עזרת גברים – פרק ה'

27/04/2015

המילואים שלי היו מתועבים עוד יותר מהרגיל. עמידה מאוסה במחסומים מיותרים, ניסיון להרגיע חיילים סדירים עצבניים ומשועממים כדי שלא יציקו יותר מהנחוץ לאוכלוסיה אזרחית חסרת ישע לכאורה, שיכולה להפוך תוך רגע לכנופית שאהידים חמושים בחומר נפץ. מסתבר שזאת הייתה הסיבה האמיתית להזעקתי למילואים. היו המון תלונות על התנהגותם של הסדירים במחסומים, ואיזה גאון צבאי שרובץ על עכוזו השמן בקריה החליט שהתרופה לכך תהיה גיוס חיילי מילואים בוגרים יותר לעמוד יחד עם הצעירים במחסומים ולרסן אותם בכוח אישיותם הבוגרת וההומאנית.

אם הוא היה יודע איזה חלומות אני חולם על החבר שלי, איך אני מדמיין את עצמי קושר אותו, מתעלל בו, מצליף על ישבנו ומזיין אותו באלף ואחת צורות ואופנים, ואחר כך מניח לו לעשות לי אותו הדבר, הוא בטח היה מקבל התקף לב, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. במציאות היה עלי להרגיע את הצעירים המשועממים והמתוסכלים מהעמידה במחסום, לעזור להם לפרק תסכולים ולהיות אוזן קשבת ובוגרת ללבטים שלהם, ולהתאפק בגבורה לא לגעת באף אחד. גם כשסשה – צעיר רוסי מתוק, בלונדיני וכחול עיניים כמו שאני אוהב, קלט אותי בגי דאר המשובח שלו וניסה לגשש אצלי התאפקתי, מודה שנכון, אני נמשך לגברים, אבל יש לי חבר, וחוץ מזה הוא פקוד שלי ואי אפשר. אותו שכנעתי, את עצמי קצת פחות, וכמו ילד בן שלוש עשרה קמתי בבקרים עם כתמי זרע על התחתונים, ובכל זאת התאפקתי בגבורה.

חוץ מזה הכל היה בסדר, סתם מילואים רגילים – אוכל מגעיל, שינה בשקי שינה על מיטות צבאיות חורקות, מים קרים במקלחות – גועל נפש צהל"י תקני. מידי פעם הצלחתי ליצור קשר בנייד עם דידי או עם אימא, אבל השיחות היו מקוטעות ולא מספקות. למרות שנפרדנו בנשיקות וחיבוקים והבטחות לשמור אמונים דידי נשמע מרוחק וקר, ומשום מה כל מילה שנייה שלו הייתה בעזרת השם וברוך השם. גם עם אימא התקשיתי לדבר, אבל זה היה דבר רגיל. כל מילואים שלי נתפסו אצלה כאסון ותמיד כשהייתי עולה על מדים היא הייתה נעשית לחוצה כל כך עד שלא מצליחה לדבר בצורה הגיונית. ופתאום, ביום הלפני אחרון של המילואים, קיבל המפקד הוראה לשחרר אותי כי דודה ריטה – אשתו האומללה של דוד משה, נפטרה לפתע בשנתה מדום לב. מאחר שהמילואים כמעט הסתיימו קבלתי שחרור מוקדם ולא צריך לחזור לשם אחרי הלוויה. אמנם היה מדובר רק ביום אחד שאת רובו אבלה בנסיעות ובבית קברות, אבל בכל זאת, יום אחד פחות לעמוד במחסום גיהינום החאקי אינו דבר שאפשר לזלזל בו. נפרדתי מכולם בלחיצות יד, וזכיתי לחיבוק ונשיקה מסשה. נישקתי אותו חזרה, חיבקתי אותו בחום, מתעלם מצחוקם של השאר, והלכתי.

איחרתי ללוויה כי התברברתי בין הקברים, עד שהגעתי הכל כבר כמעט נגמר. זו הייתה לוויה קטנה מאוד, בנה היחיד של הנפטרת לא הגיע, ואף אחד ממעט המשתתפים לא בכה חוץ מאימא, וגם זה לא בגלל הדודה ריטה אלא בגלל שבמדים הזכרתי לה את אבא. התעכבתי אצל דוד משה עוד שעה, אבל דידי לא ענה לי בטלפון, ותקוף דאגה פתאומית חשתי צורך עז לנסוע אליו מיד. "אני חייב לנסוע חזרה לחיפה לראות את החבר שלי." הסברתי לדוד משה שהביט בפליאה איך אני מטיח בקוצר רוח את שפופרת הטלפון המיושן שלו.

"חבר, לא חברה?" שאל בשקט.

החלפנו מבט. "כן, חבר." עניתי, מרגיש איך לחיי מאדימות, אבל לא המשכתי להביט בפניו הטובות.

הוא נאנח. "ואימא שלך? היא יודעת?"

"עדיין לא דוד משה. אני אספר לה בקרוב."

"כן, תספר לה. אל תדאג, יהיה בסדר. היא תקבל את זה יפה." הוא ליטף את זרועי בתנועה מגושמת. "אתה רוצה שאני…"

"לא. אני צריך לעשות את זה בעצמי."

הוא חייך הנהן, ונתן לי את מפתחות הסובארו. "נכון, אתה ילד טוב אורי. אני אוהב אותך מאוד, לך לחבר שלך ושאלוהים ישמור עליך."

חבקתי אותו בחזקה. "גם אני אוהב אותך דוד משה." אחר כך אני נפרדתי מאימא ומשאר המשפחה, ממלמל משהו על בחינות ולימודים, הבטחתי להחזיר את הרכב בשבוע הבא, ודהרתי צפונה, אל דידי שלי. הגעתי לטכניון בשעת ערב, ועד אז שכנעתי את עצמי שדידי נמצא בדירה, לומד או כותב על המחשב, או אולי מנקה את הדירה כדי שמחר יהיה לו זמן לבשל לכבודי משהו מיוחד? הוא בטח יקפוץ משמחה כשאני אגיע יום קודם, החלטתי, לא מניח לעצמי להביא בחשבון שאולי הוא פגש גבר אחר, או שאולי הוא גילה פתאום כמה טוב לו בלעדי והחליט להיפרד ממני?

לסובארו לא הייתה מדבקה של הטכניון ולכן החלטתי לחנות בחניה של השער האחורי – ליד הקדמי אף פעם אין מספיק חניה פנויה – ולנצל את ההזדמנות כדי לקנות קצת מצרכים בסופר הקטן מול מגרש החניה, רק למקרה שאין בבית די חלב ולחם. הדרך מהשער האחורי לדירה שלנו, בקצה השני של הטכניון, הייתה ארוכה ותלולה, אבל הצלחתי לעצור טרמפ למעונות מול בנין דנציגר ונחפזתי הביתה, מופתע מעצמי עד כמה אני מתגעגע אליו, לגוף החמים והרך שלו, לשיער החלק והבהיר שהוא לא סיפר מאז שנפגשנו, נענה ברצון לדרישתי שיגדל את שערו, מתגעגע לעיניים הכחולות והנבונות שידעו להיות רגע אחד כל כך רציניות ותמימות, ומיד אחר כך לוהטות מחרמנות או מזעם. חשתי געגועים אל הריח שלו, הטעם שלו, אני… כן, אין להכחיש, אני ממש אוהב את הטמבל המופרע הזה, ואם הוא לא יסכים לבוא איתי לאימא שלי אני אקשור אותו ואקח אותו בכוח.

"דידי!" צעקתי וניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. פתחתי אותה במפתח שלי ונכנסתי, הגעתי לחדר השינה וקיבלתי הלם – המיטה שלנו, המיטה שחלמתי עליה במשך כל השבועיים האחרונים, נעלמה. במקומה נצבו בחדר השינה שלנו שתי מיטות נוער מכוערות. ארוניות הלילה שלנו עומדות ביניהן, מפרידות אותן בקפידה זו מזו כדי שלא יעיזו לזוז ולהיצמד אחת לשנייה בגנבה. על ארונית הלילה שלי ניצבה מעטפה עם הסמל של הטכניון ושמי כתוב עליה בכתב לא מוכר – מכתב מתיאו.

אורי היקר

אני חייב לך הסבר והתנצלות, ובבקשה אל תכעס עלי. החיים שבחרתי לחיות הם הסיבה להתנהגות הגועלית שלי כלפיך, ואני מקווה שתצליח לסלוח לי יקירי. אהבתי את אבא שלך אהבת נפש. הוא היה אהבת חיי. נפגשנו לקראת סוף השירות הצבאי שלנו ותכננו להיפרד מהחברות שלנו ולחיות יחד בחו"ל, אבל זה לא הסתייע. אימי האהובה גססה ומשאלתה האחרונה הייתה להיות נוכחת בחתונתי, ולכן נאלצתי להפר את הבטחתי ונישאתי לאישה. קובי המתוק שלי סבל מאוד, אבל הבין ושחרר אותי באצילות נפש מההבטחה שנתתי לו. אחרי שנפרדנו הוא התחתן עם אמך, ואז נפגשנו שוב במילואים וחזרנו להיות נאהבים. הוא נשבע לי שהנישואים לאמך לא מומשו מעולם ושהיא נותרה בבתוליה.
האמנתי לו וגם אני הפסקתי לחיות עם אשתי חיי אישות והיחסים בינינו הידרדרו. אחרי שאימי נפטרה התחלתי תהליכי גרושים מאשתי ואז אמך הרתה. הוא נשבע שלא ממנו, אבל לא האמנתי לו. רבנו ושוב נפרדנו. במילואים הבאים נפגשנו וחזרנו להיות נאהבים. לא יכולנו שלא לאהוב ולא יכולנו שלא לריב ולקנא. הוא סירב להתגרש מאמך, הייתה לנו מריבה איומה, איימתי לנסוע לחו"ל בלעדיו. הוא בכה והתחנן אך אני הקשיתי את ליבי. הוא רץ החוצה, עלה על הג'יפ ויותר לא ראיתיו בחיים. מה בדיוק קרה אני לא יודע, האם התאבד בכוונה, או אולי היה נסער ממריבתנו ובגלל זה קרתה התאונה? לדעתי האפשרות השנייה היא הנכונה. הוא הרגיש אשמה בגלל יחסו הלא הוגן לאמך ולא רצה לנטוש אותה הרה. בזמנו הוא רמז שהוא יודע מי אבי התינוק ושמחובתו להישאר איתה כל זמן שתרצה בו. בדיעבד מסתבר שהסיבה האמיתית הייתה שהתינוק, כלומר אתה, כן היה שלו – אתה דומה לו מאוד – אבל היום זה לא נראה חשוב כל כך כמו שהיה אז.
מותו היה כולו באשמתי. אחרי שהוא מת נסעתי לחו"ל וגזרתי על עצמי לא להיכנע יותר לדחף הארור הזה של אהבת גברים, ובאמת החזקתי מעמד שנים רבות, אבל… לך אני לא צריך לספר כמה זה קשה. כשפגשתי אותך זה היה כאילו אביך המנוח חזר אלי. בהתחלה חשבתי שהדמיון ביניכם הוא מקרי, אבל כשאמרת את שם משפחתך הבנתי שאתה הוא התינוק ההוא שבגללו הסבתי לאביך ייסורים כה רבים, והייתי חייב להרחיק אותך ממני. אני לא בארץ כעת, נסעתי לאירופה ויותר לא אשוב. אני מאחל לך חיים נפלאים ושב ומתנצל על הצער שגרמתי לך.

תיאו

גמרתי לקרוא וישבתי שעה ארוכה, ראשי בין ידי, חושב על אבי המת, על דוד משה וריטה אשתו המתה, ועל אימא שלי. נזכר בכל הפעמים שראיתי את הדוד ואת אימא, איך הוא התייחס אליה והיא אליו. נזכרתי בכל מיני דברים קטנים שבעיני הילד שלי נראו חסרי חשיבות או סתם לא מובנים, וכיצד פירשתי אותם כיום, כאדם מבוגר, וידעתי למה, למרות שאני דומה כל כך לאבי המת, אבא לא שיקר לאהובו, הוא באמת לא ידע את אשתו מעולם, בדיוק כפי שטען.

דידי חזר לבסוף, נושא בידיו את שקית התפילין, וטלית ענקית לבנה עם פסי תכלת מופשלת על כתפו. את מקום הכיפה הקטנה שנהג ללבוש בזמן התפילה תפסה כיפת בד גדולה ושחורה של דוסים. הוא ניסה לנעוץ את מפתחו בדלת ונדהם כשהיא נפתחה מאליה ואני הופעתי לפניו במדים, נעול עדיין בנעלי הצבא הגבוהות שלי. "חזרת?" התפלא, ופניו הוורידו מהתרגשות. לרגע הושיט את ידו לקראתי בשמחה, ומיד נזכר והוריד אותה חזרה.

"כן, חזרתי יום קודם. דודה שלי נפטרה ושחררו אותי ללוויה." אמרתי בשלווה מעושה, מביט איך הוא מוריד את הטלית שלו ומקפל אותה בדקדקנות יתרה בתוך נרתיק הקטיפה שלה.

"אז מה, דידי?" אמרתי בציניות וצנחתי על הספה הגועלית שלנו. "חוזרים בתשובה, מה?"

הוא הסתובב במהירות ונעץ בי מבט לוהט. "שלא תעיז לצחוק עלי אורי. אין לך זכות לצחוק ממני, אני… אחרי שהלכת תיאו בא לחפש אותך ואז… החלטתי לעשות תשובה גמורה אורי. החלטתי להתנקות מהטומאה. אני רוצה להיות יהודי טוב אורי, אני רוצה בית ומשפחה, אני רוצה ילדים אורי ואתך… ואנחנו… "

"ואת כל זה החלטת בגלל שתיאו הביא לי מכתב?" המשכתי לשמור על טון רגוע, אפילו קצת מבודח. "קראת מה כתוב במכתב שלו?"

"לא, בטח שלא." נעלב דידי, "אבל היה ברור שאתה והוא… שאתם…"

"שאנחנו מה? טמבל אחד!" כעסתי עליו, שואל את עצמי למה הוא נראה לי משונה כל כך, אבל הייתי נסער מכדי להתעמק בזה.  "זה היה מכתב פרידה דידי. אני והוא זה דבר שנגמר עוד לפני שהתחיל. הוא נוסע לחו"ל עם אשתו והילדים, וגם שם הוא בטח ימשיך לחיות חיים כפולים. דירה אחת לאישה ולילדים ודירה שנייה לזיונים, זה כל כך עלוב. אני משוכנע שאשתו יודעת, אבל היא מספיק נבונה או אולי אדישה ולא אומרת כלום."

"אז מה? לפחות הוא מנסה לחיות כמו יהודי!" הגן דידי על החיים הפתטים של תיאו.

"וגם אם הוא נכשל לפעמים אז… הרב אמר שכל אחד עלול להיכשל, אבל יש אלוהים רחמן בשמים ואם אני אתפלל בכוונה גדולה הוא ירחם עלי ו…"

"איפה תתפלל טיפש קטן שכמוך?" לעגתי לו בבוז, משתמש נגדו באותן מילים דוקרות שנהגתי להפנות כנגד עצמי כשהפסקתי ללכת לבית הכנסת. "אתה הומו שאוהב לאכול בתחת, איפה אתה יכול להתפלל? אין לאנשים כמונו מה לחפש בבית כנסת דידי. אולי נבקש שיקצו לנו פינה בעזרת הנשים, כי עם גברים נורמאליים אין לנו מה לחפש. אל תעשה פרצוף כזה," צחקתי למראה פניו האומללים, "אולי בבית כנסת רפורמי יקצו עזרת גברים להומואים, מה דעתך על הרעיון הזה?"

דידי פרץ בבכי. "אל תדבר ככה אורי. אחרי שהלכת הייתי כל כך אומלל, כל כך דאגתי לך, וכשתיאו בא עם המכתב, לא ידעתי שהוא נוסע… קנאתי כל כך בגללו, והייתי נורא בודד אורי, הייתי כל כך לבד וחלמתי כל הזמן שאתה נהרג במילואים. הלכתי לרב של בית הכנסת וספרתי לו הכל והוא נתן לי להתפלל לאלוהים עם כולם למרות שהוא יודע עלי הכל."

"הכל דידי, באמת? הוא יודע הכל?" שאלתי והתחלתי לפתוח את כפתורי החנות שלי, מתיר לאיטי כפתור אחרי כפתור בעוד אני מביט ישר בעיניו. פיו של דידי החל לרטוט למראה תחתוני הנחשפים וסומק ורוד עמוק החל עולה מצווארו ומתפשט אל פניו.

"לא, לא ממש הכל, רק… אתה יודע." הוא השפיל את עיניו והושיט יד לגעת בברכי.

סטרתי על כפו סטירה קלה. "לא. אסור." אמרתי בטון חינוכי של גננת שגוערת בילד סורר. הוא נרתע בגניחה והמשיך להביט בי בערגה, אבל שמר את ידיו לעצמו. נשענתי לאחור, מותח את רגלי קדימה, מביט בו בעיניים עצומות למחצה. "אתה יודע דידי, הייתי אמור להישאר עם אימא והדוד משה לשבעה, אבל כל כך התגעגעתי אליך עד שעזבתי הכל ונסעתי מיד אחרי הלוויה לחיפה, ואתה יודע מה הבנתי בדרך? הבנתי שאני אוהב אותך. פחדתי שאולי מצאת בינתיים מישהו אחר, חששתי שאולי תפסיק לאהוב אותי, שתבגוד בי. אתה זוכר שהבטחת לא לבגוד דידי?"

הוא הנהן בשתיקה, מביט בי בדבקות. "גם לי היו לי הזדמנויות דידי, היה בחור רוסי נחמד ש… " הפסקתי והבטתי בסיפוק בפניו הסמוקות והאומללות. "אבל הבטחתי לך והתאפקתי. לא הייתי עם אף אחד אחר, אפילו לא נגיעה קלה. כל הזמן חשבתי רק עליך. התגעגעתי נורא, שכחתי את תיאו. רק אתה והתחת המתוק שלך היו בראש שלי, והנה, אני חוזר ורואה ששכחת מה שהבטחת דידי, שרצית לעזוב אותי בשביל אלוהים ששונא אנשים כמונו, נכון דידי?"

הוא נענע בראשו לאות הן ודמעות החלו מפלסות את דרכן במורד לחייו. "סליחה אורי, סליחה, אני אוהב אותך, אל תכעס עלי." התחנן על נפשו.

"בוא הנה דידי." פקדתי בקול חמור, "תזחל אלי על הברכיים." הוא כרע לפני וזחל לעברי עד שברכיו נגעו בכפות רגלי. "תוריד לי את הנעלים!" הוא מיהר לחלוץ אותן מרגלי, ואז הוריד גם את גרבי המצחינים. נגעתי ברגלי הערומה במפשעתו. הייתה לו זקפה נוקשה. "לא רע דידי, אבל אתה יכול ליותר." המהמתי, נשען לאחור, "קדימה, תתחיל ללקק לי את הרגלים ואז נראה מה יהיה." הוא החל ללקק אותן בהתמסרות. משמיע גניחות רכות של תאווה. גניחות שהתגעגעתי לשמוע כששכבתי לבדי בקרוון הקר, מנסה להירדם בתוך שק השינה הצבאי המסריח. הוא הקפיד ללקק אותי בין האצבעות והזין שלי התחיל לעמוד. עד כה, למרות תחינותיו, סירבתי בעקשנות להניח לו ללקק את רגלי, זה נראה לי משפיל מידי וקצת דבילי, אבל האמת היא שזה היה מחרמן לאללה. לרגע רציתי פשוט לקחת אותו בזרועותיי, לסלוח לו ולנשק אותו כמו שצריך, אבל נזכרתי במיטות הנוער שהחליפו את המיטה הזוגית שלנו והדחף לסלוח נעלם, שוב כעסתי עליו. רציתי להשפיל אותו ולהכאיב לו רק עוד קצת, עד שגוש הכעס הלוהט בקרבי יתקרר ושוב אוכל לאהוב אותו. הבטתי בראשו הבהיר הרכון על רגלי ופתאום הבנתי למה הוא נראה לי כל כך משונה. "הסתפרת?" נדהמתי, "גזרת את כל השיער היפה שלך, למה דידי?" שאלתי בכאב, אהבתי את שערותיו, הוא היה אוסף במשך היום על עורפו ומפזר אותן בלילה, כשהיינו במיטה.

הוא הרים את ראשו וניסה לחבק את ברכי. "הרב אמר לי שככה… שצריך… ששער ארוך זה רק לבחורה." גמגם, מנסה להושיט אלי את ידיו. הרחקתי אותו מעלי וסטרתי לו בכל כוחי, אחת ושתיים, ואחר כך שוב, פעם על הלחי האחת ואחר על השנייה, עד שלחייו האדימו מאוד ודמעות כאב עלו בעיניו. עד כה מעולם לא הכאבתי לו מתוך כעס. זה תמיד היה חלק ממשחק, והייתי תמיד בשליטה, היום זה לא היה ככה. כעסתי, לא חשבתי, הגבתי מתוך זעם. הייתי מסוכן לדידי ולעצמי. הוא הבין את זה, אבל מוכה רגשות אשמה הניח לי לעשות כרצוני ולא עצר בעדי. "לא רק שסילקת את המיטה שלנו והבאת במקומן את המיטות הזוועתיות האלה!" התפרצתי בזעם, "אז גם הסתפרת אחרי שהבטחת לי שלא תסתפר בלי רשותי. אתה שייך לי דידי! לא לאלוהים שלא קיים בכלל, ולא לרב, האידיוט המיובש הזה שלא מבין כלום. אתה שייך רק לי! אתה שלי דידי ואתה בגדת בי ואתה תיענש על זה. הבנת?"

"כן." הסכים דידי בהכנעה, משפיל את ראשו.

"תתפשט לגמרי ולך תשכב על המיטה." פקדתי עליו.

"על איזו מיטה אורי?" לחש דידי וחטף שוב סטירה שפגעה בעינו. העין נעצמה והבשר סביבה החל להתנפח, ועדיין זעמי לא שכח.

"אין אורי. אני אורי בשביל החברים שלי, לא בשביל בוגד מלוכלך. בשבילך אני אדוני!" צעקתי וגררתי אותו לחדר השינה. הזזתי את הארוניות הצידה ודחפתי את אחת המיטות לאמצע החדר. "תתפשט כלב ותשכב על הגב!" ציוויתי. הוא ציית מיד, רועד כולו. הזין שלו עמד בדום מתוח, אבל גופו רטט מעצבנות. למרות כעסי, שהאלימות ליבתה עוד יותר, לא הצלחתי שלא להבחין שהוא אמנם מגורה, אבל חושש ממני באמת ובתמים, ושהפעם זה לא משחק. פתחתי את הארון בשביל להוציא את החבל שהייתי נוהג להשתמש בו כדי לקשור אותו. שמרנו את כל האביזרים הללו, צעצועי המין המאולתרים שלנו, במגרת הגרביים שלי, והנה הכל נעלם – החגורות, החבל הרך שקניתי במיוחד בריקושט, המהדקים המשרדיים התמימים שהוא אהב ששמתי על פטמותיו – הכל נעלם. "זרקתי הכל אדוני." לחש דידי באומללות. "אני מצטער. חשבתי ש… אני אשם אדוני."

הבטתי בו בחומרה ואז יצאתי לסלון, לקחתי את התפילין שלו, גזרתי מהם את הקופסאות שמניחים על הראש והיד, והשתמשתי ברצועות עור העגל המשובח של התפילין היקרים של דידי כדי לכבול אותו למיטה. עשיתי עבודה יסודית, קשרתי את ידיו לראש המיטה, הנפתי את קרסוליו מעל לראשו, מקפל את גופו לשניים, וקשרתי את הקרסוליים שלו לפרקי ידיו כך שהוא שכב מקופל כאולר ועכוזו, שמתחתיו דחפתי את אחד הכרים מצופי הויניל של הספה, היה חשוף וגלוי לעיני בכל הדרו הוורדרד. בכך לא אמרתי די, לקחתי את אחת מעניבות המשי היקרות שלו, כרכתי אותה סביב הביצים והזין שלו ומשכתי את כל העסק קדימה, קושר את הקצה לצווארו, גורם לו להתקפל עוד יותר.

זו הייתה פוזה מאוד לא נוחה ופניו העידו על מצוקתו ועל קשיי הנשימה שגרמה לו התנוחה הזו. הוא לא התלונן, רק נשם בכבדות ושתק, וגם כשהתחלתי להצליף על עכוזו החשוף בחגורה העבה ביותר שמצאתי בארון לא מחה, רק ספר בקול חנוק את ההצלפות שלי. כשהגעתי לעשר הפסקתי והודעתי לו ברשעות שהוא שכח להודות לי על כל הצלפה, ולכן נתחיל הכל מהתחלה. "אבל אני אף פעם…" התנשף דידי, "לא ידעתי. למה לא אמרת לי אורי?"

"שוב אתה קורא לי בשמי יא אפס!" צעקתי בזעם, "חתיכת שרמוטה מזדיינת שכמוך, אני אלמד אותך לקח." ואז, אני מצטמרר עד היום כשאני נזכר בכך, הפכתי את החגורה והצלפתי בו בכוח עם האבזם הגדול והכבד שלה, מצליף שוב ושוב בלי אבחנה, מוציא עליו את כל זעמי. "תספור ותגיד תודה, חתיכת זונה דוסית מסריחה!" צרחתי. הוא ניסה לספור בקול שבור ואז לא יכול יותר ויללת כאב איומה פרצה מפיו. האבזם המצועצע פצע את בשרו ודם החל ניגר מהשריטות על הכרית והסדין. למראה הדם התפכחתי בבת אחת וחזרתי לעצמי, ומיד נמלאתי בושה איומה ובהלה נוראית. בעזרת המספרים גזרתי מהר את העניבה והרצועות ונשאתי אותו על כפים למקלחת. העמדתי אותו מתחת לטוש ושטפתי את גופו המזיע והמדמם. הוא יבב חרש, רועד כולו, נשען עלי באימון תמים, כאילו לא אני היה זה שהכאיב לו. ניגבתי אותו בעדינות, השכבתי אותו על המיטה השנייה שעמדה ליד הקיר וכיסיתי אותו בשמיכה. אחר כך מיהרתי לסדר הכל כמו קודם, ואת המדים הלחים שלי והסדין המוכתם בדם שמתי בכביסה.

הכנתי לדידי תה והתיישבתי לצידו, מגיש לו אותה בזהירות, משתדל לא להביט בפניו הנפוחים מסטירות. מעולם לא פגעתי עד כה בפניו או בכל מקום אחר גלוי לעין. הוא נראה כקורבן לתקיפה, סימנים שחורים על פרקי ידיו, עין נפוחה, לחיים אדומות ותפוחות, והגרוע מכל, כל גופו רעד מהלם. איך יכולתי להתנהג אליו ככה? הוא לגם מהתה המתוק בשתיקה, וכשקמתי ללכת עם הכוס הריקה תפס בזרועי ושאל בקול מתחנן אם סלחתי לו. הדמעות חנקו אותי, לא יכולתי לדבר, מלא חרטה ובושה הנהנתי לאות כן. "באמת אדוני? באמת סלחת לי?" חזר ושאל. קיבתי התהפכה בקרבי מתיעוב.

"אל תקרא לי אדוני דידי. די כבר עם זה, ואתה זה שצריך לסלוח לי."

הוא עצם את עיניו וחייך. "אני אסלח לך אם תישן איתי הלילה." אותו לילה ישנתי על צידי, צמוד אליו. הוא דחף את גבו אל בטני, כאילו מתכנס בתוכי, וחייך מתוך שינה, אין לי מושג למה. שנתי הייתה טרופה מדאגה, אבל בכל פעם שניסיתי לזוז דידי נאחז בי בחזקה ולחש את שמי. רק כשהיה משוכנע שאני עדיין לצידו היה נרגע ונרדם.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il