דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/04/2015
קמתי למחרת טרוט עיניים ונכא רוח. דידי נראה נורא, פנס מכחיל על עינו השמאלית, לחייו חבולות באדום מהסטירות שלי, וגבו ועכוזו רצועים בפסים שכבר החלו להסגיל מעט, וביניהם פזורות שריטות מדממות מפגיעתו של האבזם. לא הנחתי לו לקום ולהכין לי ארוחת בוקר כדרכו תמיד. התעקשתי להביא לו קפה ועוגה למיטה והלכתי לקנות לחמניות טריות. כשחזרתי הוא כבר היה בעיצומו של ניקיון סוף השבוע, ולא עזרו כל תוכחותיי על הצורך במנוחה.
הוא אמנם הסכים להפצרותיי וישב לאכול לחמנייה עם ריבה, אבל מיד אחר כך ניסה לקום ולחזור לעבודה. הנחתי את ידי על שכמו והושבתי אותו חזרה על הכסא. "דידי אנחנו חייבים לדבר." אמרתי ולקחתי את כפות ידיו הרכות והחמימות בתוך ידי.
הוא חייך אלי חיוך זוהר, "אל תדאג בקשר למה שקרה. כבר חזרתי לעצמי." הבטיח לי בחיוך עליז.
"דידי תשמע, בקשר למה שקרה הלילה… תשמע דידי…"
"זה בסדר. אני מבין. עד כניסת השבת המיטה שלנו תחזור. אני אדבר עם אב הבית, יהיה בסדר."
"עזוב את המיטה. לא זה מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאני…"
"שאתה אוהב אותי ואני אותך. זה מה שחשוב." זרח דידי לעומתי, רכן ונישק את לחיי.
לקחתי את התפילין שלי שלא היו יקרים כשלו, אבל לפחות היו שלמים, והנחתי את שקית הקטיפה הכחולה בידיו. הוא לקח אותה, הודה לי, הניח אותה כלאחר יד על השולחן ואז חזר לאחוז בידי, לוחץ את כפות ידי, מחייך אלי בשמחה.
"דידי, אתמול קרעתי אותך במכות, הרסתי את התפילין היקרים שלך, כולך פצע וחבורה. תראה את העין שלך, תראה את עצמך, איבדתי שליטה וכמעט ש… תראה מה עשיתי לך. למה אתה לא כועס?"
הוא רכן ונשק לגב כף ידי. "אמרת שאני שלך, שאתה האדון שלי." הזכיר לי, מחכך את לחיו החבולה בידי בתנועה חתולית רכה.
"הייתי מטורף מכעס דידי. דברתי המון שטויות, עשיתי דברים מטורפים, אני מנסה להתנצל."
הוא משך את ידיו מידי וגופו העגלגל הזדקף בכסא. עיניו ירו ניצוצות כעס כשהביט בפני במבט הזה שהיה עולה על פניו כל פעם שלא ירדתי לסוף דעתו וקלקלתי את הנאותיו בגלל התנהגות עדינה מידי.
"הפנס בעין והשריטות זה הכל שטויות. זה יעבור עוד כמה ימים. השאלה היא אם באמת התכוונת למה שאמרת או לא. באמת התגעגעת אלי? אתה באמת אוהב אותי? אתה באמת רוצה שאני אהיה שלך?"
"בטח שאני אוהב אותך!" הבטחתי לו בלהט. "אבל דווקא בגלל זה אנחנו חייבים… תראה חמוד, אני פשוט פוחד. לא האמנתי על עצמי שאני… אולי כדאי שננסה לשנות את… שנפסיק עם הדברים האלו, המכות וכל זה."
"אז אתה לא רוצה אותי יותר?" שאל דידי ופתאום התיישב על הרצפה, או יותר נכון קרס עליה כאילו רגליו נאחזו לפתע שיתוק, וכבש את פניו בידיו.
"בטח שכן. אני נורא רוצה אותך דידי, אבל לא ככה, לא בצורה כזו, עם כל החגורות וה… כל הדברים שעשינו. אתה מבין שזה נורא מסוכן ו…"
"ומדליק ומחרמן בטירוף." אמר דידי והרים את עיני התכלת שלו אלי. "גם אתה, כמוני, מתחרמן מזה ואוהב את זה. מיד כשנפגשנו ידעתי שאתה תאהב את הקטע הזה."
"בסדר." נאלצתי להודות, "בסדר, גם אני קצת, אבל הדיבורים האלו, שאתה שייך לי ושאתה העבד שלי ואני… לא התכוונתי דידי, אמרתי את זה מתוך כעס. בשביל מה להמשיך עם זה? למה אתה צריך את הקטע הזה?"
"כי ככה! כי אני רוצה! כי זה מה שאני אוהב!" הוא קם על רגליו, כועס פתאום. מתוח, קפיצי ונסער מאוד ונעמד מולי, מביט ישר בעיני. "מהרגע שנפגשנו ידעתי שזה מה שאני רוצה, להיות שלך, להיות שייך לך. לא העזתי להגיד לך כלום, פחדתי שתיבהל, וכשאתמול אמרת את זה בעצמך, כשזה בא ממך, זה היה הרגע הכי מאושר בחיי! אל תקלקל אותו עם הנקיפות מצפון המיותרות האלו אורי, אתה האדון שלי ואני העבד שלך וככה אני רוצה. אני רוצה להיות העבד הנרצע שלך, רק שלך! אל תנסה להוציא אותי לחופשי, אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי. אתה מכיר את הפסוק הזה?"
והוא זינק, נרגש כולו, אל לוח השעם שתלינו על הקיר בסלון, קירב אליו את ראשו ושלף ממנו את אחד מנעצי הענק הצבעוניים שהביא איתו מארה"ב – נעץ קינג סייז בצבע אדום- ולפני שהבנתי מה קורה רצע את תנוך אזנו אל לוח השעם ונעמד שם, ראשו צמוד לקיר, חיוך מאושר על שפתיו ודם מטפטף מהתנוך הפצוע על הרצפה.
הייתי כל כך המום עד שלא יכולתי אפילו לצעוק. לרגע רק בהיתי בו, לא מאמין שאני רואה מה שאני רואה, ואז הכל התבלבל לי, ועד היום קשה לי לזכור מה בדיוק עשיתי, האם הוצאתי את הנעץ מאזנו או משכתי אותו אלי? האם צעקתי עליו או שסתם צרחתי בבהלה? בכל אופן, כמה דקות אחר כך כבר היינו בדרך למרפאת הטכניון. אזנו החבולה של דידי חבושה זמנית במגבת ספוגת דם, וחיוך אושר מטורף מרוח על פניו הנפוחים ממכות.
לאחות אמרנו שדידי איבד את העגיל החדש שלו בגלל תאונה ביתית, וכשהיא ניסתה לחקור דידי החל לדבר במהירות באנגלית, טוען שאינו דובר עברית, ושאני לא יודע כלום כי אני רק השכן שהביא אותו לכאן. האחות הייתה גברת לא צעירה שדברה בקושי אנגלית של בית ספר תיכון ופשוט לא ידעה מה לעשות איתנו. היה יום שישי וכבר התחיל להיות מאוחר והגיע הזמן לנעול את המרפאה, הפציעות של דידי לא היו רציניות מספיק על מנת להתלונן במשטרה, והוא התעקש שהוא סתם נפל מסולם ונחבל.
האחות נואשה וויתרה, נתנה לנו משחה אנטיביוטית ואלכוהול לחיטוי, ואמרה לי שאם החבר שלי ישים חזרה את העגיל אז כדאי שימשיך לחטא את התנוך כל כמה שעות, ושהפנס בעין לא נורא, והכל יעבור עד החתונה.
"עגיל זה רעיון נהדר." חזר דידי לדבר עברית ברגע שיצאנו מהסנט אל הרחבה שבין בנין צ'רצ'יל לספריה המרכזית. "בוא נלך לאולם ההתעמלות. כל יום שישי יש שם בזאר, בטח נמצא משהו יפה."
בבאזר היו רק בגדים והוא קנה כמה חולצות טריקו עם כתובות מגוחכות גם לי וגם לו, והתעקש לקנות לי מכנסי ג'ינס שהיו לדעתי גם הדוקות מידי וגם יקרות באופן שערורייתי, אבל דידי התעקש, וכשהוא מתעקש אני תמיד נכנע. "בוא נרד למטה. מול המנזה יש היום דוכני תכשיטים." האיץ בי, "ואל תוריד את המכנסים החדשות, אני רוצה שתלבש אותם עכשיו."
"איזה מין אדון אני אם אסור לי להחליט לבד איזה מכנסים לקנות?" התלוננתי כשירדנו מאולם ההתעמלות למנזה ויצאנו משם לרחבה המשקיפה אל בית אולמן.
"כשאנחנו במיטה אתה אדון, אבל בקניות אתה ממש גולם. אני שונא את המכנסיים הרחבים מידי שאתה לובש תמיד." ביקר דידי בלי רחמים את טעמי הקלוקל בבגדים.
"רחב זה נוח." מחיתי, "אני בקושי נושם ככה."
"המכנסים האלו מבליטים את התחת היפה שלך, אז תהיה יפה ותסבול." ביטל דידי את טענותיי וקיפץ במדרגות, מרוצה מאוד מעצמו. "תראה איזה יופי של לבני זכוכית הולכים לשים בסניף החדש של הבנק. באמת הגיע הזמן להרחיב אותו." העיר בשביעות רצון וניגש לבחור לו עגיל כשאני נגרר אחריו, מנסה להסתגל ללחץ המכנסיים החדשים על ישבני.
אני לא מבין איך, אחרי כל מה שעשיתי לו בלילה, היה לו עוד די מרץ לעבור בין כל דוכני השמאט'ס והפיצ'פקס הקטנים והמשעממים שרק נשים אוהבות.
בסוף הוא מצא לו דוכן כלבבו עם בחור צעיר ורזה בעל שיער מחומצן שניסה לשכנע גם אותי לענוד עגיל, וליטף לי את הכתף בעוד דידי בוחן בקפידה את הסחורה. הוא קנה לבסוף עגיל זהב קטן ונחמד בצורת מנעול קטנטן, וגם שרשרת זהב עם תליון בצורת מפתח עתיק עשוי פיתוחי זהב מצועצעים, תואם למנעול. הבחורה הנחמדה שעזרה למחומצן למכור תכשיטים חיטאה בקפידה את תנוך אזנו לפני שענדה לו את העגיל, ואת הקופסא עם השרשרת נתנה משום מה לי, וחייכה אלינו בחמימות.
"לא מספיק לך עגיל שאתה צריך גם שרשרת?" שאלתי כשחזרנו לדירה, עמוסי מצרכים לשבת.
דידי גנח, מתוסכל מקוצר הבנתי. "אוי, איזה טמבל אתה. השרשרת בשבילך כמובן. איך זה שאתה לא מבין דבר כל כך פשוט?" ולפני שהספקתי למחות ענד את השרשרת הדקה עם המפתח על צווארי.
"אבל אני לא עונד אף פעם תכשיטים." מחיתי.
"אתה לא חייב ללכת איתה כל הזמן, אני רק רוצה שהמפתח יהיה שלך." הסביר דידי.
"לא יודע דידי, לא נוח לי לקבל ממך מתנות. זה מביך אותי."
דידי צחק וכרך ידיים על צווארי. "אני יודע. זה נורא חמוד. טוב, נעשה עסק, אתה יכול לבקש ממני כל מה שתרצה בתמורה לזה שתיקח ממני את השרשרת עם המפתח."
הבטתי בו בחומרה. "כל דבר דידי, כל מה שאני רוצה?"
"כן, הכל."
"אז אני רוצה שבתמורה לזה שאני אענוד את המפתח שלך אתה תבוא איתי לבקר אצל אימא שלי, ושתתמוך בי כשאני אספר לה שאני… שנספר לך ביחד שאנחנו חיים יחד ו…"
פניו האירו מאושר ועיניו נמלאו דמעות. הוא הטיל את עצמו עלי, מפיל אותי לאחור על הספה, ונמרח עלי בנשיקות ובחיבוקים. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, "אתה מתוק, אני נורא אוהב אותך אורי!"
"נו, די. די כבר." נזפתי בו וניסיתי להתיישב, "איך אתה מתנהג לאדון שלך דידי? אין לך שום כבוד אלי, זה התנהגות של עבד זה?"
"אתה נעשה אדון רק כשאני מוריד לך את הנעלים. עד אז אתה סתם אורי החמוד שלי." הדביק דידי נשיקה לוהטת לשפתי.
"אז קדימה, תוריד אותן."
"לא עכשיו חמוד, אין לנו זמן. עכשיו אנחנו צריכים לתפוס מהר את אב הבית שיחזיר לנו את המיטה שלנו לפני שמישהו אחר ייקח אותה, אבל אחר כך…"
אפילוג
למרות השמחה שהפגין לשמע בקשתי היה דידי מתוח מאוד לקראת הפגישה עם אימי. מחשש שנאחר הוא האיץ בי לצאת מוקדם מידי, וכך קרה שהגענו שעה לפני המועד שנקבע. בדרך ניסיתי להרגיע אותו, לספר בדיחות, להיזכר בסיפורים משעשעים על ילדותי ועל תעלולים שעוללתי עם בני הדודים שלי, אבל הוא לא נרגע.
הוא כבר קרא את המכתב של תיאו, אבל החלטתי לא לספר לו על התיאוריה שלי לגבי אבי מולידי. זה היה מביך מידי וחששתי שאולי טעיתי. אחרי הכל הרי לא היו לי די הוכחות. כמה מבטים שהוחלפו במשך השנים בין דוד משה לאימא, כמה מגעים שאולי לא הבנתי כראוי בגלל גילי הצעיר, שמץ חיוך, ליטוף שאולי ראיתי ואולי לא. כל אלו לא אומרים כלום. אולי אני סתם מדמיין? שתקתי והדחקתי.
דידי היה עצבני מכדי ללכת לאכול במסעדה או לשרוף זמן בטיולים נוסטלגיים ברחובות גבעתיים המכוערת. החל לרדת גשם והחלטתי שלא נורא שהקדמנו. עדיף שנלך הביתה. ידעתי שבשעות אלו אימא נחה את מנוחת הצהרים שלה, ולכן חלצנו נעלים בחוץ ופתחנו את הדלת חרש חרש.
כאן המקום להסביר שגידול שרכים טרופיים הוא תחביבה של אימי שהפכה את המרפסת שלנו למעין חממה, ויצרה בה, בעזרת השרכים הענקיים שלה, אוירה טרופית קסומה. היא בילתה שם זמן רב, מטפחת אותם בחריצות, משקה, מדשנת, גוזמת, או סתם יושבת ונהנית מחום השמש החודר דרך קירות הזכוכית של המרפסת.
גם היום מצאתי את אימא במרפסת, שרועה על כסא הנוח הישן והמרופד שקיבלה מדוד משה ליום הולדתה הארבעים. היא הייתה לבושה חלוק תחרה שחור ומצועצע, נעולה נעלי בית גבוהות עקב מקושטות בציצית פרווה. כשנכנסנו חרש לדירה ראינו את דוד משה, לבוש רק בתחתונים אדומים, כורע לפניה על ברכיו, מסיר בעדינות אין קץ את נעלי הבית המגוחכות מרגליה, מנשק ומלקק את כפותיה הערומות ואחר כך צובע את ציפורניה בלק אדום.
על פניו הייתה נסוכה הבעת התמסרות ויראת כבוד, וכל הבעת פניו ושפת גופו אמרה שהוא עוסק במלאת קודש. אימא לעומתו נראתה חסרת סבלנות ומשועממת מעט. בעוד הוא צובע את ציפורני רגלה השמאלית היא הרימה את כף רגלה הימנית והחליקה את כף הרגל על ראשו ועל פניו כאילו היה כלבלב. הוא הפסיק את מלאכת הצביעה, נעמד על ברכיו וליקק את כף הרגל שהחליקה על פיו, בעוד זקפה גדולה מתחילה להקים אוהל בתוך תחתוניו האדומים. גם הוא וגם אימא היו שקועים לגמרי זה בזה ונראו כאילו נמצאו בגן עדן פרטי, מרוחק מאוד מהדירה הפשוטה והצפופה שלנו.
כשאימא החלה להשתעשע באצבעות רגלה במוט האוהל שצמח בתחתוניו של דוד משה אחז דידי בזרועי ומשך אותי בשקט החוצה. סגרתי את הדלת בזהירות ובלי להביט בפניו של דידי נעלתי את נעלי וברחתי מחדר המדרגות לרחוב, והוא אחרי. זמן רב הלכנו בשתיקה ברחובות גבעתיים, נמנעים מלהביט זה בעיני רעהו. אחרי סיבוב ארוך ומעייף התיישבתי על ספסל בגן הציבורי וכבשתי את פני בידי. דידי הניח את ידו על גבי וליטף אותי בעידוד. "לפחות עכשיו אתה יודע שאבא שלך לא שיקר." אמר לבסוף בזהירות.
"כן. את זה ניחשתי את זה עוד קודם, אבל חבל שראינו את… חבל ש… עדיף אם לא היינו רואים את זה."
דידי נאנח. "אני מבין. מביך לראות אנשים שהכרת כל החיים מתנהגים בצורה כזו, אבל מה שאני ראיתי זה זוג מאוהב שביטא את אהבתו בצורה מקסימה שהיא אולי לא מקובלת, אבל… אתה לא שמח שהם לא חיו לבד במשך כל השנים ההם?"
"כן, אבל למה הם שמרו את זה בסוד? ולמה… למה ככה?"
"כי הוא היה נשוי עדיין ואתה היית ילד קטן ו… מי יודע? אולי כי ככה הם רצו? שזה יהיה סוד. מה זה חשוב למה? הם נראו כל כך מאושרים יחד, לא?"
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על מה שעשינו בלילה הקודם, ואז דידי חייך ונגע בלחיי בליטוף קטן ואני הסמקתי. "בוא." אמר ברוך ואחז בידי, "בוא נלך לספר לאימא שלך עלינו, ואולי גם לה יהיו איזה חדשות לספר לנו?"
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il