דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
07/12/2011
כמובן שחמי צדק, אימא התעקשה בדמעות שאני אשאר לישון אצלם כי אם המלכודת תתפוס את העכברוש ואני לא אהיה בבית היא פשוט תתעלף, או תחטוף התקפת אסטמה, או השד יודע מה.
אני מניח שאם הייתי באמת לחוץ לחזור הביתה הייתי עושה את זה למרות ההצגות שלה, אבל המחשבה שיהיה עלי לספר לחמי על הנשיקה ההיא… החלטתי לבחור בדרך הקלה ולהישאר עם ההורים.
יכולתי גם פשוט לא לספר לו כלום, אבל אז הייתי מסתבך עוד יותר כי עודד שמשרת איתי באותו בסיס היה מספר לו בוודאי הכל, אם הוא לא סיפר עדיין.
עודד הזה, מאז שהפגיש ביני לבין חמי הוא מינה את עצמו למלאך המשגיח על החברות שלנו, והפירוש שלו למשימה הזו הוא להיות מלשין מסריח ולהתקשר לחמי כל פעם שאני מתיישב ליד מישהי, או חס וחלילה מחייך אליה.
חמי שונא את הטלפונים שלו, ואני פוחד מהם, אבל הוא ממשיך ומתמיד לספר לו על מעללי עם בנות במטרה לפקוח את עיניו ולהפריד בינינו.
ישנתי שינה טרופה, מודאג, לא בגלל העכברוש שלא האמנתי כלל בקיומו, אלא בגלל אופיר שעלולה בכל רגע להיזכר שאמרתי שיש לי מישהו, לספר על כך לחברות הקשקשניות שלה ולפרוץ את דלתות ארוני לרווחה בפני כל המחלקה.
על המטעמים שיעשה עודד ממעללי בוולנטיין העדפתי לא לחשוב. מי אמר הדחקה ולא קיבל?
בבוקר לא היה אף עכברוש במלכודת, אבל אבוי, הנקניק ששמנו כפיתיון נעלם. "זה עכברוש מאוד מאוד ערמומי." הסיקה אימא בחרדה והביטה בי במבט מלא תקווה.
"תעזבי את הילד." התערב סוף סוף אבא לטובתי, "הוא לא יכול להפסיק לחיות בגלל העכברוש שלך, אנחנו נקרא למדביר, עזרא," אמר והניח יד על כתפי, "ואתה תשתה את הקפה שלך ולך מהר לתחנה שלא תאחר להסעה."
"תודה אבא." אמרתי, מאושר שהוא שוב מחייך ומדבר אלי. בזמן האחרון הוא היה כל כך קודר וממעט בדברים בנוכחותי. הרגשתי שהוא מתעלם ממני ונורא התגעגעתי אליו.
"אני אתקשר אליכם במשך היום לברר מה קורה, אבל אני חייב לחזור לדירה שלי היום."
הוא חיבק אותי ואמר שהוא מבין, ונתן לי כריך לדרך כאילו שאני עלול לגווע ברעב עד שאגיע לבסיס. כשהייתי בסדיר הדאגה שלו הייתה מעצבנת אותי בטירוף, אבל היום שמחתי שהוא חזר לעצמו, ולשם שינוי לא השלכתי את הכריך העטוף בקפידה לפח, אלא אכלתי אותו ואפילו נהניתי.
חזרתי הביתה אחרי העבודה וכל הדרך ניסיתי לחשוב איך לספר לחמי מה קרה, ואיך להצדיק את עצמי, ותוך כדי ההתלבטויות הללו דאגתי אם באמת כולם התנהגו כלפי כרגיל או שאולי בכל זאת היו כמה שהביטו בי בצורה משונה. היה לי רושם שאולי אוהד… לא יודע, אבל בטוח שאופיר כבר לא חברותית ומפלרטטת בנוכחותי כמו תמיד ואולי זה בעצם טוב שהיא ככה, אבל מצד שני כל כך מתיש לנסות לפרש כל מבט וכל חיוך ולדאוג כל הזמן, נדמה לי שמאז ששחקתי 'אמת או חובה' לא היה לי רגע אחד של שלוות נפש.
שילך לעזאזל הוולנטיין הזה וכל שאר העכומי"ם שהמציאו את היום הדביק הזה!
חמי תמיד מתלונן שאני נכנס הביתה כאילו ירו אותי מתוך תותח, מתפרץ פנימה ברעש, צועק שלום בקולי קולות ומופתע אם הוא לא עוזב כל מה שעשה קודם וחש אלי.
"אפשר גם לפתוח את הדלת בנחת." הוא תמיד מעיר לי כשאני שוכח ושוב מבצע כניסה מרשימה מידי לטעמו. "אפשר לחשוב שאתה עולה על במת הכבוד, חסר לך רק ליווי של חצוצרות כדי שכול העולם ידע שעזרא הגיע הביתה."
הפעם הרגשתי שפוף ואשם מכדי להתפרץ ברעש, ולכן פתחתי את הדלת חרש ושלא כהרגלי התגנבתי הביתה. להפתעתי, חמי לא היה ליד המחשב שלו כרגיל, אלא ישב במטבח מול כוס קפה מהבילה ופרוסת עוגה ובהה בהם בעוד דמעות זולגות על פניו.
חמי לא בכיין. הוא שונא לרחם על עצמו. המראה שלו, יושב חסר אונים ובוכה, היה מבהיל. אם הייתי בבית הוא לא היה מרשה לעצמו התנהגות כזו. הוא הזיל דמעות חופשי רק בגלל שחשב שהוא לבד.
בזוגיות שלנו אני זה שעושה המון רעש ורושם וחמי הוא הטיפוס המופנם והשקט יותר. מי שלא מכיר אותנו טוב חושב שהוא שפוט שלי, אבל האמת היא שחמי הוא המבוגר והיציב שבין שנינו ואני רק ילד לידו, לראות אותו מתפרק לי ככה… מזמן לא נחרדתי כל כך.
מעוך כולי מרגשות אשמה ובושה התיישבתי לידו ושמתי יד על כתפו. הייתי משוכנע שהכל בגלל הפה הגדול של עודד שכבר הספיק להלשין עלי.
חמי טען שלא, הוא לא דיבר עם עודד כבר שבועיים.
"אז למה אתה בוכה?" התפלאתי.
"בכי זה דבר משחרר, זה מנקה אותך מבפנים. קראתי על זה באיזה מקום. לבכות זה דבר בריא מאוד." הסביר חמי והלך למיטה.
הלכתי אחריו, העפתי את הבגדים, נכנסתי מתחת לפוך וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה וליטף לי את הגב, ורק אז היה לי אומץ לספר לו הכל – על אופיר ועל משחק האמת או חובה ועל הנשיקה.
חמי התפלא מאוד, אולי אפילו כעס. "לא ידעתי שחיילים בגילכם משחקים כמו תלמידים בתיכון." העיר ונשמע נשמע טיפה מאוכזב מהרמה של החיילים בחיל אוויר.
הוא לא אמר את זה, אבל יכולתי לשמוע לפי נימת הקול שלו שהוא חושב שביחידה שלו בגולני החיילים לא היו מתנהגים כמו ילדים במסיבת כיתה.
ניסיתי להסביר לו שהייתי חייב לנשק אותה כי כולם הסתכלו, אבל אני לא חושב שהוא הבין.
"איך יכולת לנשק אותה, ועוד לפני כולם?" המשיך להתפלא. "איך אתה יכול לדחוף את הלשון שלך לפה של בחורה זרה?"
לא הייתה לי תשובה, אז במקום התרגזתי עליו שהוא פולני כזה ולא מבין אותי ולרווחתי הוא הגיב כרגיל, התנפל עלי, החזיק אותי בכוח, אוחז את פרקי ידי מעל ראשי ונישק את צווארי. למרבה הצער במקום להמשיך לפטמותיי ודרומה מכך הוא השעין את ראשו על כתפי ובכה שוב.
מיותר להגיד שנחרדתי, נבהלתי והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הייתי מעדיף להתמודד עם עכברוש זועם ונקמני מתוגבר בצבא של ג'וקים מרושעים מאשר עם הדמעות שלו. היינו יחד כמעט שנה – עם הפסקות קטנות בגלל הקריזות שלי והניסיונות שלי לבדוק מידי פעם אולי אני בכל זאת סטרייט או לפחות דו – והוא אף פעם לא בכה ככה. קצת לחות בעיניים, טיפה אדמומיות, איזה משיכת אף קטנה, זה היה הכל, ופתאום הוא מתמוסס כמו ילדה קטנה. הייתי מודאג וחרד ומוכה אשמה.
"מה קרה חמי?" התחננתי, "בבקשה, תגיד לי, זה בגלל הנשיקה לאופיר? זה באשמתי?"
"לא, כן, אולי, לא יודע. אתה יכול להביא לי משהו לשתות בבקשה?"
שמח לברוח משם דילגתי למטבח ובעודי ממתין שהמים בקומקום ירתחו הבטתי סביב וגיליתי כרית קטיפה אדומה קטנה מושלכת מתחת לשולחן. בדיוק מסוג מתנות הוולנטיין שחמי ביקש שלא אביא לו.
הכרית המטופשת הזו הייתה מקושטת פייטים שעיטרו כתובת זהב שבה נכתב חג אהבה שמח! חפץ קיטשי, מגעיל וסר טעם שמקומו לא יכירנו בביתנו.
שכחתי מהתה שהתכוונתי לעשות ורצתי חזרה לחדר השינה. חמי כבר התאושש מהתקף הבכי וישב במיטה בוהה בקדרות במסך הטלוויזיה החשוך.
זרקתי עליו את הכרית ושאלתי בזעם, "מה זה צריך להיות?"
"אהה זה. עידו שלח לי ברכה לוולנטיין."
"מה פתאום הוא שלח לך ברכה לוולנטיין?" התפוצצתי, "באיזה זכות הוא שולח לך ברכות? היית איתו אולי חמש דקות וכבר הוא שולח לך לב? מה החוצפה הזו? בגלל זה אתה בוכה?"
חמי הפנה אלי את ראשו בתנועה איטית של קשיש וסקר אותי מלמעלה למטה כמו שהוא עושה תמיד כשהוא חושב שאני מגזים עם ההתפרצויות שלי.
"תפסיק עם זה, כושי." אמר במין אפטיות מאוד לא אופיינית לו, "אני לא במוזה לשטויות שלך היום."
ברגע שהוא קרא לי כושי, נרגעתי. ידעתי שזה סימן שהוא לא כועס על הנשיקה לאופיר, אבל מיד אחר כך שוב נלחצתי, מה קרה לו? למה הוא בוכה?
התיישבתי לידו ושמתי את הראש על הכתף שלו, מגשש אחרי כף ידו מתחת לשמיכה. זה אולי טיפשי, אבל אין שום דבר בעולם שמעודד אותי יותר מהמגע בידו של חמי. יש לו ידיים גדולות ומחוספסות, חמות תמיד, קשות אבל נעימות, ומגען מרגיע אותי ומשמח את לבי.
"חמי, למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה."
"אבל בכית."
"שטויות. נכנס לי משהו לעין."
"חמי, נו, למה בכית?"
"אני מפתח אלרגיה למשהו, יכול להיות שזו אלרגיה לנודניקים?"
"חמי!"
"מה?"
"נו, תגיד."
"בכיתי כי עידו נסע."
"נסע? לאן הוא נסע? ליאור אמר שרק עכשיו הוא עבר לדירה חדשה."
"אידיוט, לא נסע לאן שהוא, הוא נשא איידס."
"אהה, אז תגיד. למה אתה מדבר בלי ע' וח'."
"כי אני אשכנזי מאותגר מבטא שלא מדבר עם ע' וח'." הוא מחבק את כתפי ושנינו מחייכים זה אל זה בחיבה כי אני יודע שהוא אוהב את המבטא המזרחי שלי כמו שאני אוהב את העור הלא משתזף שלו.
עד שפגשתי בו התביישתי במבטא שלי והוא התבייש להיחשף בים, ריפאנו זה את זה מהשריטה הטיפשית הזו כמו שעזרנו זה לזה להשתחרר מעוד דעות קדומות מטופשות – התנגדות לפסיביות בסקס, אכילת אוכל לא כשר, בוז לשירי האירוויזיון, סלידה מקריאת רומנים עבים וחשש לא הגיוני מחדרי כושר.
"אז מתי הוא גילה שהוא חולה איידס?"
"רק נשא, כושי. נקווה שהוא אף פעם לא יהיה באמת חולה."
"מה ההבדל?"
"מי שנשא מרגיש בסדר, אבל עדיין צריך להיזהר לא להדביק אף אחד."
"אבל לנו אין מה לדאוג נכון? השתמשת בקונדום כשהיית איתו?"
חמי שתק ובמקום לענות הביט במבט בוחן בכפות ידיו, הפך אותן לפה ולשם ומבטו התמיד להתחמק ממבטי.
"נחמיה!" צעקתי, משתמש בשמו הפרטי החסוי והסודי שרק מעטים מאוד מכירים, סימן בדוק לכך שזה עומד להיות רגע מכונן בהיסטוריה שלנו.
בפעם הקודמת שקראתי לו נחמיה סיפרתי לו שאני עוזב אותו כדי להיות סטרייט. אמרתי לו שאני חייב לנסות עוד פעם אחת להשתחרר מהקללה הזו של המשיכה לגברים, והוא אמר שהוא מבין ושהוא יחכה לי כמה זמן שיוכל ושנינו בכינו.
כמה ימים אחר כך בישר לי עודד בשמחה שחמי מארח את עידו החמוד במיטה שלו והבשורה הזו חתכה אותי כמו סכין מלובן.
אם היה לי שכל הייתי רץ מהר חזרה הביתה, מעיף משם את עידו ושוכח את טניה ואת ארוחת החג של אימא, אבל במקום זה הלכתי לטניה וניסיתי להיות גבר לפי המושגים של אבא והאחים שלי.
זה לא הלך. הזין שלי לא מבין מה זאת אומרת חייב וצריך, הדבר היחיד שהוא חייב זה את חמי. הצלחתי רק להעליב את טניה היפה והעדינה ולגרום לעצמי עגמת נפש וייסורים.
כמה ימים אחר כך חזרתי אל חמי שקיבל אותי חזרה בשלווה והעיר בנחת שבקושי הרגיש שעזבתי. למרות שלכאורה נפרדנו, דיברנו לפחות שלוש פעמים ביום וכל יומיים קפצתי לביקור אצלו, ומידי פעם גם לזרועותיו שתמיד נשארו פתוחות לרווחה בשבילי.
לא עשינו ניתוח שלאחר המוות לפרידה שלנו. אחרי שחזרתי סוף סוף לעשתונותיי ולחמי פשוט המשכנו הלאה בלי לדבר על מה שהיה. חברים מסרו שעידו נפגע מאוד מכל הקטע הזה ובאמת זמן מה לא שמענו ממנו כלום, אבל אחר כך הוא מצא חבר חדש ושוב חזר להיות אחד מהחבורה שלנו והכל היה בסדר עד שפתאום התרגש עלינו הוולנטיין הזה יימח שמו וזיכרו ואני שיחקתי במשחק אמת או חובה וחמי קיבל במתנה לב קטיפה אדום.
"אז השתמשת בקונדום איתו או לא?" התעקשתי לדעת אם כי היה לי ברור שחמי ממש לא רוצה לדבר על זה, אבל בחיים צריך לפעמים לעשות גם דברים לא נעימים.
בזמנו כשאימא הייתה שולפת נגדי את הטיעון המעצבן הזה הייתי מתרגז, אבל היא צדקה, ככה זה בחיים.
"כן ולא." אמר חמי באומללות, "וגם לא בטוח שהוא היה נשא כבר אז. גם הוא לא יודע."
"מה זה כן ולא? נעשית לי פרס פתאום? או שכן השתמשת או שלא?"
"השתמשתי, בטח שהשתמשתי, אתה יודע שרק אתך אני מוותר על קונדום, אבל עידו אוהב את זה פראי והקונדום נקרע."
"פראי, אה? מעניין מאוד." סיננתי בנבזות ועברתי לשבת על הכורסא. פתאום לא כל כך התחשק לי לגעת בחמי.
"מה אתה חושב? שרק אתה אוהב את זה ככה?" החזיר לי חמי כגמולי ושילב את ידיו על חזהו מרמז לי בשפת הגוף שלו שגם הוא לא מרגיש שום צורך במגע איתי.
"אני מעדיף לא לדבר על הזיונים שלך עם אחרים." רשפתי לעברו בזעם.
"לפחות אני עושה את זה רק עם גברים ולא מדלג בין בנים לבנות ומשגע את כולם." החזיר לי חמי בעוקצנות.
כמובן שלא סיפרתי אפילו לחמי שלא עמד לי עם טניה, שבעצם מאז שהתאהבתי בו לא עומד לי יותר עם בנות ואני לא נמשך אליהן יותר. אולי הייתי מספר אם היינו מדברים על זה, אבל לא דיברנו, לא על בנות ולא על סוג הסקס שאני מעדיף לפעמים, בעיקר כשאני חוזר עצבני מעוד ביקור אצל המשפחה המעיקה שלי. דיבורים אף פעם לא היה הצד החזק שלנו ומה הפלא? עובדה, רק ניסינו לדבר ומיד יצא לנו ריב מכוער.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il