דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
11/12/2011
את שאר הערב העברנו בדממה מעיקה. הוא בהה בטלוויזיה ואני מצאתי מפלט במטבח, מנקה את הארונות מתחת לשיש. התאים לי לעמוד על הברכיים עם הפרצוף תקוע בארון וגבי מופנה לחמי ככה שהוא לא יוכל לראות כמה אני אומלל.
בסוף הוא כיבה את הטלוויזיה ולי נגמרו המדפים המאובקים שצריך לנקות והלכנו לישון. אם היה קיץ אולי הייתי ממשיך לעמוד על כבודי והולך לישון על הספה בסלון, אבל נורא קר לישון לבד בפברואר ויש לנו רק פוך אחד רציני.
התמהמהתי ליד הכיור במטבח עד שהוא יצא מהמקלחת ונכנס למיטה, ואחרי שהתרחצתי מהר חמקתי ושכבתי לצידו. הוא שכב על הצד, גבו אלי, ושתק ובכל זאת ידעתי שהוא לא ישן.
הקפדתי לא לגעת בו, שכבתי על גבי, ידי שלובות מתחת לראשי, מתגעגע לחוש את חום גופו ובכל זאת מתאפק בכל כוחי.
למה? לא יודע. גאווה אולי? או רצון להעניש? אותי, אותו?
"מחר אני אלך לעשות בדיקת דם." אמר חמי פתאום, "רוצה לבוא גם?"
"בשביל מה? מה הטעם בזה בכלל?"
"מה זאת אומרת בשביל מה? בשביל לדעת. אתה לא רוצה לדעת אם אתה נשא?"
"ומה זה יעזור לי אם אני אדע?"
"תוכל להתחיל לקבל תרופות אם יהיה צורך ותדע ש… פשוט תדע."
"אני מעדיף לא לדעת."
"זו גישה ילדותית עזרא." נזף חמי, "אני מבקש שתבוא איתי לבדיקה."
"מה אכפת לך בכלל ממני?"
"אל תהיה טיפש, אני מאוד כועס עליך, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי ממך."
"אתה כועס עלי? למה? מה אני עשיתי?"
חמי התיישב בבת אחת והדליק את האור. "מה אתה עשית? בוא נתחיל עם זה ששוב התחלת סיפור עם בחורה, מה שלא מפריע לך לקבל התקף קנאה בגלל ברכה תמימה לוולנטיין האווילי הזה."
"אבל חמי הסברתי לך ששיחקנו אמת או חובה והיא אמרה שחובה עלי…"
"שתוק, אני מדבר עכשיו! והמשחק אמת או חובה הדבילי הזה שלך עם החבר'ה שלך זה עוד כלום לעומת המשחקים שאתה משחק איתי מאז שנפגשנו. כן רוצה ולא רוצה. פעם אתה הומו. פעם אתה דו. פתאום אתה בעצם רוצה להיות רק סטרייט. משנה את דעתך כל יומיים, מטריף את דעתי, דוחף אותי ממש בכוח להיות עם אחרים."
אחרים? איזה אחרים? צעקה בתוכי המפלצת ירוקת העין שמעולם לא ישנה. "זאת אומרת שהיית עם עוד מישהו חוץ מעידו?"
"כן, מה אתה חושב, שכל פעם שאתה חוזר לגור אצל הוריך כי אימא שלך מרגישה לא טוב או כי פתאום מתחשק לך להיות דתי אני יושב לבד מול הטלוויזיה ועושה ביד?"
הוא כל כך כעס עלי והוא צדק כל כך. התחלתי לבכות בכי שהלך והתגבר בהיסטריה וקיוויתי שהוא ייגע בי, ילטף, יחבק, יגיד מילה טובה, אבל זה לא קרה.
"הכל באשמתך עזרא." אמר בקול קר ומאשים, "אם לא היית מחליט פתאום שלכבוד החגים אתה שוב סטרייט לא הייתי חולם לגעת בעידו, ורק בגללך התחלתי עם הסקס הסוטה הזה… לפני שפגשתי אותך אף פעם לא נקרע לי קונדום, תמיד עשיתי סקס בעדינות ותמיד רק עם הבן זוג שלי, רק מאז שהתרסקת לי לתוך החיים הכל נעשה אצלי בלגן אחד גדול! אם נדבקתי זה רק באשמתך."
לא יכולתי לסבול את זה יותר, לא רק הדברים הרעים שאמר לי אלא גם הנימה של הקול שלו – קרה ורעה ומאשימה – זה כבר לא היה חמי שלי שאהב אותי והבין אותי, זה היה זר מרושע ששנא אותי. עדיף היה לקפוא על הספה ולא להמשיך לשכב לצידו.
קמתי מהמיטה והלכתי לגשש בארון המצעים אחרי שמיכות חורף.
"מה אתה עושה?" רדף אחרי קולו.
"הולך לשכב על הספה."
"לא צריך." הטיח בי, "אני אלך."
"אבל חמי…"
"שתוק כבר ולך לישון." אמר חמי בקוצר רוח, התעטף בחלוק המגבת שלו והסתלק מחדר השינה למטבח.
שכבתי אומלל במיטה שלנו, שתקתי וחשבתי על מה שחמי אמר והגעתי למסקנה המעציבה שהוא צודק, הכל באשמתי והפתרון היחיד הוא להסתלק.
מחר אני אלך איתו לעשות את הבדיקות הללו ואחר כך אארוז מזוודה ואלך לגור אצל בת דודתי ליאת שגרה במושב ליד הבסיס. אני אבקש ממנה שתיתן לי לישון בקרוואן שעומד ומתפורר בשקט בפינת הגינה שלה. נכון שהוא קטן, לח, קר ובלי חיבור לחשמל ולמים, אבל העיקר שיהיה לי גג מעל הראש. לאכול ולהתרחץ אני יכול בבסיס ולבן אדם חסר אופי ועמוד שדרה כמוני, שרק מכאיב ומזיק לאנשים שהוא אוהב, לא מגיע משהו טוב יותר.
חמי צודק שהרסתי את חייו. לפני שנפגשנו הוא היה בן אדם מאושר ורגוע ואז אני הגעתי לדירה שלו, נחתי במיטה שלו בלי הזמנה והפכתי לו את החיים.
בגללי הוא הסתבך בריב מכוער עם הורי וסבל הערות מרושעות מאחותי הגדולה שאהבה להתקשר אלינו כדי לברר מה שלומי ובעצם כדי להציק לחמי, ומה עם כל הפעמים שבהן עזבתי אותו כדי לבדוק שאני באמת הומו? ומה עם כל ההיסוסים והמשברים שלי שהוא נאלץ לשאת באורך רוח? והלילות הבודדים שבהם הוא נעזב לנפשו כי אני הייתי צריך לעשות תורנות בבסיס או להיעדר לכמה ימים בגלל אימונים, קורסים, כוננויות ושאר עיסוקים שחיל האוויר אוהב לשבש בהם את חיי חייליו?
הכל הוא סבל בשתיקה ובלי תלונות, מקבל כמובן מאליו שככה זה והחיים איתי הם עסקת חבילה שכוללת גם את הורי ההומופובים, גיסי הנתעבים, אחותי הווכחנית והעוקצנית, הדרישות של חיל האוויר והתקפות הקנאה הלא מרוסנות שלי שהוא טען שהן מצחיקות, אבל בטח לא היו נעימות לו.
ואם לא די בכך אז גם לחצתי עליו לעשות סקס מהסוג שהפחיד אותו וגרם לו להתקפות חרטה ובהלה.
אז מה אם הוא היה מעולה בזה והצליח לגרום לשנינו להמריא לגבהים מסחררים? אחר כך הוא היה בוחן את הסימנים שהותיר על גופי ונבהל, ואני ידעתי את זה ובכל זאת סחפתי אותו כל פעם מחדש, מנצל את האהבה הנדיבה שלו והסבלנות שלו, בטוח שהוא לא יכול לעמוד בפני כשאני מתעקש. ידעתי שקשה לו להתנגד לי וניצלתי את החולשות שלו בלי בושה, עכשיו הגיע זמני להיענש.
נשבעתי לעצמי שבלי שום קשר לתשובה שנקבל אני מסתלק מחייו ונותן לו שקט ממני, ואחר כך עצמתי את עיני, כבשתי את פני בכר הלח מדמעות ונרדמתי סוף סוף.
כשהתעוררתי גיליתי לאורה החיוור של שמש הבוקר החולנית שהפציעה בקושי דרך העננים את חמי שוכב בשקט לצידי. גבו היה מופנה אלי וגופו הגדול והחזק הפיץ חמימות נעימה. אם רק היה אפשר להישאר ככה כל החיים… אבל בחיים יש לפעמים חובות שצריך למלא גם אם לא מתחשק, הזכרתי לעצמי בתוקף, קמתי והלכתי להכין קפה.
צלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי. מי מתקשר בשש וחצי בבוקר?
שזו רק לא תהיה אימא עם עוד עכברוש, או חלילה התקף אסטמה, התפללתי בליבי והרמתי את השפופרת מהר.
זו לא הייתה אימא, זה היה עידו, בוכה בהיסטריה בעודו מתנצל שהוא מתקשר כל כך מוקדם ומבקש, אם אפשר, לדבר עם חמי.
חמי הרים את השפופרת בחדר השינה והתערב בשיחה. "אני כאן עידו, מה קרה חמוד? אתה מרגיש לא טוב?"
"גם אני מקשיב בקו השני." התערבתי בשיחה, אבל עידו היה נסער מכדי להגיב לנוכחותי.
"דוק עזב אותי." הודיע בקול שבור, ושוב התחיל להתייפח.
דוק היה הכינוי המבודח שנתנו לעומר, החבר של עידו. הוא היה בחור נחמד, קצת חנון והרבה ילד טוב של אימא, קראנו לו דוק כי הוא היה סטאז'ר ברמב"ם.
"למה? מה קרה?"
"הוא אמר…" עידו התנשם והתנשף בניסיון להשתלט על דמעותיו, "הוא אמר שהוא עומד לקבל את ההסמכה שלו בקרוב ובתור אדם שרוצה להתמחות ברפואת ילדים הוא לא יכול להרשות לעצמו לחיות עם חולה איידס."
שתיקה מעיקה השתררה אחרי הוידוי הנורא הזה.
"איזה מנוול!" התפרצתי.
"שקט כושי, לא עכשיו." פקד חמי בקול הסמכותי הזה שלו שתמיד מעורר בי רטט של חרמנות, "יש לך לאן ללכת עידו?"
"לא." אמר עידו בייאוש, "מאז שנדבקתי הורי בקושי מוכנים לדבר איתי בטלפון והאחות שלי שעד היום כל כך תמכה ביציאה שלי מהארון הודיעה לי שיש לה ילדים קטנים בבית והיא לא יכולה לקחת על עצמה את הסיכון ולהיפגש איתי. אני לא יודע מה לעשות חמי, כל מה שיש לי זו המכונית הישנה שלי ומקום העבודה שלי שגם אותו אני בטח אאבד אם הם ידעו עלי."
"יש לך אותנו." אמר חמי בחמימות, "שים את הבגדים שלך באוטו ובוא. יש לך כלי מיטה, שמיכות וכאלה?"
"לא, אין לי. הכל של דוק, מתנות מההורים שלו."
"לא נורא, נקנה בשבילך שמיכת פוך טובה ותוכל לגור בסלון שלנו עד שתמצא סידור אחר. אל תדאג עידו, יהיה בסדר. להתראות חמוד ותפסיק לבכות, אתה לא לבד."
הוא סגר את הטלפון, התיישב לצידי ושתה לי את הקפה. "יש לנו מספיק מזומן לקנות שמיכה או שנוציא כסף מהקיר, כושי?"
חתכתי למענו פרוסת עוגת וניסיתי לחשוב על דרך טובה לבשר לו מה אני מתכנן לעשות. משום מה באור היום כשהוא יושב לצידי בחלוק המפוספס שלו, קורא לי כושי ומתנהג כאילו ליל אמש הנורא לא התרחש, הרגשתי פחות נחוש.
בסוף הערתי בשקט שאולי לא צריך לקנות עוד שמיכה, אולי עדיף שאני אעזוב.
"מה, בגלל עידו?" נדהם חמי, "גם לך לא נוח לגור עם בן אדם שיש לו איידס?"
"אל תהיה דביל, זה מה שאתה חושב עלי?"
"אני כבר לא יודע מה לחשוב עליך." אמר חמי, אבל ריכך את המילים הקשות בחיוך, "אתה בא איתי לבדיקה?"
"כן, אתה צודק. עדיף לדעת."
"ולמה אתה רוצה שניפרד?"
"אני לא רוצה, אבל אתמול אמרת ש… חשבתי שאולי יהיה יותר טוב ש…"
"אתמול כעסתי והייתי מבוהל. לאן חשבת ללכת? או שאולי אתה מעדיף שאני אעזוב?"
"לא, בטח שלא חמי. הדירה הזו שלך, חשבתי ללכת לגור אצל הבת דודה שלי ליאת. יש לה קרוון פנוי, אתה זוכר?"
"הדבר המתפרק הזה בלי המים והחשמל?"
"זה לא כל כך נורא."
"בחייך, אפילו לכלב לא הייתי נותן לגור שם וחוץ מזה אתה לא סובל את בעלה."
"מה אכפת לך מה יהיה איתי? מאז שהתרסקתי לך בחיים אני גורם לך רק צרות."
חמי גיחך ומשך אותי אליו, מהדק אותי בין ירכיו החזקות, ידיו חופנות את עכוזי. "אתה פרא אדם מרגיז, כושי, אבל אני לא יכול בלעדיך. אתה יודע את זה." ודקה אחר כך חזרנו למיטה, התפייסנו כמו שצריך ואחר כך הלכנו לעשות בדיקת דם.
בדרך כלל אני די פוחד מדקירות ומחטים, אבל התביישתי להתנהג כמו ילד ליד חמי. הושטתי את היד בגבורה לאחות שלמזלי הייתה עדינה ומיומנת והקפדתי להסב את מבטי וככה הצלחתי לעבור את בדיקת הדם בשלום. הבטיחו לנו תשובה תוך שלושה ימים וחיש קל היינו בחוץ בדרכנו לקנות שמיכה לעידו.
קנינו שמיכה חמה וקלה, הוספנו מצעים פרחוניים ויפים וחזרנו הביתה. בדרך כלל היינו מנצלים יום חופש בלתי צפוי מהעבודה בצורה יצירתית יותר, אבל היום לא היה לנו מצב רוח מתאים לבילויים.
שלושה ימים של המתנה נמתחו לפנינו, ארוכים ומייסרים, ואחרי שביליתי יום מייגע בהקשבה לעידו קורא את כל תופעות הלוואי העשויות לנבוע מלקיחת התרופות שרשמו לו שמחתי מאוד לברוח לבסיס ולבלות שם ליל תורנות כסמל תורן. אפילו זה היה עדיף על הדיכאון שהשרה עלי עידו.
למרבה המזל חמי היה סבלני וחביב יותר ממני. הוא הקשיב בסבלנות לרשימת התלונות והקיטורים של עידו, הכין אינספור כוסות תה וקפה וניסה לעודד את עידו שהתנהג כאילו חייו תמו.
לי לא היו מילות ניחומים עבורו, הייתי בטוח שאם חלילה גם אני אקבל תשובה חיובית אתנהג בדיוק כמוהו, אם לא גרוע מכך. העדפתי לברוח לבסיס ולא לחשוב על הסטוץ ההוא מלפני כמה חודשים ואיך הנחתי לו למצוץ לי בלי קונדום כי הייתי שיכור והוא היה חמוד.
משום מה חשבתי תמיד שסקס אוראלי הוא סקס בטוח גם בלי הגנה, אבל עידו פיזר את אשליותיי בלי רחמנות. ברור שאפשר להידבק באיידס גם מסקס אוראלי, אמר בקול נכאים שדיכא אותי עד עפר וגרם לי לצאת לבסיס כמה שעות לפני הזמן.
מעידו יכולתי לברוח, אבל לא מעצמי, כל פעם שנזכרתי במעללי עם אותו בחור חמוד חשתי נקיפת פחד וצער. ידעתי שאם נדבקתי זו אשמתי כי לא הייתי זהיר ולא שמרתי אמונים לחמי ובכל זאת הרגשתי ממורמר חשתי שזה לא הוגן לסבול כל החיים בגלל כמה דקות של שכרות קלת דעת.
עובדה שלא נעים לי להודות בה היא שלא הייתי נאמן לגמרי לחמי. מידי פעם הרשיתי לעצמי לפזול לצדדים, אבל רק בקטע של סקס חד פעמי ובדרך כלל כשהייתי שיכור או מסטול קצת.
עם זאת הייתי די בטוח שחמי שלא אהב לשתות והתרחק בתיעוב מסמים לא מצא עניין בסטוצים חסרי משמעות גם בתקופות שבהן הצהרתי שאנחנו נפרדים (ותמיד חזרתי בי אחרי יומיים שלושה). אני יודע שזה לא הוגן ואין לי זכות לצפות ממנו לנאמנות, אבל כל מחשבה עליו נוגע בגבר אחר מבעירה את חמתי להשחית.
התירוץ היחיד שלי למוסר הכפול שבו נקטתי הוא שאני צעיר מחמי ושהוא הספיק לזיין הרבה יותר ממני ולמרות שאני אוהב אותו אהבת נפש, הרי אי אפשר לצפות ממני לקיים יחסי מין רק עם גבר אחד כל ימי חיי.
כן, חמי היה הראשון שלי, כמעט הראשון אם אתם מתעקשים שגם מגעים בלי חדירה הם סקס אמיתי, ומבחינתי הוא גם יכול להיות האחרון שלי כשזה נוגע לסקס שנחשב בעיני סקס, אבל לפעמים פגשתי מישהו כל כך חמוד ומגרה עד שפשוט לא יכולתי להתאפק.
חשתי שלא צריך לעשות סיפור גדול מסתם סקס מקרי כל זמן שזה אני ולא הוא, לא הוגן ואפילו צבוע, אבל ככה הרגשתי.
חמי ידע מה אני חושב ואיך אני מתנהג, בעיקר כשאני חוגג באיזה מועדון, ומזל שבניגוד אלי הוא לא קנאי, או שאולי פשוט היטיב להסתיר את רגשותיו?
לא יודע.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il