עזרת גברים – פרק ד'

23/04/2015

למחרת קיבלתי טלפון מסיגל, קצינת המילואים שלי, שביקשה שאעשה טובה ואבוא לעשות מילואים בשבוע הבא. היא הודתה בכנות שלא נעים לה להזעיק אותי ככה, בלי הודעה מראש, אבל מרוב הברזות של אנשי גדוד המילואים העלוב שלי היא נתקעה בלי אנשים, והיא מבקשת שאעשה לה טובה אישית. למרות הסלידה שלי ממילואים התביישתי בגלל ההתנהגות של החבר'ה ומיד הסכמתי, אבל קודם, החלטתי אקפוץ לביקור בבית.

אחרי כמעט חודש שלא הייתי בבית חשתי געגועים לאימא, לדודים, ואפילו לדירה הצפופה והמחניקה שלנו. סיפרתי לדידי על המילואים הפתאומיים והזמנתי אותו לבוא איתי לביקור אצל אימא, משתעשע ביני לבין עצמי במחשבה על יציאה מהארון. דידי הדהים אותי וסירב לבוא. "אני לא רואה שום טעם לפגוש את המשפחה שלך." העיר בקרירות ואפילו לא התנצל על סירובו.

מאז שהתוודה על אהבתו אלי הוא התנכר אלי, סירב להיפגש איתי לצהרים במנזה, השאיר לי אוכל על השיש והסתלק ברגע שחזרתי הביתה, מנסה להפגין עצמאות ולעורר בי קנאה, וקצת מצליח, אבל תמיד חזר בסופו של דבר לישון איתי. הסקס שלנו המשיך להיות לוהט ומלוכלך, לא תמיד כמובן, אבל מידי פעם היו לנו לילות כל כך מטורפים עד שלמחרת בבוקר, כשראיתי את החבורות המסגילות על עורו ונזכרתי במה שעשינו נחרדתי והסמקתי.

לפעמים התקשיתי להאמין שאני זה שקשר את ידיו למוט הוילון והכה אותו בחגורה עד שכל גבו ועכוזו האדימו ואחר כך הושבתי אותו על ברכי, הזין שלי תקוע עמוק בתחת שלו. הוא שיתף איתי פעולה, הניח את ידי על אברו ודרש ממני לשפשף אותו בכוח, מתפתל עלי עד ששנינו גמרנו, צועקים מזיעים ומתנשפים. אחרי ההתעלסויות האלימות הללו היינו מתרחצים יחד, מסבנים זה את זה בעדינות. נזפתי בו ברכות על הפראות שלו והוא היה בוכה ואומר לי שהוא אוהב אותי, מניח לי לנגב אותו בטפיחות זהירות של המגבת על גופו, ואחר כך היינו נרדמים חבוקים.

כשדידי סרב לבוא איתי לביקור אצל אימא חשתי תערובת של אכזבה והקלה למרות שידעתי שבסופו של דבר אצא מהארון, ושאעשה את זה בתמיכה של חבר, כנראה דידי, אבל אולי עוד לא, אולי כדאי לחכות עוד קצת? יצאתי מהבית מצוברח כי דידי הפנה אלי את גבו וסרב להיפרד ממני לשלום. איזה דביל, שילך לעזאזל! חשבתי בזעם, ונסעתי לתחנה המרכזית. הגעתי הביתה ביום שישי בצהרים, התמסרתי בהנאה לפינוקים של אימא והלכתי איתה לארוחת שישי אצל הדוד אהרון ודודה שושנה. כל המשפחה הייתה שם – דוד משה, וכל בני הדודים ובנות הדוד – כולם מדברים, רועשים, צוחקים, מתווכחים, מקיפים אותי באהבה ובחום משפחתי.

היה נהדר לבלות עם כל האנשים האלו שהכירו אותי מאז שהייתי בחיתולים, והיו בטוחים שהם יודעים עלי הכל. אולי באמת עדיף שדידי נשאר בטכניון? אבל הלילה היה הלילה הראשון מאז שנפגשנו שאני ישן בלעדיו ואני חש בחסרונו. למה הוא לא נפרד ממני כמו בן אדם? למחרת הלכתי לביקור אצל דוד משה. הדודה ריטה שוב הייתה מאושפזת והוא היה לבד בבית. "מה שלום דודה ריטה?" שאלתי.

הוא הגיש לי תה ונאנח. "לא טוב אורי, לא טוב. אין הרבה סיכויים שהיא תצא, אבל," הוא ניסה להתעודד, "זה מקום טוב, אחיות נחמדות, יש לה חדר פרטי, היא רגועה, ומה אתך אוריל'ה?"

"אני בסדר דוד משה. הלימודים לא קשים, הכל בסדר. השותף שלי לדירה בחור נחמד, הכל טוב. תגיד דוד משה, האלבום תמונות של אבא מהצבא אצלך?"

"כן." הוא הביט בי מופתע. "אני צריך לחפש אותו, בפעם האחרונה שדודה ריטה הייתה כאן היא עשתה סדר בבית, ואתה יודע איך זה איתה."

כן, ידעתי. כולם ידעו. דודה ריטה חלתה מאוד אחרי הלידה הקשה של בנה היחיד ומעולם לא שבה לאיתנה. זו הייתה לידה מוקדמת מידי שהסתבכה ובעטיה נכרת רחמה של הדודה שהייתה אז רק בת עשרים וחמש, מאז היא שקעה בדיכאון כבד, יוצאת ונכנסת מבתי חולים ומבתי הבראה. כולם סברו שדוד משה היה צריך להתגרש ממנה מזמן ולהמשיך בחייו עם אישה אחרת, אבל הוא סרב לכל הצעות השידוכים ונותר נאמן לה, גידל את בנו יחידו במסירות ובאהבה גדולה, ובתמורה הוא נטש אותו ואת הארץ כמה ימים אחרי שהשתחרר מהצבא ולא חזר יותר לארץ. הדוד משה היה בעצם התחליף שלי לאב, ופה ושם שמעתי לחישות חנוקות שבעצם היה טוב אם הוא ואימא שלי, שגם היא נשארה בודדה עם ילד… אבל למיטב ידיעתי היחסים בין הדוד משה לאימא מעולם לא חרגו מיחסי ידידות של גיס וגיסה. "כל התמונות של יעקב ז"ל אצל אימא שלך אורי." ליטף את ברכי, "כולן חוץ מהאלבום של הצבא, קשה לה לראות את התמונות שלו כחייל… הם הרי נפגשו והתאהבו בצבא, ואבא שלך המסכן נהרג במילואים, אז ברור שהיא… עצוב לה לראות תמונות שלו במדים. בגלל זה היא נתנה לי לשמור על האלבום הצבאי שלו, כשהיית קטן היית מסתכל עליו הרבה, אתה זוכר?"

הוא הביא אלבום פלסטיק לבן מעוטר ציור של ספינה צבעונית מפליגה במים כחולים, ועבר איתי על התמונות. הישנות, מהטירונות של אבא, היו עדיין בשחור לבן, חלקן כבר הצהיב. החדשות כבר היו צבעוניות. הרוב היו סתם תמונות רגילות של חיילים צעירים, מחייכים חיוכים שחצניים, תמיד בקבוצות, תמיד עם נשק, עושים פוזות של גיבורים, ואבא שלי נמצא תמיד במרכז, הכי יפה, הכי גבוה, עם החיוך הכי גדול. אבא שירת בתקופה הטובה, לפני מלחמת יום כיפור, וככה זה באמת נראה – כולם גאים, בטוחים, תמימים ומלאי אימון. "כן, עכשיו אני נזכר שכבר ראיתי את האלבום הזה. אהבתי לראות איך אבא נראה בו תמיד הכי גבוה והכי גיבור." הרשיתי לעצמי להפליג לרגע על גלי הנוסטלגיה.

"נכון." הסכים איתי דוד משה בחיוך רך, "כשהיית קטן אהבת להסתכל על אבא חייל. תמיד התפלאתי איך הבנת בגיל צעיר כל כך שאימא לא אוהבת לראות אותך מסתכל על התמונות האלו. היית מחכה עד שהיא תלך כדי להוציא את האלבום." הוא הסתכל עלי בחיוך וליטף את פני בעדינות. "היית ילד כזה טוב, כזה רגיש, מזל שלפחות אתה נשארת לנו אחרי שיעקב…" עיניו התמלאו דמעות והוא השתעל ושלף ממחטה, מנסה להסתיר את התרגשותו.

חיבקתי אותו והוא הטמין את פניו בכתפי ובכה חרש. חיכיתי בשקט עד שהוא יירגע, מלטף את גבו ואת שערו, אבל לא הצלחתי להתאבל על מוות של אדם שלא הכרתי מימי. בזכות הדוד משה, מעולם לא חשתי יתום מאב, הוא תמיד עמד לצידי ותמך בי, לימד אותי את עובדות החיים. הסביר לי מאין באים תינוקות לעולם, איך קוראים את השעה בשעון עם מחוגים, איך מתגלחים, ואיך פותחים בנימוס דלת לגברת. תמיד פניתי אליו ונעזרתי בו, כשעליתי לתורה הוא עמד לצידי, וכשרציתי לעשות רישיון לאופנוע הוא נתן לי כסף, וכשהתעקשתי לשרת בקרבי הוא שכנע את אימא לחתום לי.

כולם במשפחה אמרו שהוא דמה מאוד לאחיו הצעיר יעקב – אבא שלי, וריחמו עליו שהוא איבד גם אישה וגם אח, ושהוא חי כל כך הרבה שנים לבד, אבל הוא התעלם מהרכלנים, ונשאר עליז וטוב מזג. מעולם לא אמר מילה רעה על אף אדם, תמיד חייך והסביר פנים לכול, והיה אהוב על כל לקוחות הסופר שניהל מזה שנים. דוד משה ואימא היו איתי תמיד, שמרו עלי והגנו עלי, מניחים לי להתבגר בקצב שלי, הם היו האנשים הקרובים לי ביותר בעולם. ידעתי שאני חייב לספר להם שאני הומו, והחלטתי שמיד אחרי המילואים אכריח את דידי לפגוש אותם ולצאת יחד איתי מהארון. אני אעשה אותו דבר בשבילו כשהוא יספר להוריו את הבשורה. זה לא יהיה קל, אבל רק ככה נוכל להיות חופשיים. דוד משה התאושש, מחט את חוטמו, חייך אלי בהתנצלות והמשיך לדפדף באלבום. "או, הנה, אלו התמונות האחרונות שלו. את התמונה הזו אני הכי אוהב, הוא נראה כאן כל כך מאושר." שלף תמונה גדולה, צבעונית, ובה נראה אבא עומד כתף אל כתף עם קצין צעיר שחור שער שחיוכו הרחב חשף גומות חן נחמדות – תיאו.

"זה הקצין שלו שהיה איתו עוד מהסדיר. גם במילואים הם היו יחד. היום הוא כבר בטח דוקטור. בחור נורא נחמד. בשבעה הוא היה כאן כמעט כל יום ושמר אתנו על קשר גם אחר כך. לפני כמה שנים הוא נסע לאמריקה ללמוד והתחתן שם. אין לי מושג איפה הוא היום." אמר הדוד משה בעצב, מלטף את חיוך הנייר של אבא.

"הוא מלמד פיזיקה בטכניון דוד משה. ראיתי אותו במקרה והוא באמת נראה לי מוכר, אבל לא זכרתי מאיפה בדיוק. אז אתה אומר שהוא ואבא היו חברים עוד מהסדיר?"

"כן. הוא היה זה ש… הם היו יחד כשאבא שלך נהרג. אחרי הסדיר הם היו עושים מילואים יחד. אני לא בטוח, אבל בזמנו היה לי רושם שהוא מאשים את עצמו, שהוא הרגיש שהוא היה צריך לשמור על אבא שלך יותר טוב. הוא מאוד אהב את אבא שלך אורי, כולם אהבו אותו, הוא היה איש כל כך… כל כך…"

קולו של דוד משה נחנק מהתרגשות, "אבא שלך היה משכמו ומעלה אורי, הייתה לי זכות גדולה מאוד שהוא היה אח שלי, וגם אימא שלך… המוות שלו היה אסון נורא בשביל כולנו אורי." הוא בכה שוב כל כתפי ואני שבתי וחיבקתי אותו, מלטף את ראשו המאפיר, משמיע את כל הקולות הנכונים, אבל עיני נותרו יבשות ומוחי דהר קדימה, מתכנן תוכניות וזומם מזימות לרגע בו אחזור לחיפה ואתעמת עם תיאו.

דוד משה נתן לי ברצון את התמונה, היו לו נגטיבים שמורים היטב של כל התמונות והוא הבטיח לי לעשות עוד העתקים, איחל לי מילואים קלים, ואמר לי, שנייה לפני שעזבתי, לשמור טוב על עצמי.  במוצאי שבת חזרתי לחיפה עם התמונה, ארוזה היטב בין שני חתיכות קרטון קשיח, ומיד כשנכנסתי לדירה נחפזתי להטמין אותה עמוק במגרת שולחן הלילה שלי, ורק אז התפניתי לבדוק מה דידי מבשל לארוחת ערב. הוא הכין לכבודי פשטידה עם ירקות וגבינה צהובה. אכלתי בתאבון, הודיתי לו על המאמצים, וניסיתי לנשק אותו. הוא הדף אותי בגסות. "אל תתחנף. קודם אתה משקר ואחר כך מנסה למרוח אותי עם החנופה המגעילה הזו. אתה חושב שאני טיפש?"

"מה?" נדהמתי. "מתי שיקרתי לך? אתה לא מאמין שנסעתי לאימא שלי? הזמנתי גם אותך לבוא. הגיע הזמן שאני אספר לה שאני…"

"שאתה הומו מזדיין בתחת." נכנס דידי לדברי בקול גועלי.

"לא דידי," שמרתי על קור רוחי – הנשק היחידי שלי כנגד זעמו, "המזדיין בתחת זה אתה לא אני, כי אתה לא מספיק גבר לזיין אותי." קמתי, הדפתי מעלי את הצלחת עם שרידי הפשטידה, לקחתי את מעילי ואת התמונה של אבא ותיאו והסתלקתי משם בזעף, משאיר את דידי שנשאר יושב ליד שולחן האוכל, שותק.

רגלי נשאו אותי מהשער הקדמי של הטכניון לכיוון כיכר זיו ומשם לרחוב חביבה רייך, לדירה של תיאו. הוא לא היה בבית, דפקתי, צלצלתי, שום דבר.
איפה הוא יכול להיות בשעה כל כך מאוחרת? אולי בגן, צד נערים צעירים, אולי בבית עם אשתו? כי הרי ברור שהיא לא גרה איתו בדירה הזו. מה היא חושבת על זה שבעלה מחזיק דירה נפרדת? היא בטח לא יודעת שהוא… היא בטח מספרת לעצמה ששם הוא עובד, לומד, מארח קולגות. בבית יש רעש, יש ילדים, טלפונים מצלצלים, אורחים קופצים לביקור, הוא צריך שקט, הוא מדען חשוב, מועמד לפרופסורה, זה בטח מה שהיא אומרת לעצמה ולעולם, אבל בשקט בשקט, בפינה קטנה של הלב, היא בטח יודעת, היא בטח מרגישה שהוא… החלטתי לא לוותר. מצאתי בדל עפרון בכיסי וכתבתי על המעטפה – אני אורי סגל, הבן של יעקב סגל שהיה החייל שלך. נפגשנו פעם בגן וברגע שהבנת מי אני העפת אותי מהדירה שלך. אני חושב שאני יודע למה, אני בטוח שאתה היחיד שיודע איך אבא שלי מת. אני מבטיח לא לספר לאף אחד על הלילה אתך, אני רק רוצה לדעת את האמת, זה הכל. חשוב לי מאוד לדעת איך אבא שלי מת. אני הולך למילואים מחר. הנה הדואר הצבאי שלי, שלח לי את התשובה לשם, זה עדיף מאשר לדירה שלי במעונות. אני מתחנן לפניך לענות לי. זה חשוב לי מאוד. אם תרצה תשאיר את התמונה אצלך, יש לי את הנגטיב שלה ואני יכול לעשות העתקים. חבל שלא אמרת כלום אז, היית חוסך לי…

ואז הדף נגמר ונגמרו לי המילים, כי מה עוד יש להגיד? מה לדעתי הוא יכול להגיד לי? האם יש לו בכלל משהו חדש לספר לי? ומה הוא היה חוסך לי? את הפרשה עם דידי? את המחשבות המענות על למה ומה בדיוק קרה באותו ערב גשום? ומה בדיוק אני חושב שיקרה אם הוא יספר לי הכל על התאונה הלא ברורה ההיא שבה אבא מת? החיים שלי ישתנו פתאום? לפתע אני אבין את כל סודות היקום? לא יודע. קרוב לודאי שלא יקרה שום דבר מיוחד, השמש תמשיך לזרוח בבוקר ואני אשאר אותו אדם, אבל בכל זאת, הצורך המענה הזה לדעת מה בדיוק קרה מציק לי ללא הרף. החלקתי את הצילום מתחת לדלתו וחזרתי ברגל לטכניון. ליד המזרקה הכחולה הטיפשית ששמו באמצע כיכר זיו הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. מרגיש קצת כמו ילד במשחק מחבואים התחבאתי בפתח בית המרקחת, ממתין לעוקב, וברגע ששמעתי את צעדיו יצאתי בפתאומיות ממקום מחבואי והתנגשתי בדידי. עמדנו פנים אל פנים, מביטים בשתיקה זה בזה.

"כן, עקבתי אחריך!" אמר דידי לבסוף בהתרסה, וניער את ידי מעליו. "היית בדירה של החרא הצבוע הזה? ד"ר מילר הצבוע המזדיין?"

"כן. הייתי שם, אבל הוא לא היה."

"הוא לא גר שם." חייך דידי בשמחה לאיד, "הוא גר בוילה יפה בשכונת דניה עם אשתו והילדים. זו דירת הזיונים שלו, לשם הוא מביא את הצעירים היפים שהוא אוסף בגן. שם היית אז, בלילה הראשון."

"כן. פגשתי אותו בגן הזיכרון. ירד גשם והוא נתן לי טרמפ ו…"

דידי הסב מעלי את פניו. "לא רוצה לדעת. שתוק! הוא חרא, הומו זקן בארון שמשלם כסף בעד זיונים. הוא מכוער ופתטי ואתה חור תחת עלוב שנתת לו לזיין אותך. כמה הוא שילם לך על הזיון?"

"דידי." נדהמתי מהמרירות בקולו, "בבקשה אל…"

"אז איך זה הולך, הסידור שלכם? אתה בא אליו פעם בשבוע? הוא משלם לך משכורת חודשית או לפי זיון? מה אתה עושה איתו? הוא בכלל יכול עוד להעמיד את הזין?" ירה בי דידי את שאלותיו בלחש זועם, מדבר עברית מעורבת באנגלית, פניו מעוותות מכאב.

"דידי שתוק. אני מבקש, תפסיק לדבר ככה. הייתי איתו רק פעם אחת ואז הוא… מאז שאני ואתה יחד אני רק אתך. אתה יודע את זה."

"ומה הסתרת שם במגרה שלך? תמונה?"

"כן. תמונה שהבאתי מהבית. זה לא עסקך דידי. עזוב את זה. בוא נלך לישון." ניסיתי לאחוז בידו, הוא הדף אותי בגסות.

"לא כל כך מהר אורי חמוד. יצאת עם התמונה הזו ביד, הלכת לדירה שלו וחזרת מהר מאוד בלעדיה. מה הסיפור? אתה סוחט ממנו כסף?"

שוב ההרגשה הזו כאילו בעטו לי בבטן, ושוב זה בגלל כסף. "זה מה שאתה חושב עלי דידי? אתה חושב שאני סחטן? זו דעתך עלי? אתה חושב שכל הזמן שהיינו יחד הזדיינתי גם איתו? ככה נראית האהבה שלך?"

דידי הביט בי באומללות. "מה עוד יכולתי לחשוב? איזה עוד הסבר יש להתנהגות שלך?"

"יש מליון הסברים, אבל אתה… אתה מיד חושב עלי את הדבר הכי גרוע. אני אולי לא הולך ומצהיר הצהרות אהבה דידי, אבל עד היום תמיד כיבדתי אותך, הערכתי אותך, אבל עכשיו… מזל שאני הולך למילואים מחר. אני לא חושב שאני אוכל לישון אתך באותה מיטה."

החשד שלו כל כך הכאיב לי וחשתי כל כך כועס ופגוע עד שהייתי חייב להתרחק ממנו, ובלי לשים לב לרמזור האדום חציתי בזינוק את הכביש, ורצתי משם, נופפתי לשומר המנומנם בשער הטכניון ודהרתי לכיוון בנין הארכיטקטורה החדש שגג הבד הגלי שלו הלבין לעומתי בחושך, עברתי על פניו והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לבנין הפיזיקה הישן הבנוי אבן, עברתי על פני פסל האישה השרועה על צידה מול הבניין, ירדתי במדרגות שבין אולמן לבנין הפיזיקה, והגעתי לחורשת האורנים הקטנה שתיכרת בעוד חודשים מספר כדי לפנות מקום לעוד בנין גדול ומכוער מבטון. שם, בחורשה החשוכה מדיפת ריח שרף אורנים, צנחתי על ספסל עץ צבוע ירוק, כבשתי את פני בידי ובכיתי כמו תינוק. כמה דקות אחר כך דידי הניח יד על שכמי וחיבק אותי בשתיקה. "אני מבקש סליחה על מה שאמרתי." לחש חרש באזני, "יצאתי מדעתי מרוב קנאה. אני מתחנן, ספר לי מה קרה." לאט חרש, מחליק את ידיו מתחת לחגורת מכנסי, חודר לתחתוני וממשש ביד קרירה את חלצי.

"אני לא יכול לדבר כשאתה… תוציא את היד ואני… " הוא לחץ על אשכי ביד אחת ושיחרר את חגורתי בידו השנייה, שולף אותה בזריזות של קוסם מתוך מכנסי וכבר ידעתי שהוא מתכנן משהו ודמי החל לרוץ במהירות בעורקי, פועם בחזקה בנקודות הדופק.

"אהה, אני רואה שאתה מתעקש לשתוק." לחש דידי, לוחץ חזק עוד יותר על אשכי. כמעט מכאיב, אבל רק כמעט. המשכתי לשתוק, מתמכר להולם פטישי התענוג הזעירים שהלמו במפשעתי, ברקותיי ובבסיס צווארי. "אני רואה שאני אצטרך לסחוט ממך את התשובה אורי." גיחך דידי ברשעות, ולפני שהבנתי מה קורה כרעתי על ברכי על הספסל הקשה, רגלי קשורות בחגורתי לשלבי הספסל, וידי הדוקות בחזקה מאחורי גבי, מהודקות זו לזו מהמרפקים ועד לפרקים בחגורת העור הדקה והארוכה שלי.

"דידי, מה אתה עושה? תפסיק בבקשה." לחשתי, קצת מבוהל, קצת סקרן ומאוד מאוד מיוחם.

הוא לא טרח לענות, והוריד מתון מתון את מכנסי ותחתוני, כרע על האדמה לפני הספסל, ליטף את ישבני, הפריד את לחי עכוזי וליקק את פי הטבעת שלי, מחדיר לתוכו את לשונו, מדליק אותי, מחרמן אותי, ממשש בעדינות מטריפה את הזין שלי, ואחר כך חודר לתוכי בעדינות. חוסר האונים המוחלט שלי בצירוף אויר הלילה הקר על עורי הלוהט מחום היה כל כך טוב, עדין, מתוק ונהדר. דידי פרם את כפתורי חולצתי, חושף אותי לרוח הקרירה, ליטף אותי בעדינות משגעת, ליקק את תנוכי אזני, את עורפי, צבט קלילות את פטמותיי. חוסם את פי ביד אחת, מכסה את עיני בשנייה וזיין אותי עד שהתפוצצתי בברק מסנוור של תענוג, וגמרתי, נושך את כף היד החוסמת את פי.

"ועכשיו תספר הכל ואל תשמיט כלום." דרש כשחזרנו יד ביד לדירה. בלי היסוס סיפרתי לו הכל – על אבא שלי שמת חודש לפני לידתי בתאונה לא ברורה במילואים, והוא בן עשרים וחמש בלבד. על תיאו שהיה איתו שם והוא היחידי שיודע מה באמת קרה. על אימא ועל דוד משה, ועל הלילה ההוא אצל תיאו, ואיך גורשתי ברגע שביטאתי את שם משפחתי. "אתה אוהב אותו?" שאל דידי וידו הקטנה ניסתה לברוח מידי, אבל אני אחזתי בה בכוח, מסרב להרפות.

"לא. אני לא ממש מכיר אותו. נמשכתי אליו כי הוא נראה לי מוכר כל כך כשנפגשנו. זה היה כאילו… כאילו… פתאום הרגשתי שאני חייב להיות איתו. אולי בגלל התמונה. כשנפגשנו לא זכרתי אותה, אבל אולי בתת ההכרה זיהיתי אותו וקישרתי אותו עם אבא שלי. לא יודע, אבל כשראיתי אותו עם אשתו, הוא והיא יחד… הוא באמת אוהב אותה והיא אותו, אפשר היה להרגיש בזה. אני… אולי הזכרתי לו את אבא שלי. אני די דומה לו, ככה אומרים, אז אולי… לא יודע. לא נוח לי לדבר על זה. בוא נלך לישון, אני הולך למילואים מחר, אני צריך לקום מוקדם."

"ואם הוא לא יענה לך, תמשיך לנסות לפגוש אותו?" המשיך דידי לחקור.

"לא יודע דידי, למה אתה שואל? אתה ממש אובססיבי בגללו."

"לא נכון. אני חושב שהוא סתם זקן מכוער ופתטי. אתה האובססיבי."

"הוא עוד לא בן חמישים. זה לא זקן דידי, והוא לא מכוער, אתה מקנא. תפסיק, זה טיפשי."

"אני יודע." התרפק עלי דידי, "הנה, אני כבר לוחץ על כפתור האוף של הקנאה, והכל יהיה בסדר. לילה טוב אהובי המתוק."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il