דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
16/04/2015
נעזר במפת חיפה ובניסיון שלי בניווט הצלחתי להגיע בלי תקלות לחניון של תחנת הרכבת, מסרתי את הסובארו לאחד הפועלים של דוד משה, ותפסתי אוטובוס להדר. כבר היה חשוך, רוח קרירה טאטאה את החום המהביל מהרחובות, טיילתי ברחוב הרצל, בוהה בחלונות הראווה, ירדתי לרחוב החלוץ ומשם, כמו אחוז בחבלי קסם נמשכתי לגן הזיכרון הקטן שעמד דחוק בין לשכת הגיוס למשרד הפנים. מצידו האחד נשקף נמל חיפה, זורח כולו באורות האניות הצפות על מימיו הכהים, ומצידו השני נמתח רחוב החלוץ הגובל ברחבה אפלולית שהסתיימה בדלתות המקושתות רבות ההוד של בנין העירייה.
בין כל המבנים החשובים הללו נח לו גן הזיכרון הדהוי שרק שלט אבן קטן בצד המדרכה הכריז על ייעודו. בריכה רדודה ומטונפת משתרעת במרכזו, ומולה ניצב לוח זיכרון צנוע. לצידה שלוש צפצפות דקות, חינניות, רוטטות בביישנות ברוח. רחבת הדשא המקריח מוקפת שיחים ועצים ושבילים צרים מתפתלים ביניהם. שם, כך שמעתי, מתרחשת רוב הפעילות. ביום הראשון שלי בחיפה רציתי רק לשוטט שם קצת, לנשום את האווירה, להריח את הפעילות, לבדוק עד כמה מדויקים התיאורים ששמעתי.
הסתובבתי בגן מאוכזב, הכל היה קטן כל כך, נמוך, מאובק, דהוי ועלוב. בית השימוש בפאתי גן השעשועים הסריח מליזול ומשתן, והפעילות סביבו הייתה חטופה, עלובה, מדכאת יצר. השיחים המשתפלים מהרחבה מרוצפת האבן שהשקיפה על הנמל היו נמוכים עד גיחוך, והשבילים שחצו אותם היו צרים ומתפתלים כמו משעולי עיזים. נשענתי על המעקה, שולח מבט לעבר לשכת הגיוס הרובצת, גדולה ומגושמת, מעבר לכביש, נזכרתי בשירותי הצבאי הארוך והמתיש, התחלחלתי ושבתי להביט בים.
רוח קרירה הטיסה עננים בשמים, הירח נעלם, נעשה חשוך מאוד ודיכאון קל ירד עלי. גבר שמן ומקריח אמר לי ערב טוב ידידותי מידי ונסוג כשנעצתי בו מבט זועף. דחפתי את ידי לכיסי ופניתי להסתלק משם, ואז, כאילו לא הייתי מדוכדך דיי, התחיל לרדת גשם. זירזתי את צעדי, ובעוד הגשם עובר במהירות שיא מטפטוף מנומס למטר סוחף התחלתי לרוץ, ופתאום צץ מבין השיחים איש גבוה אחד עם מטריה גדולה ושחורה. הופעתו הייתה כל כך פתאומית עד שלא הספקתי לזוז הצידה וכתפי נתקלה בו. "סליחה." אמרתי אוטומטית, והוא פנה להביט בי תוך שהוא מסיט לאחור את המטריה, ולכן ראיתי את פניו בפעם הראשונה על רקע החופה השחורה של מטרייתו הענקית.
הבטנו זה בזה, סוקרים בעיון אחד את פניו של השני, מתעלמים מהגשם ההולך ומתגבר סביבנו, ואז הוא הטה בקלילות את ידית המטריה לעברי כמציע לי את חסותו. "חבל שתירטב מהגשם." אמר בקול תרבותי ושקט, "בוא, יש כאן מקום לשניים." פסעתי קדימה ונעמדתי לצידו בחלל היבש שמתחת לבד השחור של מטרייתו, בלי להבין למה אני חש רטט של הכרות למראה פניו של האיש הזה שמעולם לא פגשתי. הוא היה לא צעיר, כבן ארבעים בערך, פניו בלויים מעט בקצוות, לא יפה תואר, בקושי נאה, גבוה ממני בחצי ראש, רזה אך רחב כתפיים, עיניו החומות מסתתרות מתחת לגבות עבות ומקומרות, הזיפים שעל לחייו הרזות מתחילים כבר להאפיר, שערו הקצוץ חום וסמיך, ושני קמטים מאורכים ממסגרים את פיו – פה רחב ורגיש שמעורר בי רצון לנשק לו כאן ועכשיו, בלי להתעכב על כל המוסכמות המעיקות של החלפת שמות וקורות חיים. מובן שלא עשיתי דבר מלבד ללטוש עיניים בפנים האלו שכמו נצרבו בתוכי הרבה לפני שראיתי אותן – אני מומחה גדול בלטישת עיניים מתאפקת, אפשר להגיד שיש לי דוקטורט כבוד בנושא הזה.
"רוצה לבוא אלי הביתה ולהתייבש?" שאל בשקט, קולו החם והתרבותי מהדהד בתוכי כמו צליל נמוך של צ'לו.
"כן בטח." עניתי בלי היסוס, בלי לשאול איפה הבית ואיך נגיע לשם.
"אני גר ברחוב חביבה רייך, ליד הטכניון." אמר ואחז בקלילות במרפקי, מוביל אותי בשבילים הרטובים לכיוון מכוניתו שחנתה בצייתנות מול לשכת הגיוס. "אני אחזיר אותך לכאן אחר כך, אם תרצה."
"לא. זה בסדר. אני גר בטכניון."
הוא הציץ בי במבט אלכסוני, "באמת?" תהה בנימוס חלול, והייתה לי הרגשה לא נעימה שהוא לא מאמין לי.
"אני סטודנט בטכניון. הנדסת מכונות שנה א'. אני גר במעונות. קוראים לי אורי." פלטתי במהירות את כל המידע ההכרחי, ובלי יכולת להתאפק עוד הנחתי את ידי על כתפיו, הדפתי אותו אל המכונית ונישקתי את פיו היפה.
הוא פשק את שפתיו, מניח לי לנשק אותו בלי להביע שום פליאה ומעודד שילבתי את ידי על עורפו, נישקתי את פניו הדוקרים, מצמיד את גופי אל גופו הרזה והנוקשה, כובש את פני בצווארו, שואף את ריחו. "הי, הי, תירגע אורי." גיחך, נבוך מהתפרצותי. "עוד לא סיכמנו על מחיר."
"מה?" דבריו הדפו אותי ממנו והלאה, חזרה אל הגשם שהמשיך לרדת בעקשנות. "מה? מה אמרת?" חזרתי ושאלתי במין טמטום למרות ששמעתי אותו מצוין וקלטתי מיד את כוונתו.
למראה תדהמתי הוא הבין את טעותו, והבעת חרטה עלתה על פניו. "סליחה אורי, חשבתי ש… היה לי ברור ש…"
"מה בדיוק היה לך ברור?" התפרצתי בזעם, והמזג הרתחני שלי שכל השנים עמלתי לכבוש בכוח, התחיל לגעוש בקרבי. תרגיע אורי, תרגיע, אמרתי לעצמי, ולא נרגעתי.
"חשבתי שאתה עוד אחד מהחברה האלו שאני פוגש כאן בדרך כלל." הסביר, והניח יד מרגיעה על כתפי. "בוא פנימה ילד, אתה נרטב." אמר בחביבות ומשך אותי שוב אל מתחת למטריה, מנגב ביד גדולה חמה ומחוספסת את פני הרטובים. נצמדתי אליו שוב ולרגע מוזר אחד סמכתי את פני על כתפו, מייבש את פני הרטובות בבד חולצתו.
אחר כך התעשתנו, נכנסנו למכוניתו ונסענו לדירתו – דירה גדולה ומהוהה מלאה ספרים, תמונות, ועציצים ירוקים. הרהיטים היו ישנים ונוחים, הרצפה מרופדת שטיחים צבעוניים ודהויים, ומוזיקה קלאסית שקטה הדהדה בין הקירות המחופים טפט מפוספס. בצורה מאוד לא אופיינית לי חשתי שם מיד כמו בבית – חלצתי את נעלי המרופשות בכניסה, נכנסתי פנימה בגרביים ושקעתי בכורסא ישנה מרופדת קורדרוי ירקרק. הוא נעמד מאחורי, ניגב את שערי במגבת שעירה והצטחק כשהטיתי את ראשי לאחור עד שהוא נשען על בטנו ועצמתי את עיני.
"אתה עייף אורי?"
"לא. סתם מרגיש נוח. נעים כאן. המוזיקה הזו נהדרת."
הוא חייך, "יש לך טעם טוב, זה נוקטורנו של שופן. בוא להתקלח."
"לא רוצה. התקלחתי לפני שיצאתי מהבית." קמתי וחיבקתי אותו, "תגיד תיאו, אתה רוחץ את כל הבחורים שאתה מביא לכאן?" בדרך הוא אמר לי ששמו תיאו, ועל הדלת היה שלט נחושת קטן עם הכתובת ד"ר תיאודור מילר.
"כן." ענה תיאו, וניסה למשוך אותי למקלחת.
"אני לא כמו הבחורים ההם." התעקשתי והתחלתי לפרום את כפתורי חולצתו, "אני לא רוצה כסף, אני רוצה אותך."
"כן. שמתי לב." משך תיאו את חולצתי ממכנסי, "יש לך ריח נהדר אורי, ואתה יפה וצעיר כל כך. הייתי מוכן לשלם לך מאתיים שקל ללילה."
מיהרתי להניח יד על פיו. "לא, אל תגיד את זה בבקשה."
"אורי," הוא הדף אותי חזרה לכורסא, כרע לפני על ברכיו והתחיל להתעסק בכפתורי מכנסי, "יש לך מושג בן כמה אני? בן כמה אתה?"
"אני בן עשרים ושלוש וחצי ואתה נראה לי בערך בן ארבעים. למה? מה זה משנה בכלל?"
הוא נאנח, קצת משועשע וקצת נבוך. "זה משנה אורי, תאמין לי שזה משנה. אתה פסיבי או אקטיבי?" שאל את השאלה הכל כך שנואה עלי, למעשה, חוץ מהשאלה על אבא שלי, זו השאלה הכי שנואה עלי בעולם.
"לא יודע." עניתי, "תלוי במצב הרוח שלי, ובכלל, אני שונא את השאלה הזו, בוא נלך כבר למיטה, בבקשה?" העפתי מעלי את תחתוני, משחרר סוף סוף את הזין שלי מכלאו. אין לדעת אם בזכות התשובה שלי או בגלל מראה הזקפה שלי, אבל הוא הפסיק לדבר ולקח אותי לחדר השינה שלו שהכיל רק מיטה ענקית עם שטיח קיר מדהים תלוי מעליה, ובעדינות רבה לימד אותי איך לעשות איתו אהבה.
אחר כך אנחנו אכלנו יחד ארוחת ערב מאוחרת – חביתה עם גבינה, טוסטים וירקות – והוא שאל אותי בהבעת התנצלות אם אני יכול להישאר לישון איתו.
"לא היית יכול להפטר ממני גם אם היית רוצה." קנטרתי והסכמתי ללכת איתו יחד למקלחת.
"אורי." הוא צחק, מקציף סבון על ראשי, כתפי וערוותי, "אני לא מאמין שנפגשנו סתם ככה, בגן, אתה כל כך יפה." לחש באזני, וידו המסובנת החליקה בין עגבותיי. "תקשיב אורי…" לחש, משועשע מקול נשימתי שנחטפה מתענוג. הוא ניסה להמשיך לדבר, לספר לי משהו, אבל לא הייתי מסוגל לקלוט מילה מדבריו. כל מה שרציתי היה לחוש אותו בתוכי – גופו חזק וחם כנגד גופי, ידיו על חזי ובטני, הזין שלו הולם בתוכי, אני מאושר.
אחר כך התכרבלנו יחד במיטתו הרחבה, ושנייה לפני שנרדמתי נזכרתי בדידי – שותפי לדירה. "אני צריך להתקשר לשותף שלי." אמרתי, מרגיש את גופו מתקשה לצידי.
"יש לך שותף." אמר בקול חלול.
"אל תעשה פרצוף כזה תיאו, דידי הוא רק שותף לדירה שהטכניון דחף לי בגלל מחסור בדירות לסטודנטים. הוא בטח ישמח שהמיטה תישאר רק שלו."
"על מה אתה מדבר?" שאל תיאו בקול מסויג, "איזה מיטה?"
הסברתי לו את הבעיה עם המיטה היחידה בחדר השינה שלנו, בלי להבין למה פניו התכרכמו בחוסר רצון. "בחייך תיאו, אתה לא מקנא בדידי? אני אפילו לא בטוח שהוא הומו. בטח איזה פקיד שם אותנו יחד לפי רשימות שמיות. הוא ספקטור ואני סגל אז חיברו אותנו יחד. הוא דתי אמריקאי, שמנמן כזה, בכלל לא הטיפוס שלי." הסברתי, מחייך בפייסנות.
"אז מה הטיפוס שלך? זקן עייף בגיל של אבא שלך?" שאל תיאו בזעף, קולו החמים והעמוק נסדק וצורם את אזני.
"תיאו באמת, אני לא מבין למה אתה כועס, מה עשיתי?"
הוא התעצבן. "רק תקשיב לעצמך," תקף אותי בנבזות, "אתה מדבר כמו ילד קטן. "אני לא מבין מה עבר עלי שהצעתי לילד כמוך לישון אצלי?" הפטיר בינו לבין עצמו בזעף לא מוסבר.
"אבל תיאו," מחיתי, נדהם. "מה קרה? מה הבעיה?"
הוא התרחק ממני, מנתק מגע בין גופותינו. "לא קרה כלום. יותר טוב שתלך מכאן." השיב בקרירות.
כל החמימות והאושר של השעה האחרונה התפוגגו באחת. בלי למחות יותר קמתי והתחלתי להתלבש. תיאו נשאר לשבת במיטה, מושך את השמיכה סביבו, והבחנתי לראשונה במעט שיבה מבצבצת בין השערות הכהות שעל חזהו.
"לילה טוב תיאו, אני מצטער שהרגזתי אותך." אמרתי בשקט, מנסה לשמור על שרידים של כבוד עצמי ופניתי לצאת. היה עלי להתאמץ מאוד כדי לשמור על חזות פנים רגועה, אבל העדפתי למות ולא לבטא את רגשותיי האמיתיים.
הוא הביט בי במבט מתנכר, אבל לתימהוני קם וליווה אותי לדלת. "אני רואה שאתה לא מבין, אבל עדיף ככה." הפטיר התנצלות קלושה, "מצטער על אבא שלך ז"ל, אבל אני לא יכול…" לחש יותר לעצמו מאשר לי, וניסה פתאום להניח יד על כתפי.
התנערתי ממנו וברחתי החוצה. הדירה שלו הייתה קרובה לטכניון ותוך פחות מרבע שעה כבר טיפסתי במעלה המדרגות הצרות אל דירתי החדשה.
לאורך כל הדרך שחזרתי במוחי את כל המפגש ההזוי, ככל הזכור לי מעולם לא דיברתי על אבי המת, אז איך הוא ידע? ולמה הכל השתבש ברגע שהזכרתי את שם משפחתי?
"איפה היית כל כך הרבה זמן?" לחש לי דידי מחדר השינה.
השלכתי את בגדי ברשלנות על כיסא, "הסתובבתי, לך לישון." נזרקתי על המיטה.
"לא הבאתי שמיכה משלי," המשיך דידי ללחוש, "אני אקנה מחר שמיכה, אבל הלילה… אני מקווה שזה בסדר שאני מתכסה בשמיכה שלך? מה קרה אורי? אתה מרגיש טוב? השער שלך רטוב, למה אתה רועד ככה?"
"אני בסדר." הפכתי אליו את גבי, מתכסה בקצה השמיכה, רחוק ממנו ככל האפשר.
"לקחתי את הציפית הסגולה. זה בסדר?"
"מאה אחוז דידי. הכל בסדר. בוא נישן."
כפות רגליו החליקו על שלי. "הרגלים שלך נורא קרות אורי, בוא, תן לי לחמם אותך." לחש לעורפי. הסתובבתי, נצמד אליו, מניח את סנטרי על שערו הרך. הוא נלחץ אלי, נושם נשימות מהירות וקצרות, גופו רועד בעוד ידיו מחליקות על גבי. שכבתי בשקט, מניח לו להתרפק עלי, לא מתנגד, אבל לא מעודד אותו. "אתה כל כך יפה אורי." לחש דידי, מחכך את אברו הזקוף על ירכי.
"תודה דידי, אבל אתה לא חושב שיותר טוב שנלך לישון."
"עוד רגע, רק עוד קצת." התחנן דידי בלחש, גמר בתוך מכנסי הפיג'מה שלו, ומיד פרץ בבכי והתחיל להתנצל באנגלית. "סליחה, סליחה. אני מנסה להלחם בזה, סליחה אורי." מלמל לתוך כתפי.
"זה בסדר חמוד." רפרפתי נשיקה על לחיו הרכה כלחי נערה, "בוא נלך לישון."
"אתה לא כועס שאני… ש…" גמגם דידי, לא מצליח להשלים את המשפט.
"שאתה מה דידי?"
"ששיקרתי לך, שאני… שגם אני… אתה יודע?"
"הבנתי שגם אתה הומו מיד כשנפגשנו, ואני לא כועס עליך, אני סתם עצוב, בוא נישן."
"קרה משהו היום? איפה היית?"
"פגשתי מישהו וזה לא הסתדר. עזוב, בוא נלך לישון."
הוא התהפך על צידו, מצמיד אלי את גבו ועכוזו. "אתה מבטיח לא לספר עלי לאף אחד?" תבע ברצינות ילדותית, מחליק את כפות רגליו לאורך שוקי.
נישקתי את עורפו. "סודך שמור עימי לנצח דידי." הצהרתי בחגיגיות.
הוא צחקק, אחז בכף ידי ונישק אותה, ואז הניח אותה מתחת לבית שחיו ונרדם, מחייך כמו ילד.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il