עזרא ונחמיה – פרק ד'

28/12/2011

המחשבות על הבלגן של חיי המין שלי ושלו גרם לי להיאנח ואופיר שהביאה לי כוס נס קפה מוקצף עם כמה פרוסות עוגה שאלה מה הבעיה ולמה אני עצוב.
"צרות בחיי האהבה שלי." אמרתי וחייכתי חיוך שאמור היה להיות מסתורי.
"זה שאתה אוהב כבר לא אוהב אותך יותר?" שאלה אופיר וחייכה חיוך נחמד.
הרגשתי שאני מסמיק כמו ילדה שנתפסה בשקר. אז היא כן קלטה שאמרתי מישהו ולא מישהי. למי עוד היא סיפרה?
"אל תלחץ, לא סיפרתי לאף אחד, נשבעת לך שלא."
"אני מצטער אופיר, אבל… אני פשוט… אני באמת מצטער."
"על מה? זה משהו שיש לך שליטה עליו? אתה יכול לבחור לא להיות הומו?"
"אהה אני… תראי, זה לא… אני… האמת שאני חושב שאני דו רק ש…"
"עזרא, הסתכלתי עליך טוב טוב עוד לפני ששיחקנו אמת או חובה ואני רוצה להגיד לך בתור בחורה שחוקרת גברים מאז הבת מצווה שלה שאתה לא מסתכל על בנות כמו שסטרייטים מסתכלים. אתה חמוד וסקסי ומי שלא מתמצאת יכולה לחשוב שאתה ג'נטלמן או ביישן, אבל מי שבאמת מבינה גברים מרגישה שבנים כן עושים לך את זה ובנות לא."
היה משהו בפסקנות הרגועה של דבריה שגרמה לי להפנים שאני כזה ודי. לא יעזור אם אנסה לחזור בתשובה, או לעקוב אחרי העצות של 'עצת נפש', גם אם אשתדל בכל כוחי להשתנות, זה פשוט לא יעזור. אני הומו ואני לא יכול לשנות את זה כמו שאני לא יכול לשנות את צבע עורי או שיערי.

"נו, אז מה קרה לך? החבר שלך כבר לא אוהב אותך יותר?"
"לא מה פתאום? חמי הוא אהבת חיי, אבל יש לנו חבר בשם עידו שנדבק באיידס והחבר שלו העיף אותו מהבית. הוא גר אצלנו עכשיו ו… ו…. זהו, זה לא מספיק?"
אופיר הרצינה ואמרה שאיידס זה דבר נורא ושכולם צריכים להיזהר, ואולי כדאי שגם אנחנו ניבדק.
"נבדקנו אתמול, בגלל זה לקחתי יום חופש."
"ועכשיו אתה לחוץ, פוחד ומתוח, נכון? כשאני נבדקתי בקיץ שעבר הייתי מה זה בלחץ, עד שקיבלתי תשובה שלילית כמעט חטפתי התקף לב."
"הייתה לך סיבה להיות לחוצה?" התפלאתי. היא נראתה כל כך עדינה וביישנית, ילדונת נקייה ובתולית, איך זה יכול להיות?
אופיר הסמיקה עד לשורשי שערותיה, "כן, אולי, בעצם כמעט בטוח שלא, אבל רציתי להיות בטוחה במאה אחוז ואל תשאל על הפרטים כי אני מתביישת לדבר על זה."
"אני לא שואל, נשבע לך." לגמתי מהקפה ושיבחתי את העוגה, מרגיש פתאום שהמתח שלחץ עלי מבפנים הוקל מעט.
כמה טוב היה לשוחח עם מישהו שלא צריך לשמור ממנו סודות, לשקר ולהיזהר כל הזמן. כמה נעים להיות מחוץ לארון ולו רק לכמה דקות של חסד.

סוף סוף, אחרי שחציתי אוקיאנוסים של זמן איטי שבקושי זז וביליתי שלושה לילות לא נגמרים של נדודי שינה וחרדות הגיע הרגע הגדול. האחות חייכה אלי, נתנה לי דף מודפס, אמרה לי שאני שלילי והוסיפה, "מזל טוב ותשמור על עצמך חמוד."
את פרץ הרווחה שהציף אותי לא אשכח לעולם. גם אם הייתי זוכה בפרס הגדול בפיס לא הייתי מרגיש כל כך מאושר. חשתי החוצה לחפש את חמי ומצאתי אותו יושב מול חדרו של הרופא, לוטש מבט קפוא בקיר ממול, ידיו משולבות על חזהו בתנוחת התגוננות ופניו ריקות מכל הבעה ומיד ידעתי.
התיישבתי לצידו והנחתי יד על ברכו. הוא הפנה אלי מבט קצר, זיהה את שרידי ההקלה על פני והדף את ידי מעליו בתנועה חדה.

אחר כך הייתה המון פעילות. שפע דיבורים והסברים, כל מיני התעסקויות בתרופות ובתופעות הלוואי ובבדיקות מכל מיני סוגים, היו ריצות וסידורים מכל הסוגים, המתנה במשרדים מדכאים, שיחות עם כל מיני מומחים נפוחי חשיבות עצמית והמון מונחים חדשים שצריך היה להתרגל אליהם.
במשך זמן רב העסקנו את עצמנו בכל המהומה הבירוקרטית שגוררת בעקבותיה מחלה כרונית – קשה אך ברת טיפול – כמו שהגדירה העובדת הסוציאלית החביבה שלו את המצב, אבל הרגעים הראשונים הללו שנחקקו במוחי תמצתו את מצב העניינים – הוא היה בצד של החולים, אני של הבריאים והוא לא רצה שום מגע איתי.
חודש אחר כך כבר היה ברור אפילו לי שהקוקטייל המפורסם מנע מהאיידס להרוג את חמי, אבל את האהבה שלנו הוא לא הצליח להציל.
אני זוכר מצוין את הלילה האחרון שבו ישנתי בבית. זה היה בדיוק שלושה חודשים אחרי שהלכנו לבדיקה הראשונה. חזרתי עם התוצאות השליליות של הבדיקה השנייה ומצאתי את חמי יושב ובוהה בטלוויזיה, מזפזפ ומפהק. פעם הוא לא היה חולם לבזבז ככה את זמנו, פעם אם היה לו זמן פנוי הוא היה מתעמל, או קורא משהו, או מבשל, או סתם יושב וחושב, הכל רק לא להתעסק עם המסטיק לעיניים הזה בטמבליזיה, אבל זה היה אז, כיום הוא רק חיפש עיסוק שימנע ממנו לחשוב.
"הכל בסדר?" הרים אלי את עיניו, מביט בי במבט עוין.
"מאה אחוז." אמרתי והלכתי למטבח לסדר את הבלגן שידעתי שממתין לי שם. פעם הוא לא היה משאיר לי כיור מלא כלים, פח אשפה מפוצץ ושיש דביק, פעם הוא לא היה אוכל כמו חזיר ולא מניח לעצמו לגדל כרס.
מאז שהתגלה שהוא נשא הוא הזניח את עצמו, את הבית ואותי, והחליף את החיבה שלו לסקס בתאווה לפיצות ולבורקס ובכל זאת המשכתי לאהוב אותו וקיוויתי שהוא יתעשת בסופו של דבר, יתגבר על המשבר ויחזור להיות החמי שבו התאהבתי פעם ממבט ראשון.

הפעם הבלגן והטינופת היו גדולים מאי פעם – קרטונים של פיצות היו מפוזרים על השולחן והרצפה, המדיח לא הופעל ולא נשארה אף כוס נקייה בארון, נמלים טיילו חופשי סביב הפח הגולש על גדותיו – המטבח נראה כמו אזור מוכה אסון ומאחר ועידו כבר לא גר אצלנו יותר ברור היה שהכל מעשה ידיו של חמי.
התחלתי לצרוח עליו בזעם, מוציא בבת אחת תסכול של שלושה חודשים. הוא נשאר אדיש ומלגלג ובכלל לא התייחס אלי, מה שהגביר את זעמי פי כמה. מהכעס שלי על הרשלנות והטינופת שלו עברתי לזעם על האין סקס שלנו ועל הקרירות המכאיבה שהשתררה ביני לבינו.
"כבר שבועות שלא נגעת בי. אתה כל הזמן דוחף אותי מעליך. אני לא מבין, לא חסר לך סקס?"
הוא משך בכתפיו באדישות. "האמת שלא כל כך. מידי פעם כשאני מרגיש לחץ אני הולך לעידו, איתו זה בסדר."
כל הדם עלה לי לראש. "עידו?" צרחתי, "למה עידו? מה יש לו שאין לי?"
"איידס." הוא ענה באותו קול אדיש שסיגל לעצמו לאחרונה, "איתו אני לא פוחד ואתך כן."
התחלתי לבכות. "ככה זה? אז זה מה שאני צריך לעשות כדי שתרצה אותי שוב? להידבק באיידס? רק תגיד כי אפשר לסדר את זה בקלות."
הוא לטש בי מבט מוזר ואז הכה אותי. לא דחיפה או מכה קלה אלא ממש החטיף לי מכות עם אגרופים קפוצים ושנאה בעיניים.
נפלתי על הרצפה והוא כמעט בעט בי, אבל עצר את עצמו ברגע האחרון, הרים אותי מהרצפה, ביקש סליחה וניסה לחבק אותי.
נרתעתי ממנו מבוהל, והוא הרפה ממני וחזר בשתיקה לכורסא שלו והמשיך לזפזפ מול המסך המרצד בלי להביט בי יותר.
את הלילה ביליתי על הספה, ישן שינה מסוממת אחרי שלקחתי ואבן כדי להירגע מהתקף הבכי שתקף אותי במקלחת. בדרך כלל אני לא נוגע בתרופות הרגעה, אבל לא רציתי שחמי ישמע אותי בוכה וידעתי שאני חייב לנוח טוב כדי שיהיה לי כוח להתארגן ולעזוב אותו בבוקר.
המחשבה האחרונה שחשבתי לפני שצללתי לשינה מסוממת היה שאיזה מזל שהחורף נגמר ומספיקה שמיכה קלה, כי עידו עזב לדירה החדשה שלו עם הפוך שקנינו לו במתנה.

בבוקר התעוררתי ומצאתי את עצמי מכוסה בשמיכת צמר נוספת וידעתי שחמי קם בלילה לבדוק שאני בסדר והוסיף לי עוד שמיכה כדי להיות בטוח שלא קר לי. ידעתי שזה נגמר ואני חייב לעזוב, אבל המחשבה עליו מכסה אותי בעוד שמיכה ניחמה אותי קצת.
הוא יצא מהבית עוד לפני שהתעוררתי, אבל חזר בצהרים. עד אז כל החפצים שלי כבר היה ארוזים בכמה קופסאות קרטון גדולות שהוטענו על הטנדר של הבן דוד שלי קובי.
חמי אמר שלום לקובי שהביט בו מזועזע, לחץ בשקט את ידי, אמר שוב סליחה ושאל לאן אני הולך.
"נכון לעכשיו אני חוזר להורים ואחר כך נראה."
הוא הנהן ונראה עצוב. "אני מקווה שאתה לא בונה על הקרוון המוזנח ההוא של הבת דודה שלך כושי, תמצא מקום נורמאלי ותטפל בעצמך. נורא רזית לאחרונה."
"אני אהיה בסדר חמי, תשמור על עצמך."
חמי חייך את החיוך העצוב שלו שאני אוהב כל כך, שוב הנהן, טלטל בחוזקה את כפי האחוזה בזו שלו והלך.
"הוא קצת השמין, לא?" שאל קובי, "הוא נראה רע, מה עובר עליו?"
"סתם, דברים. הוא יצא מזה." עניתי ועצמתי את עיני לרמוז לקובי שאני לא רוצה לדבר יותר.
"אם אתה אומר." מלמל קובי חרש, התניע ונסע להורי.

בחודשים שעברו עלי מאז הפרידה מחמי חזרתי למשקל הקודם שלי ולכאורה התאוששתי לחלוטין. הידידות שלי עם אופיר העמיקה מאוד וכמעט כולם בבסיס חשבו שאנחנו זוג. אפילו הבאתי אותה להורים שלי שמאוד חיבבו אותה.
קובי הגדיל לעשות מכולם והתאהב בה, אבל לא עשה שום דבר בקשר לזה עד שנשבעתי לו שנשארתי הומו ושהקשר שלי אתה הוא ידידותי ואפלטוני בלבד.
"אתה בטוח?" הוא שאל שוב ושוב, מודאג. מאז שעזר לי לעבור דירה הוא כל הזמן דאג בגללי.
"כן דביל. היא בחורה מקסימה. היא טובה מידי בשבילך, אבל אם תיזהר מאוד יש מצב שהיא לא תעלה על זה שאתה דביל. לך על זה, תזמין אותה לצאת."
"ומה יהיה אתך?"
"אני אהיה בסדר, אל תדאג וחוץ מזה אני עוזב לקורס קצינים."
הוא הלך על זה בגדול ולמרבה המזל אופיר לא גילתה שהוא דביל לפני שהתאהבה בו. בטקס הסיום של הקורס הם סיפרו לי שהם מתכננים להתחתן ואופיר הראתה לי בגאווה את טבעת האירוסין שלה והסמיקה כשנישקתי אותה ואמרתי לה מזל טוב.
שמחתי מאוד בשמחתם כמובן וגם אני ניסיתי להמשיך הלאה ולמצוא לי אהבה חדשה, אבל זה פשוט לא הלך. היו אחרים כמובן, לא הפכתי לנזיר, אבל לא יכולתי להפסיק להשוות כל אחד לחמי ותמיד ההשוואה הייתה לרעתם.
אחרי שחזרתי מהקורס החלטתי לצאת מהבית של ההורים. הרווחתי כבר מספיק כדי להרשות לעצמי דירה קטנה משלי ולמרות מחאותיה של אימא שהעדיפה שאמשיך לישון בחדר ילדותי, סירבתי.
הפעם אבא תמך בי ואמר לה בתוקף שאני כבר גבר וצריך פינה משלי.
"מה עם הבחור הזה שגרת איתו פעם? מה שלומו?" שאל.
"לא יודע אבא. זה נגמר."
"אבל בכל זאת אתה לא מוצא מישהו אחר."
"אני מחפש. בסוף אני אמצא מישהו."
אבא הסתכל עלי בעצב ואז חזר וסיפר לי איך, מהרגע הראשון שפגש את אימא כשהם היו עדיין ילדים, הוא החליט שזו האישה בשבילו, ואיך הוא התעקש ולא ויתר למרות כל המכשולים וההתנגדויות של המשפחה שלו ושלה.
אני מכיר את הסיפור הזה, אבל אוהב לשמוע אותו כל פעם מחדש. זה סיפור מצוין – רומנטי ומלא תפניות לא צפויות ויש לו סוף טוב – מה עוד צריך סיפור אהבה?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il