, מספיק עם זה, די עם כל המשחקים האלו של אדון ועבד, אני עייף מזה, נמאס לי. אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך ורק אותך, ואני רוצה שפשוט נגור יחד כמו סתם שני אנשים שאוהבים זה את זה. בסדר?"
הוא הנהן. "בסדר דורון."
"קדימה, בוא נלך לתפוס מונית הביתה, ואהה… עוד דבר, אתה מוכן לשרוף את הבגדים האלו ברגע שתוריד אותם מעליך?"
"אין בעיות." חייך רפאל, "ואם יורשה לי, גם לי יש בקשה קטנה אליך דורון."
"בטח, כל מה שתרצה רפי."
"די עם אופנועים, תעשה לי טובה ותסתפק במכונית, אני מת מפחד כל פעם שאתה עולה על אחד מהכלים המפלצתיים האלו."

הוא נפטר מהבגדים האיומים שלבש ואני לא קניתי עוד אופנוע. שנינו גרים יחד בדירה נחמדה, לא גדולה ומפוארת כמו הדירה הישנה שלו, אבל נעימה מאוד, ועם חדר שינה גדול מספיק בשביל מיטה עם ארבע מוטות בקצותיה וארגז עץ למראשותיה.
רפאל מצא עבודה חדשה, פחות מכניסה מהקודמת, אבל אנחנו לא בזבזנים גדולים, וגם עם פחות כסף אנחנו חיים טוב ומאושרים יחד. אין יותר דיבורים על עבד ואדון, הפסקנו עם השטויות האלו ועכשיו אנחנו כמו כולם.
אנחנו אפילו רבים לפעמים כשרפאל נוזף בי שאני מפנק אותו יותר מידי, אוסף אחריו בגדים שהוא מפזר, מבשל למענו, ולא מניח לא אפילו לרחוץ כלים, ובגללי הוא נעשה עצלן ובלגניסט.
"מה לעשות שהטעם שלי זה גברים עצלנים ובלגניסטים עם כפות רגלים יפות וטעימות?" אני מתנצל וכורע על ברכי לפניו, חולץ את נעליו, מסיר את גרביו ומבצע את זממי בכפות רגליו הצרות והעדינות.
הוא נאנח ואומר שאני מטריף אותו, ואי אפשר לריב ככה, ואחר כך אנחנו שוכחים על מה דיברנו קודם, אוהבים זה את זה ונרדמים מאושרים אחד בזרועות השני.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il