דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
04/05/2015
למחרת בבוקר הלכתי מהדירה של תאו ישר לעבודה. מרכז זיו נמצא דקה מהטכניון, והיה טיפשי לחזור הביתה רק בשביל להחליף חולצה. תאו השאיל לי חולצה נקייה וסכין גילוח וגם גבה עליהם תמורה נחמדה. אתם כבר יודעים מה. לא התנגדתי. מאז שאריאל התחזק בתורה והשאיר אותי לחסדי יד ימין שלי מספיק שאני נכנס למקלחת ותכף עומד לי, ותאו חשב שלהתחיל ככה את היום זה רעיון נהדר. לי יש דעה אחרת בנושא, אבל לא רציתי לקלקל לו את התענוג. עוד יום עבודה אחד עבר כרגיל ובמקום ללכת הביתה ולבלות לבד עם היד המסובנת שלי החלטתי לקפוץ לשחייה מרעננת. הפעם המלתחות היו מלאות אנשים, אבל סמי – הבחור ההוא שאת מספר הטלפון שלו שכחתי בפנקס שלי איתר אותי בלי בעיות ומיד אחרי השחייה הזמין אותי לאכול איתו במסעדה ליד הבית שלו במרכז הכרמל. משם כבר היה עניין של שתי דקות לדירה שלו שהייתה באמת יפה מאוד עם מרפסת בעלת נוף לים. אין כמו מרפסת עם נוף לים. אתה מתרווח לך בכורסא, בריזה נושבת לך על הפנים, המכנסים מופשלות למטה, ומומחה כמו סמי מוצץ לך… מה עוד צריך הבן אדם?
הוא נורא רצה שאשאר לישון, אבל הייתי חייב ללכת הביתה לבדוק דואר, ולראות אולי בכל זאת אריאל חזר הביתה. הבטחתי להיפגש איתו בבוקר במלתחות, אמרתי שאשקול ללכת איתו למסיבה ביום שישי בגעש, וברחתי מהר לפני שהוא שוב יפתח לי את הרוכסן. אני אמנם די צעיר ובכושר, אבל הייתי מותש מכל הפעילות הזו. בתיבת הדואר היה רק דואר זבל וחשבונות. אריאל לא היה, העציצים היו יבשים, והחלב היה חמוץ. שפכתי אותו וצנחתי הרוס למיטה. אולי אני צריך לשדך את סמי לגבי – הם יהיו ממש צמד חמד – הייתה מהחשבה האחרונה שעלתה במוחי לפני שנרדמתי.
עד המסיבה ההיא בגעש שבסוף הסכמתי להיגרר אליה בחוסר רצון הספקתי להרחיב את חוג מכרי בעוד כמה גברים נחמדים ולהוטים שכולם גילו עניין עצום בזין שלי ורצו למצוץ אותו, או לשבת עליו, או סתם לתת לי לדחוף אותו לתחת הנחמד שלהם. כמה אפילו גילו עניין בתחת שלי, ומי שהיה באמת חמוד ועדין – כן יויו, אני מתכוון אליך – גם מצא שכר בעמלו. אף אחד מהם לא גילה עניין בפפו, הבן אדם שהיה מחובר לזין ולתחת. לאף אחד לא היה אכפת למה אני עצוב. לא כעסתי עליהם. על שפת הים בגעש הסתכלתי על כל החבורה החיפאית שבאתי איתה ולאור השקיעה המדהימה שדיממה על מי הים השלווים הבנתי פתאום שכולם עצובים ובודדים כמוני. הייתי שתוי ומסטול והרעיון שכל החוגגים סביבי מסתירים לב שבור מאחורי החיוכים המזויפים שלהם, וכולם מתגעגעים בעצם לאחד שהלך ולא ישוב עוד, היה מצחיק נורא.
אני מניח שאם לא הייתי כל כך מסטול מג'וינטים לא הייתי עושה את זה, אבל הייתי משוחרר לגמרי מעכבות, ובלי שום בושה עברתי מאחד לשני וחקרתי אותם אם הם לא היו מעדיפים להחליף את כל המסיבות המוזיקה והשתייה והריקודים בחיבוק מאחד שיאהב רק אותם. כולם נאנחו והסכימו. חלק אפילו סיפרו לי מי הוא אותו אחד ויחיד שלמענו הם היו מוותרים ברצון על הבלגן של המסיבה, ואפילו על השתייה והחשיש. ישבנו בעיגול על החול, חבורה שלמה של הומואים שבאו כל הדרך מהצפון לחגוג ולהרגיש חלק מהקהילה התל אביבית, ונאנחנו. "ומה אתך פפו?" שאל יויו החמוד, "מי הבחור שגרם לך לשבת פה ולעשות לנו תחקיר?"
"אריאל." גנחתי, "אריאל המתוק שלי שהתחזק בתורה ועזב אותי לחסדי יד ימין שלי." התחלתי לבכות כשפניו המתוקות והבהירות של אריאל עלו בעיני רוחי.
"איפה הוא עכשיו?" שאל מישהו בסקרנות.
"בישיבת 'שמחת משה', או 'ששון יעקוב', או משהו כזה." נאנחתי, "לא זוכר איפה, אבל זה ליד קיבוץ יגור."
"זו ישיבת 'תהילת דוד' ברכסים, טמבל." אמר אחד שלא הכרתי, בחור צנום וכהה עם שיער ליפה ועיני פחם בוערות. "לשם הם שולחים את כל ההומואים. הם מקווים שהרב מינץ הצעיר יוציא מהם את הדיבוק."
מיד הצטייר בעיני אותו רב מינץ מסתורי כגבר עב זקן וכרס, בעל עיניים רעות ופה דק וקפוץ, מנופף אצבע מאשימה מול פניו של אריאל שלי שמתכווץ בבושה ומתחרט על כל רגע שבילה איתי.
"אני חייב להציל אותו." נבהלתי, "אני מוכרח… איך קוראים לך?" תפסתי את הצנום הכהה בכתפו.
"קפח." ענה במבטא מזרחי קל ונעים, וניסה לנער אותי מעליו, אך לשווא.
נדבקתי אליו ובעקשנות של שיכור התחננתי שיבוא איתי לאותה ישיבה מסתורית – 'אהבת יונתן' או איך שלא קוראים לה – ויעזור לי להיכנס ולשחרר את אריאל האומלל שלי מציפורניו של הרב מינץ הנורא.
"בסדר, בסדר." ניער אותי קפח ששמו הפרטי היה ניסים. "אני אבוא, אבל לא עכשיו. ניסע בבוקר. עכשיו תישן." עטף אותי בשמיכה והניח אותי על החול, ראשי על ברכיו.
"תודה ניסים." אמרתי בקול בוכים, "אני אהיה אסיר תודה לך לנצח." הבטחתי ונרדמתי.
למחרת בבוקר התעוררתי עם כאב ראש נורא ואיום וטעם מגעיל בפה. קפח נעלם כמובן כלא היה, והחוף נראה כגל אשפה. כל חברי נעלמו על רכבם ורק אני נשארתי בחוף עם השמיכה של קפח. התחלתי להיגרר לכיוון הכביש ושם הם היו, שותים קפה חם מתרמוסים וזוללים עוגיות. התקבלתי בתרועות שמחה שכמעט פוצצו את ראשי האומלל. כמה כוסות קפה אחר כך חזרנו הביתה. למרות שהייתי שיכור בלילה ההוא לא שכחתי את הבטחתו של קפח ונדבקתי אליו כעלוקה. "הבטחתי שתראה לי איפה הישיבה של ההומואים." הזכרתי לו בדרך לחיפה.
"אל תקרא לה ככה." נבהל קפח, "ישיבת 'תהילת דוד', ככה קוראים להם. ולא אומרים הומואים אלא בעלי נטיות הפוכות."
"על הזין שלי נטיות הפוכות." התרגזתי.
הראש עדיין כאב לי והייתי עצבני. "הומואים אוכלים בתחת. זה מה שאנחנו, וכל הישיבות והרבנים שבעולם לא יעזרו לשנות אותנו."
"תתפלא, אבל הרבה בחורים שלומדים שם התחתנו ו… "
פרצתי בצחוק. "ומה? והילדים שלהם דומים לשכן? או שהם מתחתנים עם נשים שתמיד כואב להן הראש ולא רוצות ילדים?"
"זה לא מצחיק." התרגז קפח, "זו טרגדיה גדולה להיות הומו דתי. אחי רב, אבא שלי רב, כל המשפחה שלי דתית, ואני…" הוא נאנח, "אל תצחק בבקשה."
הוא נראה כל כך עצוב ומדוכא עד שהחיוך קפא על שפתי.
"בשביל מה אתה רוצה להגיע לשם בכלל? מה זה יעזור לך?" רטן בעוינות.
"אני רוצה לראות אותו שוב. אני צריך לדבר איתו." התעקשתי, מתבייש להודות בהרגשה המציקה הזו שלא עזבה אותי שאני חייב להציל את אריאל מציפורניו של הרב מינץ הנורא.
"הוא בטח מאורס כבר." שח קפח בעצב. "לדעתם זו התרופה לכל דבר. מעמידים חופה, מברכים ברכה, צועקים מזל טוב ושותים לחיים."
"בחייך, איזה בחורה נורמאלית תתחתן עם אריאל? הוא לא ידע מה לעשות עם אישה אפילו אם יתנו לו ספר הוראות מפורט." לגלגתי למרות שהמחשבה על אריאל מתחת לחופה גרמה לי להתקף חרדה.
"הוא לא צריך לעשות איתה שום דבר חוץ מאשר להכניס אותה להריון." התערב יויו בשיחה, "הוא יפרוס עליה סדין עם חור, יחשוב עליך, יכנס, יצא ודי. יהיה ילד וכולם יהיו מאושרים." צמרמורת של תיעוב עברה בגופי לשמע התיאור הנורא הזה.
קפח ניסה לחייך, אבל ראיתי שהוא מתרגז. "אין שום סדין עם חור. זה שטויות שהמציאו חילונים." אמר בתוקף והפך ליויו את גבו, פונה אלי, "אני אבוא אתך לשם ואראה לך את המקום, אבל אל תצפה ממני לעזרה. אני אולי התפקרתי, אבל אני לא אפריע לאף יהודי לעבוד את השם יתברך."
החלפתי מבטים נדהמים עם יויו. בחוף קפח הוריד באנגים כאילו אין מחר, ורקד והשתולל ועד כמה שראיתי הוא זיין לפחות שלושה בחורים שונים, ועם שניים מהם הוא הסתלק ביחד. מה עובר עליו פתאום? "עזוב, כל הדתלשי"ם האלו שרוטים לגמרי." מלמל יויו והלך לספר את החוכמות שלו למישהו אחר.
שרוט או לא, לפני שירדנו מהרכב קבעתי עם קפח להיפגש איתו למחרת בבוקר בצומת יגור והלכתי הביתה לישון את מה שנשאר מהשבת.
למחרת בבוקר הודעתי לפרופסור לוין שאני חולה ושאעדר היום מהעבודה. הוא נאנח ואמר שאני באמת נראה לא טוב בזמן האחרון. "יש בעיות עם החבר?" חקר אותי בעדינות.
"כן, קצת."
הוא שוב נאנח ואמר ביידיש שיותר טוב כאב בטן מכאב לב ואיחל לי בהצלחה. התלבשתי בקפידה, מחליף שוב ושוב בגדים, עד שלבסוף נשארתי בג'ינס דיזל השחור שלי ובחולצת טריקו כחולה עם ציור מצחיק של צפרדע שאריאל קנה לי פעם. קפח חיכה לי בסבלנות בתחנת האוטובוס לרכסים וביקש שאקח גם את הגברת שחיכתה איתו כי האוטובוס שוב איחר והיא ממהרת. הגברת הקשישה ברכה אותי במבטא מרוקאי חזק, היטיבה את המטפחת על ראשה, ומיד החלה לספר לנו על נפלאותיו של הרב מינץ שגם אבא שלו הוא רב גדול, וגם הגיס שלו הוא רב, ואיזה אדם נהדר וצדיק וחכם הוא שעוזר לצעירים ולזקנים. הקשבתי בשתיקה ודעתי על הרב מינץ שלא הייתה טובה עוד קודם נעשתה רעה עוד יותר. לא רק שהוא מציק להומואים הוא גם מבלבל את מוחן של זקנות פתיות ובטח מוכר להן קמעות וברכות, חשבתי לעצמי, אבל שתקתי. עזרתי בנימוס לגברת לרדת מול הדואר וחייכתי כשהיא איחלה לי בריאות ואריכות ימים. אני לא הולך לתקן פה את כל העולם רק להציל את אריאל מהדוסים השחורים הללו והשאר, על הזין שלי!
קפח כיוון אותי לעבר הישיבה ששכנה על שיפולי גבעה קטנה שכונתה בפיו גבעה ב'. המקום היה קטן מאוד וכלל רק כמה צריפי עץ ישנים שבטח נשארו שם מתקופת המנדט הבריטי. המשרד שכן בקרוון צנוע שעץ אורן ענף הצל עליו. הכל היה נקי מאוד מטופח מאוד. הרבה פרחים צבעוניים פרחו בין הצריפים שהיו צבועים בטוב טעם בצהוב ובלבן. רק לפי הצורה של המקום ברור שכולם פה הומואים, חשבתי לעצמי, פוסע בשביל בטון צבוע אדום שפטוניות סגולות וורודות עיטרו את שוליו. "ממש יפה פה." התפעל קפח, "מי שאחראי פה על הנוי הוא בטח…" החלפנו מבט וניסינו לא לחייך, אבל זה היה קשה.
"זה לא אומר כלום." ניסה קפח להרצין, "אל תקפוץ למסקנות." גער בי והתאמץ לכבוש את החיוך שריצד בזויות פיו למראה הפרחים הצהובים שצוירו על הצריפים הלבנים.
"את מי אתם מחפשים?" שאל בחור מזוקן אחד שהיה לבוש כמו פינגווין – מכנסי טרלין שחורים חולצה לבנה וז'קט שחור. על ראשו התנוססה כמובן כיפה שחורה ענקית.
"את אריאל שוורץ." ענה קפח בנימוס.
"למה?" חקר הפינגווין.
"מצב חירום משפחתי." עניתי קצרות. הוא התרשם מהטון הרציני שלי ומיד הראה לנו את הצריף של אריאל שהיה לבן עם פסים צהובים סביב החלונות וציור נאה של חרציות סביב הדלת.
"כולם נמצאים עכשיו בבית הכנסת." הורה על צריף אחד שעמד בנפרד והיה גדול יותר וצבוע לבן בלבד.
"מי צבע כל כך יפה את הצריפים?" שאלתי.
"אני ומשה." אמר הפינגווין בביישנות, "הרב הרשה לנו."
"יפה מאוד. עליז כזה." שיבחתי אותו והתאפקתי לא לחייך למראה הסומק שעלה על פניו.
המתנו ליד בית הכנסת ועד שהתפילה הסתיימה סיפר לי קפח על היציאה שלו מהארון ועל הקשיים שלו לחיות כהומו דתי. "אתה דתי?" צחקתי, "אבל נסעת בשבת, ועל מה שעשית במסיבה אני בכלל לא רוצה לדבר."
"אני מנסה להלחם בדתיות שלי, אבל זה קורע אותי." הודה קפח בעצב, "זו הפעם האחרונה שאני מחלל שבת." הבטיח לי.
"מה הטעם לשמור שבת וכשרות וכל זה אם אתה הומו?" תמהתי.
"לא יודע." ענה קפח, "אבל אני לא יכול לוותר, לא על גברים ולא על הדת."
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il