עבר-הווה-עתיד

13/12/2006

יוני התמקם בנוחות בקצה המרוחק של הספה. זרקתי עליו כרית, והכרחתי אותו להתקרב. "אני לא נושך… אלא אם מבקשים ממני." זרקתי את אחת הרפליקות המוכרות שלי. הוא חייך חיוך אוטומטי ולא-נוח ומיהר להושיט יד אל הכוס ולשתות עוד לגימה מהמים. כבר שלושה חודשים שיוני ואני משחקים באש הזאת שבינינו; מתקרבים, שולחים יד, ומזדרזים להתרחק. שיחות הטלפון בהתחלה היו נהדרות, וזה לא היה מפתיע בכלל, כי שנינו מין טיפוסים מילוליים כאלה. הוא היה מקשקש לי על נושאים אקטואליים בוערים, ואני שוטח את המשנה שלי בנושאי "השיר שלנו". הוא היה מספר לי באיזה פרק הוא ב"החטא ועונשו", ואני הייתי מצטט לו קטעים נבחרים מ"פנאי פלוס". הסידור המאוזן הזה עבד לנו יופי. גם כשגלשנו לנושאים מורכבים ואישיים יותר, תמיד דאגנו לתבל את השיח בנימה קלילה יותר עם איזו הערה עוקצנית או בדיחה קטנה באמצע המשפט. הלב שלי היה דופק בהתרגשות מגוחכת כמעט כשיוני דיבר על הרצון שלו בקשר עם בחור שפוי, אחד כזה שיבין אותו ולא יהיה- כהגדרתו- סתם עוד דפוק כזה, שכל מה שמעניין אותו זה בגדים וזיונים. הזדרזתי לאזכר את 'שלגיה ושבעת הגמדים' של דיסני, והבטחתי לו שיום אחד גם הנסיך שלו יגיע. אבל בלב ידעתי שאוי לנסיך שרק ינסה להתקרב ליוני. יוני שלי. הייתי מוכן לצאת מעורי ולהפוך חברבורותיי בשבילו, גם אם לא העזתי להגיד שום דבר בנושא.

כשהוא התקשר ואמר שהוא בחוץ, הייתי באמצע ההתזה השלישית והבכלל-לא-אובססיבית של בושם לאזור הצוואר. אמרתי לו שייכנס, והשלמתי עם העובדה שגם אם ייחנק מהבושם, לפחות ייחנק לידי. תרחישים של הנשמה מפה לפה התקבלו בברכה כשזינקתי לעבר הדלת ופתחתי אותה במבט נבוך מוסווה בצורה לא מקצועית. שעה של אימונים מול הראי באמבטיה ירדה לטמיון ברגע שהקור הנעים שלו עבר בסף. הושטתי יד ללחיצה, והוא תפס אותה וקירב אותי לחיבוק. התחבקנו בצורה קצת מגושמת, והוא כמו הכריז בעלות על הדירה ונכנס בביטחון. הוא תלה את המעיל שלו על הקולב בפינת הסלון, והשתרע על הספה. הבטתי בו במבט מוכיח, ושאלתי אותו אם הוא רוצה משהו לשתות. "אני רק מזהיר…" התחלתי בנאום שהתאמנתי עליו מהרגע שגיליתי שהמקרר שלי ריק, "יש לי רק מים מהברז." החיוך הכי מזמין בעולם נפרש מקצה אחד של פניו לקצה השני, והוא מרגיע אותו באומרו שזה בסדר. אני הולך למטבח, מוזג לנו מים בכוסות צרות ושקופות, והוא שואל מהסלון מה שלומי בימים אלה. אני עונה בלקוניות שהכול בסדר, ומתעניין מה חדש אצלו. אני מתיישב בקצה השני של הספה בדיוק כשהוא מתחיל לספר על אורי. הלב שלי מתכווץ והיד מתהדקת בעלבון סביב הכוס כשאני שומע שוב על הטנגו המתיש שיוני ואורי תקועים בו כבר כמעט שנה. ליוני יש מעין הידלקות נואשת על הבוס שלו: חד-צדדית לחלוטין, אם תשאלו אותי, אהבת אמת לא ממומשת אם תשאלו אותו. מהרגע שהבנתי שאני רוצה את יוני, ידעתי שאהיה בתחרות סמויה עם אותו אורי. לא עזרו ההרצאות על כמה זה חסר תוחלת לערוג מרחוק לסטרייט הגמור הזה, שרואה ביוני ידיד טוב ותו לא. לא עזרו גם ההפצרות שייצא מהבית ויפגוש אנשים חדשים. בקושי לא מבוטל שכנעתי אותו שחייבים להיפגש מתישהו בתלת-מימד, מחוץ לגבולות המוכרים והמנוונים של האינטרנט והטלפון. בהדרגה הסתבר לי שבהיתי בו כאידיוט חמש דקות, בזמן שהוא מגולל בפניי את הפרק האחרון של הטלנובלה המשותפת לו ולאורי. הנהנתי, חייכתי חיוכים סימפטיים ושיגרתי מבטים מזדהים. יוני נותר כמעט קטטוני בתוך הסיפור של עצמו, הופך שוב ושוב בכל פעולה ואמירה של אורי, מטמיע בהן משמעויות נסתרות. כשראיתי שהוא שקוע כולו בצד הרחוק של הספה, מיהרתי לשבור את הרצינות שבין שנינו, וזרקתי עליו כרית.

שלוש כוסות מים אחר כך, נופלת שתיקה מעיקה בחדר. כל הקלילות של השיחות שלנו, כל הנועם והנוחות שלהן, התפוגגו כשהתחלתי להתבייש להישיר אליו מבט, והוא בתמורה החל לגמגם משהו על איזו ידיעה חדשותית שהספקתי כבר לשכוח. צחקקנו במבוכה, כשהחלטתי לשבור את כל הכלים. בכוחות שלא יתוארו, העברתי ליטוף ידידותי במורד זרועו. חשמל. הוא ירה לעברי מבט קצת מבולבל, אבל לא נבהלתי. ידי צנחה מתוך אינסטינקט, ונחתה בכבדות על כף ידו. נשימות מתוחות מלוות את מאית השנייה שבה הוא מתקרב אליי, ואני מספיק בקושי לפלוט "יוני…" כשהוא סותם את פי בנשיקה.

אנחנו תזמורת לא מכווננת של איברים מתגוששים על ספה אחת, צרה מדי, כשברקע אפשר לשמוע רק נשימות נאבקות. הוא ירד לאורך פניי, ממסגר אותן בנשיקות סדוקות שפתיים. נשענתי לאחור על הספה, מאפשר לו בהדרגה להשעין את כל כובד משקלו עליי. הוא נמזג לתוכי, והזמן עצר מלכת. לנצח יכולתי לערסל אותו בתוכי על הספה, רק שימשיך לנשק ושלא יקום אף פעם. שלחתי את ראשי אחורה, נותן לו להפליג במורד צווארי, בעודי מחניק גרגורים קטנים של הכרת תודה. הנסיך שלי הגיע. העברתי יד חששנית בשיערו, נאחז בכל פיסת DNA יוני-ית שאני יכול לתפוס. אני מצחקק בהנאה שיכורה, והוא עצר, מרים מבט משועשע אליי. נזהרתי שלק לקלקל את הרגע במילים סתמיות, והוא תפס את ידי והרים אותי מהספה. סריקה מהירה של הדירה, והוא איתר את חדר השינה. אני שלולית חמה וצמיגית של עונג כשהוביל אותי למיטה בידיים קרות. נשכבתי על המזרן, זוקף את ראשי וצופה בו מתפשט. הוא לא סיים להשתחל מהמכנסיים, כשצלל אליי, מרתק אותי למיטה, והתחיל לקלף ממני את החולצה. אני עוצר אותו, משהה את הרגע, עוטף את גופו ומקרב אליי.

***

יוני יושב על שפת המיטה, אני יושב בחיקו, פניי אליו. הזין שלו מחליק בעדינות במעלה ישבני, והוא גונח בשקט. "טוב לך?" אני שואל, ממתין לאישור שלו כדי להתחיל בתהליך המוכר של העלייה והירידה. הוא רק מהנהן. "יופי", אני אומר לאוזנו, מנשק אותה בחרדת קודש. הוא מתחיל לחדור בכוח, פרצופו מתעוות והבל נשימתו מתאבך בקור של החדר. "יוני-" אני נאנק בכאב חד, והוא מפסיק את הפעולה בשיאה, מביט לעיניי.
"הכול בסדר?" הוא ממהר לשאול בטון דואג, "כואב לך?". אני לא עונה, רק מניד לשלילה, ומסמן לו שימשיך. התנועה הקצבית חוזרת לסדרה, ואני מזכיר לעצמי שגם אם כואב עכשיו, זה שווה את ההישארות שלו.

דמעות חונקות לי את העיניים. כשיגמור, הכול יהיה טוב יותר. אני מסתכל אליו, מכריח את עצמי לחייך בשבילו. להיות יפה וקליל בשבילו, בשביל שיהיה לו טוב. עיניו עצומות, מרוכזות כולן בדחיקה אל החור הצר שלי. אני משעין את ראשי על שלו, לוחש בחום עם כל חדירה שלו, "תמשיך, יפה שלי, תמשיך." הוא זוקף את פניו, שולח לי נשיקה מרפרפת, מוקירה. "טוב לך?" אני שואל שוב, משחזר בשבילו את כל הצעדים המיוחדים שלי. הוא מהנהן, והחדר נותר אילם מלבד חריקות הקפיצים במיטה. פתאום אני מתחרט שלא בחרתי מוזיקה מיוחדת לשנינו. משהו שילווה אותנו בפעם הראשונה המיוחלת. הלא תכננתי הכול לפרטי פרטים, וידעתי שהיום אעשה את הצעד. גם אם לא היה מנשק אותי, הייתי אומר לו היום שאני רואה בנו הרבה מעבר לידידים. איזה מזל שלא נזדקקנו למילים. איזה מזל שיוני מבין אותי. הוא ידע שאני רוצה אותו, ורצה אותי בחזרה כל הזמן הזה. אני יפה בעיניו, והוא לא יעזוב, בטח לא עכשיו – כשהנסיך שלו כאן איתו. מקצה התודעה מזדחל פרצופו הלא מוכר של אורי הארור. אני מטלטל את ראשי בגסות מצד לצד, מגרש משם את אורי, המפסידן החצוף הזה. אני שולח יד שביטחון נסוך בה למחות את הדמעות, וחוזר להתרכז ביוני. יוני שלי.

הוא שוב עוצר. אני כבר פותח את פי לשאול אותו בשלישית אם הכול בסדר, אבל הוא מהסה אותי באצבע רפה. אני מתנצל בחיוך, וגולש מעליו. הוא משכיב אותי בעדינות על בטני, ומחדש את החדירה באיטיות כואבת. "ככה יותר טוב, לא?" הוא שואל, נושף אדים חמוצים לאוזני ולא מחכה לתשובה.
"יוני…" אני מתחיל שוב, ומיד נמלך בדעתי ושותק. מבלי לראות אותו אני יודע שהוא קרוב, מרגיש אותו פועם בתוכי. "יוני…" אני לוחש. "אתה אוהב אותי, נכון?"
"עוד רגע… הנה זה בא…" הוא נאנח בעורפי, לא שומע אותי מתפתל בכאב תחתיו.
"תגיד לי שאתה אוהב אותי, יוני." אני מתחנן בלי קול כשזרם חם נורה בין רגליי ועל גבי, ויוני מתמוטט עליי באפיסת כוחות. "יוני, אם לא תגיד לי שאתה אוהב אותי, אני אמות" אני מבקש, ויודע לפי הדגדוג של הריסים שלו על גבי שהוא עוד רגע יירדם.

***

בסוף הערב הוא יקום וילך. הוא יגיד לי שהיה דווקא נורא נחמד, אבל ששנינו יודעים שמלכתחילה לא היה לזה סיכוי גדול מדי. "אנחנו הרי כל כך שונים." הוא יגיד בעודו מעביר יד מנחמת על כתפי. ואני אחייך, ואפטור את כל הפרשה ב- 'בטח…' לא מתחייב. ואז יוני ינשק בפעם האחרונה את מסגרת פניי, ויגיד לי להמשיך לחייך, כי זה מתאים לי. ואני אהיה ג'נטלמן למופת ואלווה אותו למכונית בחנייה. הוא ומעיל החורף שלו ייעלמו כשהאוטו יצא מהרחוב, ואני אוכל לחזור לדירה, לשטוף את הכוסות.

יומיים אחר כך, תוך התחשבות בפרק זמן מינימלי שמומלץ לקחת בין טראומה אחת לחברתה, הוא יתקשר, ונתחיל לדבר שוב כמו תמיד. הלב יתכווץ עוד לפני שהוא יזכיר את השם המפורש, ובעצם את כל השיחה כמעט אנהל בתחושה של מחנק. אלך ואפתח את החלון, זה שמביט לרחוב שבו חנתה לא מזמן המכונית שלו, שנסעה ולא תחזור בזמן הקרוב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il