עזרת גברים – פרק ג'

20/04/2015

במשך כל השבוע הבא לא הפסקתי לחשוב על תיאו. מנסה שוב ושוב להבין מה קרה. תוך כדי ההתעסקות האובססיבית באירועי אותו לילה החיים נמשכו במהלכם הרגיל. התחלתי ללמוד, התרוצצתי מפה לשם, למדתי להכיר את הטכניון, פגשתי המון אנשים חדשים, גיליתי איזה מרצים שווים ואיזה לא, איפה לאכול בזול בלי לחטוף קלקול קיבה. מה המקום הכי טוב לקנות ציוד ללימודים, ולאן כדאי ללכת לבלות. במשך היום כמעט שלא נפגשתי עם דידי. הוא היה עסוק בלימודיו בדיוק כמוני, ורק בערבים אכלנו יחד ארוחת ערב שהוא בישל.

בבוקר שאחרי הלילה הראשון שלנו החלטנו שאני אתן לו כל שבוע סכום כסף לקניות מצרכי מזון, והוא יהיה ממונה על המטבח ואני על הניקיון. הבטחתו לקנות לו שמיכה נפרדת התפוגגה ונגוזה, המשכנו לישון יחד באותה מיטה, מתכסים בשמיכה שלי. כל לילה הוא היה אומר לי בנחישות לילה טוב, מתכרבל בקצה המיטה, מנסה להירדם, מקלל חרש באנגלית, מתנצל, מתהפך לפה ולשם ובסוף נכנע, מחבק אותי מתחכך בי כאילו הייתי כרית או צעצוע, גומר, מתנצל ונרדם. אחרי שלשה ימים נמאס לי להיות שותף סביל, דחפתי יד לפיג'מה שלו ולפתי את אברו הזקוף. הוא גנח, מופתע, משך מעלי את מכנסי ולקח אותי בפיו. הפעם שנינו נהנינו ונרדמנו חבוקים.

בליל המחרת שמתי קונדום וניסיתי לשכנע אותו להרים את רגליו על כתפי. הוא ניסה להתנגד, אך לשווא, בלי להשתכנע ממחאותיו הרפות המשכתי בשלי, מנצל את יתרוני הגופני על פניו, ולבושתי גיליתי שאני נהנה מאוד להכניע אותו. אחרי שהצלחתי להדחק לתוכו הוא התחיל להשתולל – צעק, הכה באגרופים על כתפי, ואפילו ניסה לנשוך אותי. בתמורה החטפתי לו פליק קטן על פיו והוא גמר ביבבה ואני אחריו. התמוטטנו זה לצד זה, מותשים מהמאבק. דידי בכה ואני התנצלתי שוב ושוב שהכאבתי לו. "שתוק כבר, טיפש אחד." התייפח דידי, "תפסיק לבקש סליחה. זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים." אמר וברח למקלחת, ועד שחזר כבר ישנתי.

מאז, למרות שלא הפסקתי לחשוב על תיאו, הזדיינתי עם דידי כל לילה. למרות הלילות הסוערים שעברו עלינו דידי המשיך לחבוש כיפה, וכל בוקר קם מוקדם, לקח את תיק הקטיפה הכחול והרקום של התפילין ורץ לתפילת שחרית בבית הכנסת של הטכניון. אחרי התפילה הוא היה חוזר, ומכין לנו ארוחת בוקר.

ניסיתי להתווכח איתו על חוסר ההיגיון שבהתנהגותו, אבל לא היה עם מי לדבר, בשביל דידי בית כנסת לא היה מקום שבו מדברים עם אלוהים אלא מועדון שנועד לפגישה עם חברים. בשבילו להיות יהודי היה כמו להיות חבר במועדון חברתי. הוא לא ראה שום סתירה בכך שבלילה היה מניח את רגליו על כתפי ומבקש שאכניס לתוכו את הזין הכי חזק שאפשר, ובבוקר מתעטף בטלית, קושר את התפילין על ידו ומצחו ופונה בתפילה אל אלוהים.

שאלתי אותו בסרקסטיות אם הוא חושב שאלוהים לא רואה מה מעשינו בחושך? או שאולי הוא חושב שזה שהוא מעמיד פנים שהוא מתנגד לי, מכשיר את השרץ? הוא סירב להתווכח וכל פעם שהתחלתי לדבר על דת משך בכתפיו וברח החוצה. היה לי קשה להבין את יחסו הרגוע לדת, ולו היה קשה להבין את הכעס שלי על אלוהים שאסר על הומוסקסואליות ואז הלך וברא אותי כזה. לדעתו העוול הנוראי הזה לא היה סיבה להפסיק להאמין באלוהים. "אז אל תאמין."  אמר לי בשלווה, "אבל למה, אם אתה אתיאיסט כזה גדול, אתה מדבר כל הזמן על אלוהים?"

הודיתי שאין לי תשובה ואני לא יודע למה אלוהים עשה לי את זה, ואני לא קונה את הרעיון שזה ניסיון שעלי לעמוד בו. ניסיון זה דבר שמתחיל ונגמר, ולהיות הומו זה לכל החיים. ואם לא די בכך שהייתי אשם במשכב זכר הזיונים שלי עם דידי, שהלכו ונעשו סוערים ומוזרים עם הזמן, החריפו את תחושת האשמה שלי. ידעתי שמבחינה הגיונית לא הייתה לי שום סיבה להרגיש אשם, לא הכרחתי אותו להזדיין איתי בצורה כזו, הכל בא ממנו. הוא אהב את זה ככה וגם אני התרגלתי לקטע הזה, נהניתי להפעיל עליו אלימות למרות שמעולם לא איבדתי שליטה. הכיתי אותו בזהירות, בעיקר בתחת, פוחד שיראו את הסימנים שעשיתי על עורו הבהיר. מידי פעם ניסיתי להיות עדין יותר ולוותר על הקטע המכאיב, אבל הוא ישר היה מתעצבן, משתולל, נושך אותי בלי לעשות חשבון מי יראה עלי את הסימנים, ולא נרגע עד שהייתי משתלט עליו בכוח, מחזיק לו את הידיים ביד אחת, ומכה אותו בתחת ביד השנייה, נוהג בו כמו בילד שובב.

עם הזמן האלימות התגברה, הוא כבר לא הסתפק בפליקים קטנים בתחת אלא אילץ אותי להיות ממש קשוח. אין לי מושג איך הוא עשה את זה כי דידי אף פעם לא הורה לי מה לעשות, הכל כאילו בא ממני, ובכל זאת חשתי שהוא מתמרן אותי, שהוא זה שגורם לי לקשור לו את הידיים עם חגורת החלוק ולהכות אותו. מעולם לא הבנתי למה לכל הרוחות, אחרי שהאדמתי את התחת הלבן והשמנמן שלו במכות חגורה הוא היה גומר כל כך חזק עד שכמעט התעלף מעונג, ומה שיותר גרוע – למה נהניתי מזה כל כך? חוץ מהקטעים המרגשים, מביכים ומדליקים שאף פעם לא דיברנו עליהם מחמת המבוכה הכל אצלנו היה רגיל לגמרי. כמו כל הסטודנטים בילינו שעות בספריות ובחדרי ההרצאות, דוגרים ומשננים חומר בשקידה. אולי באוניברסיטה או בתל אביב מבלים במקום ללמוד – הטכניון בחיפה הוא מעוז החנונים הדגרנים.

המסיבה היחידה שהלכנו אליה הייתה מסיבת חנוכה למען הסטודנטים היהודים שעלו מחו"ל. דידי התרגש כמו ילד בגן מהדלקת נרות בארץ הקודש, והזמין אותי לבוא איתו לבית צ'רצ'יל. לדעתי כבר עברתי את הגיל לנרות וסופגניות, אבל הוא הביט בי בעיני כלבלב כחולות ומתחננות ולא היה לי לב לסרב לו. כמה דקות אחרי שהגענו למסיבה שמעתי אותו מציג אותי לפני סטודנט אמריקאי אחד כחבר שלו. אחרי המסיבה השתרכנו ברגל למעונות ושוחחנו על מה שקרה במסיבה. "אז מה? מעכשיו אני החבר שלך דידי?" שאלתי.

הוא הסמיק, הנהן בשתיקה, ודחף כף יד קפואה לכף ידי. עטפתי אותה בכפי והנחתי אותה בכיס מעילי, ואחר כך המשכנו ללכת, כפופים כנגד הרוח החורפית הקרה שנשבה עלינו מכיוון המפרץ. "נורא קר," אמר דידי, "יש סיכוי שירד שלג?"

"לא. אין סיכוי. בישראל כמעט שאין שלג, רק בחרמון יורד שלג כל חורף, ואולי קצת בירושלים."

"אם ירד שלג בירושלים ניסע לראות אותו?" שאל דידי, נושא אלי פני ילד עגלגלים וסמוקים מהקור.

"לא ראית מספיק שלג באמריקה?" סנטתי בו ונדהמתי כשהוא כרך ידיים על צווארי ונישק אותי על פי.

"דידי." ניתקתי אותו מעלי, "השתגעת? אנחנו באמצע הרחוב, ואם משהו מבית הכנסת שלך יראה אותנו?"

"לא אכפת לי, אני אוהב אותך." התריס דידי ושוב נישק אותי.

"בוא כבר הביתה, פסיכי אחד." גררתי אותו במורד המדרגות אל הבלוק המשמים שלנו.

הוא פסע בעקבותיי, רציני ומבוהל. "אל תכעס עלי אורי, אני מצטער, לא התכוונתי."  אמר בעודנו מטפסים במעלה המדרגות הצרות לקומה שלנו.

"לא התכוונת לנשק אותי או לא התכוונת שאתה אוהב אותי?" הצטחקתי.

"נדבר כשנהיה בבית." ענה דידי קצרות, ורק אז, סוף סוף, דיברנו.

"אתה יודע שאני מבית דתי." אמר דידי בקול קודר, "ההורים שלי… הם מאוד שמרנים, רק כאן, כשאני רחוק מהם אני יכול… בגלל זה רציתי ללמוד בארץ, רחוק מהם. תכננתי הכל מראש, אפילו ביררתי איפה יש פאבים להומואים בחיפה, ובאיזה גנים הכי כדאי… אתה יודע…" הסמיק, מבויש.

"גנים ציבוריים? אתה דידי?" פרצתי בצחוק ודידי נעלב וסירב להוסיף עוד מילה עד שהגענו למיטה. כמו תמיד חיבקתי אותו והוא דחף אותי מעליו בעלבון והפך אלי את גבו. "נו, די דביל, למה אתה מתנהג כמו נקבה?" התעקשתי והפכתי אותו אלי.

"אני דביל?" נעלב דידי, "ומה אתה?"

"מה אתה רוצה ממני? הלכתי אתך למסיבה כמו שרצית, הייתי נחמד וחייכתי לכל החברים שלך, למרות שהטיפוס הג'ינג'י ההוא צבט לי בתחת וניסה לסחוב אותי לשירותים. במיטה אני עושה כל מה שאתה רוצה. למה אתה כועס?"

"אמרתי לך שאני אוהב אותך ואתה… אתה מתעלם ממני." ניסה דידי להראות קשוח, הייתי צריך להתאפק לא לצחוק, הוא נראה כל כך חמוד. "מה? מתי סיד סילבר ניסה…למה לא אמרת לי?" שינה פתאום נושא.

"ואם הייתי אומר לך מה היית עושה? מרביץ לו?" גיחכתי.

דידי נעלב וכעס. מיד הרגשתי שהפעם זה לא משחק. "אתה רואה, אתה לא לוקח אותי ברצינות, בשבילך אני סתם אחד שאפשר לזיין, לא אכפת לך מהרגשות שלי, אתה כמו כל הישראלים, מאצ'ו חסר רגש." הטיח בי בדמעות.

חיבקתי אותו, מנשק ומפנק, מבטיח לו שזה לא נכון, שהוא פשוט הפתיע אותי, שאני נורא אוהב לחיות איתו, שהוא מתוק, שהסקס שלנו נהדר, שלא אכפת לי שהוא דתי ושהעברית שלו לא כל כך טובה, ושממש לא מפריע לי שהוא שמנמן, אני מרוצה מאוד מהצורה שלו נשבעתי לו, ותוך כדי כך הנחתי כרית מתחת לבטנו וחדרתי לגופו, מועך אותו תחתי, וצובט את פטמותיו כאשר אהב. "אז אתה לא כועס עלי בגלל המכות וכל זה?" שאל דידי אחרי שגמרנו, ומיד הסתיר את פניו בכתפי. זו הייתה הפעם הראשונה שהנושא עלה בגלוי ולא נחפזתי לענות, שתקתי כמה שניות, שוקל בכובד ראש את שאלתו.

הוא המתין בשקט, בקושי נושם. הכרתי אותו רק חודשיים, אבל ידעתי לפי נשימתו הרדודה והנוקשות בשריריו שהוא מחכה לתשובתי במתח. "לא עשיתי דבר כזה עם אף אחד דידי, וזה היה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל… אני חושב שזה בסדר אם גם אתה נהנה." עניתי לבסוף.

"ואתה, גם אתה נהנה מזה?" לחש דידי לאוזני שאלה נבוכה.

הנהנתי, מועך אותו אלי בכוח. "רק אל תתבייש להגיד לי אם אני מגזים."

"בסדר." הבטיח דידי, ואחר כך התארגנו בתנוחת השינה המקובלת עלינו – הוא על בטנו ואני על הצד, רגלי מונחת על ירכו וידי בבית שחיו. הוא נדחק אלי, נישק את שכמי ואמר לילה טוב.

"לילה טוב דידי. אתה כבר לא כועס עלי?"

"לא. לא כעסתי גם קודם. סתם הייתי… אני מאוכזב מעצמי. תכננתי להתפרע בישראל, לעשות פה חיים משוגעים, וחמש דקות אחרי שהגעתי התאהבתי בך כמו איזה ילדונת חסרת מוח. אני כזה דפוק, תמיד אני רוצה את מי שלא רוצה אותי." אמר דידי בקול מפוכח וידעתי שכל ניסיון להתווכח איתו יהיה עלבון לתבונתו ולכן לא ניסיתי למחות, ורק ציינתי שהתכוונתי לכל מה שאמרתי קודם.

"אני יודע. נוח לך לחיות איתי, אבל אתה לא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך." ענה דידי ביובש, "ככה זה בחיים. אני מבין. נכון שזה קשור למה שקרה לך בערב הראשון שלנו בדירה הזו, כשחזרת רטוב ועצוב? מה בדיוק קרה אז?"

התמלאתי פליאה מהאינטואיציות מדהימות שלו, ולמרות חוסר רצוני לדבר על תיאו הרגשתי שאני חייב לדידי תשובה, הוא הרוויח אותה ביושר. "אני לא בטוח שאני יודע. פגשתי אחד, מבוגר ממני בהרבה ו… לא יודע, לא מבין את זה, בהתחלה נורא התלהבנו זה מזה והכל זרם נהדר, ופתאום אמרתי משהו שהרגיז אותו ותוך שנייה הוא העיף אותי החוצה. עזוב, התגברתי על זה, אני אתך עכשיו." ניסיתי לשווא לרמות את עצמי ואותו. הוא הרגיש שאני משקר ושתק במורת רוח.

בניסיון לפצות אותו נישקתי את גופו החמים והחלק, מפזר נשיכות קטנות על כתפיו וצווארו. הוא נאנח והתנשם חרש, עצם את עיניו, הפנה אלי את גבו ונדחק אלי. בדיבורים אני חלש, אבל ידעתי מה לעשות כדי לרצות אותו. העברתי את ידי על גופו, מתחיל מעורפו, גולש לגבו ונעצר בישבנו העגלגל. בשרו הגמיש והחם נענה ברצון לידי הלשות והמועכות אותו ונשימתו נחטפה מהנאה כשאחזתי בו בכוח, דוחף את אברי ששב והתעורר לפיו. אחר כך חזר הסיפור הרגיל – הוא מעמיד פני מתנגד, מאלץ אותי לאחוז בו בכוח. מקלל אותי ומתחצף כלפי, ורועד מהנאה כשאני מעניש אותו בצביטות ובנשיכות, דוחף את פטמותיו האדמדמות לפי, מתחנן בלי מילים שאנשך אותן בשיני, אהדק את פרקי ידיו בכוח אל ראש המיטה, אניף את רגליו המפוסקות בפיסוק גדול ומכאיב אל מעבר לכתפי ואחדור לתוכו בבת אחת.

כשניסיתי, מתוך חשש לפגוע בו, לחדור אליו בזהירות הוא לעג לי באנגלית מחוספסת שרק אלוהים יודע איפה בחור יהודי טוב כמוהו קלט, קילל אותי כמו מלח שיכור, קרא לי הומו עלוב וסיסי מזדיין בתחת, וסתם את הפה רק אחרי שחדרתי אליו בכל כוחי, מכאיב לו עם הזין שלי עד שהוא התחיל ליבב והייתי חייב להאט אחרת הייתי מתפוצץ וגומר. דידי אילף אותי היטב, אם לא היינו גומרים פחות או יותר יחד הוא היה נותן לי להרגיש כשלון במיטה, ואחרי כמה שבועות יחד כבר ידעתי מתי בדיוק אני צריך להתאפק, ומתי אני יכול להתחיל להתפרע בלי שליטה.

כשנפגשנו חשבתי שהוא חנון אמריקאי סתם דתי תמים, אבל עם הזמן נוכחתי לדעת לתדהמתי שדידי, למרות מראהו הענוג והתמים, היה מנוסה הרבה יותר ממני. כל פעם שחשבתי שיותר רחוק כבר אי אפשר ללכת הוא היה מנחית עלי עוד הפתעה. לקח לי קצת זמן לתפוס שבמיטה הוא אולי חוטף ממני, אבל אני שפוט שלו. גם כסף נכנס למשוואה הזו, לדידי היו כיסים שופעי דולרים בעוד שאני הייתי חייל משוחרר, תפרן. ידעתי שהוא אוהב אותי, אבל מה אני הרגשתי אליו? חיבבתי אותו וכיבדתי אותו, והתפעלתי מהאומץ שלו ללכת עם תשוקותיו ולהגיד לי באומץ שהוא אוהב אותי, למרות שהוא מרגיש שאני לא, וחרדתי מהכוח שלי לפגוע בו. "זה לא כואב לך דידי?" שבתי לחקור אותו אחרי שגמרנו והתמוטטנו זה לצד זה.

"כן, קצת. לא ממש כואב, יותר נעים מכואב." מלמל דידי בתערובת של אנגלית ועברית ונרדם, ראשו על זרועי.

הנחתי לו להשתמש בזרועי ככרית והקצתי לפנות בוקר, מושך את זרועי הכואבת מתחת לגופו, נזכר בחלום שחלמתי. בחלומי הייתי שוב ילד קטן בביתו של דוד משה, יושב על הספה ומעיין באלבום תמונות חום וכבד עם צילומים של חיילים. התמונות חומות ודהויות, אני מחפש את אבא, אבל לא מוצא. לכול החיילים פנים מטושטשות והיחיד שפניו ברורות הוא תיאו, אבל לא תיאו כפי שאני מכיר אותו היום אלא תיאו אחר, תיאו צעיר עם שיער שחור נוצץ וגומות חן שובבות שרק בעתיד יהפכו לחריצי אכזבה מרירים. כאילו היה זה חלום נבואי פגשתי למחרת בבוקר את תיאו, עומד מול אחד המדפים בספריה, מעיין בספר גדול ושחור.

הפגישה הלא צפויה גרמה לי לפלוט מבלי משים אנקה חנוקה. תיאו הרים את ראשו מהספר והביט בי מבועת בעוד אני לוטש בו מבט מרוכז, מבחין שהיום הוא מגולח למשעי, וששערו נקצץ לא מכבר. ידי עקצצו מרצון להעביר את כפי על המברשת הסמיכה הזו שחוטי שיבה היו שזורים בצבעה החום.

"תראה מה מצאתי תיאודור." נגשה אליו אישה אחת ונסמכה על כתפו, מראה לו את הספר שבידה. היא הייתה בת גילו בערך, דקה והדורה בחליפת מכנסיים שחורה, ובחולצה לבנה, צמידי זהב דקים צלצלו על פרקי ידיה הלבנים, ושתי טבעות נצצו על אצבעותיה המטופחות – טבעת יהלום כבדה ויקרה ולצידה טבעת נישואים דקה. לא הייתי זקוק לפירושים, מהדרך בה היא שילבה את ידה בידו, נושאת אליו את פניה המאופרים בטוב טעם היה ברור שזו אשתו. היא חייכה אליו והוא חייך חזרה, מסדר בעדינות את צווארון חולצתה הלבנה שהתקמט מעט. הם פסעו יחד אל הספרנית, הוא נושא למענה את הספר שבחרה, ואחר כך יצאו החוצה וירדו שלובי ידיים במדרגות הספרייה ופנו לעבר הסנט. פסעתי חרש אחריהם, ליבי מכווץ מכאב וגעגוע.

"צריך לקנות בולים תיאו." הזכירה לו אשתו, "יש לך כסף קטן?"

"לא זוכר. הנה, תבדקי לי בארנק." הגיש לה תיאו את ארנקו, מתעלם ממני.

הסתובבתי וברחתי לספריה, הסתגרתי בשירותים והתזתי מים קרים על פני. במראה ראיתי פרצוף אפור ועיניים אדומות מדמעות שלא קבלו רשות לזלוג. נכנסתי לבית השימוש, התיישבתי על מכסה האסלה וחיכיתי עד שהחשק לילל יחלוף, רק אז העזתי לצאת החוצה. אחרי שבדקתי שוב בראי וגיליתי שכאבי חבוי היטב מאחורי פנים רגועות, הלכתי לאכול צהרים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il