על החיים ועל המוות

18/08/2010

המטופל האובדני עזב את הקליניקה, וכהרגלו לא אפשר לי ללוות אותו לדלת, יצא בכוחות עצמו והשאיר דלת פתוחה אחריו. זה היה האחד בחודש, ואני ספרתי את האתנן המזומן של אותו חודש. הגעתי לשטר השלושים ושבעה של מאה ¤ תוך הקפדה יתרה, משום שבחודש שעבר היו חילוקי דעות בין פקידת האל-תור וביני על גובה הסכום שהופקד ועד היום לא ברור מי גנב ממי. עודי עמל על ערימת השטרות והטלפון צלצל. מספר חסוי. כבר יש מי שזומם על הכסף שאני סופר. ואכן, היה זה עוד אחד מאלה שניסו למכור לי משהו, הפעם ביטוח. לא סתם ביטוח. ביטוח לתרופות מצילות חיים. לא פחות ולא יותר. המשך טבעי לפגישה עם המטופל האובדני.
הסוכן היה לגמרי לא אישי, זה ברור, אך דיבר בצורה פמיליארית להפליא, כאילו שירתנו יחד בפלמ"ח ונפגשנו באקראי. באווירה כזו היה ברור שהוא רוצה רק בטובתי והעמלה שלו בטלה בשישים. בדרך-כלל אני קוטע שיחות כאלה על הסף. בדרך-כלל בשעה עשר בערב אני גם לא מרים את הטלפון, שאינו מרבה לצלצל בלאו הכי. בדרך-כלל אינני עונה למספרים חסויים, למרות שהמספר שלי עצמי חסוי. קשה לדעת מה דובב אותי הפעם, ועוד בשיאו של הריכוז המרבי שדרשה ספירת השטרות. אולי משום שהטלפון לא צלצל זמן רב עד שלעיתים בדקתי אם יש צליל חיוג. כל הטלפונים לא צלצלו ולפעמים הייתי עורך בדיקות תקינות ומחייג לעצמי מהקווי לנייד, מהנייד לפקס, מהפקס לקווי וכן הלאה, כדי לוודא שהטלפונים תקינים וחיי החברה שלי לא.
"בשביל מה להציל חיים?", הקשיתי על סוכן הביטוח. אינני זוכר מה ענה בדיוק, אך נראה שעבר הכשרה טובה ולא התבלבל. עובדה שהשיחה נמשכה והאיש לא התייאש. אולי הוא אוהב את החיים עד כדי כך שלא הבין את השאלה, אם הוא מנסה למכור ביטוחים לאנשים לפני השינה. אלא שהוא מדבר איתי בצורה חברית כל כך, חברות שתיפסק מייד כשארכוש את הביטוח. הטלפונים בביתי אינם מצלצלים, כאמור. זו ההזדמנות לתרגל סמול טוק. "אתה יודע שהחוק אוסר על קופות החולים לממן תרופות מצילות חיים ומדובר בהוצאות של עשרות אלפי שקלים בחודש, שלא נזדקק", אמר. "אני ממש לא בעניינים", אמרתי. גם על התאבדותו של דודו טופז ידעתי בשבוע איחור מפי אחד ממטופלי, זה שנהג לעדכן אותי על מזג האוויר בחוץ. "אז מה אתה אומר?", ניסיתי להקנות לדברי מנגינה שמתאימה למפגש חברים ותיקים, "למה? למה בעצם המדינה אוסרת על קופות החולים להציל חיים?" למיטב זיכרוני, התשובה היתה משעממת מחץ וחזרתי לספור שטרות. היא לפחות היתה תשובה ארוכה כי הספקתי להגיע עד עשרים וחמישה.
"יש לך ביטוחים רפואיים פרטיים בנוסף לכללית-מושלם?", שאל החבר המדומה החדש שלי ברוב עניין. "לא", עניתי, "האמת שניסיתי, כולל בחברתכם, אבל במצבי הרפואי אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח אותי". כאן הוא נכשל בגדול כחבר, אך כמוכר ביטוחים המשיך לדבוק במטרה. הייתי מצפה מחבר מדומה שיבטא אמפתיה, שיתעניין מה-מי-מו, איזה מחלות? איך בגיל כל כך צעיר יחסית? משהו שיקדם את היחסים לאן שהוא. בהכשרות של סוכני ביטוח אמריקניים בוודאי מלמדים לומר "
sorry to hear" that" במצבים כאלה. סוכני ביטוח בריטיים בוודאי אומרים זאת גם בלי הכשרה. אלה ואלה אינם מצטערים, אבל אומרים. זה מה שמקובל, או לפחות כך חשבתי. אבל ההוא מהפלמ"ח התעקש להציל את חיי.
"היה לך סרטן בשלוש השנים האחרונות?" שאל. "לא", נאלצתי להודות. "דום לב?" שאל, "הלוואי", עניתי, "אני עוד חי כמו שאתה שם לב". "בוודאי ששמתי לב," אמר, "לכן הביטוח מציל החיים יכול לעזור לך." אילו הייתי פסיכולוג של עצמי, אולי הייתי מודה לו על הפרספקטיבה והפרופורציות שהכניס לחיי. היו לי תאונות קשות ומחלות כרוניות רבות, אבל אני חי ולא היה לי סרטן. עדיין. ובנוסף לכך, יש לי חיים להציל. מה שפסיכולוגים לא עושים בטיפולים של שנים הוא הצליח לעשות בכמה דקות. ספרו של משה טלמון "טיפול בפגישה אחת" אזל מן השוק וזה עושה לי טיפול בחמש דקות. רק צריך לפתוח את הלב ולתת לאנשים הזדמנות, נמלאתי אופטימיות. אבל אני לא, ולא יכול להיות, פסיכולוג של עצמי. אני גם לא מנסה.
"ומה עם אוסטיאופורוזיס בגיל 54, דיכאון כרוני, נוגדי דיכאון, לחץ דם גבוה, תת-פעילות של בלוטת המגן, היפר-ליפידמיה, שברים, נכות קשה ביד?" יריתי בכל הכיוונים מדגם גישוש בלתי-מייצג של תחלואיי, "אף אחד לא הסכים לבטח אותי עם זה, גם לא אתם." "אני לא יודע איזה ביטוחים רצית", אמר הפלמ"חניק, "אבל הביטוח הזה שאני מציע לך מציל חיים ואתה עומד בתנאי." "אדוני רופא?" שאלתי, "מאיפה אדוני יודע שאני מספיק בריא בשביל הביטוח הזה?" "על פניו בהחלט נראה שכן," אמר. "וכמה זה יעלה לי לחודש?" הרגשתי נאלץ להתקרב לסיום יחסינו. לפעמים צריך לשלם עבור סיום יחסים. גם זה קורה. זה קורה הרבה בגירושין, למען האמת, אך הנישואין נמשכים הרבה יותר זמן מהדיאלוג האקזיסטנציאליסטי הזה. "את זה אני לא יכול לומר לך בטלפון. אני רק מתאם פגישה בינך לבין הסוכן שלנו", אמר. "כלומר, לאחר התיאום אנחנו נפרדים?" שאלתי מלא חרדת נטישה. "אנחנו כן אבל תמשיך עם הסוכן שיבקר אצלך." ככה?
So far for monogamy.
כעת לא נותר לי אלא להתחמק על ידי תירוצים פרקטיים לכאורה. אמנם הוא הגיע אלי איך שהוא, אך יש רק לקוות שהוא לא מחובר בתוכנת השתלטות מרחוק אל המחשב שלי, כמו טכנאי המחשבים, ורואה את היומן הריק, שרק ממתין להתמלא על ידי פגישות עם סוכני ביטוח. טכנאי המחשבים, אגב, היה מנסה להימנע ככל האפשר מביקורי בית. מרוב בדידות הייתי לפעמים ממציא תקלות כדי שישתלט עלי מרחוק. ככה הרגשתי שמישהו דואג לי.
"אתה פותח את היומן?" שאל שיילוק כשתרועת ניצחון בפיו, ואני נרגעתי שהוא לא רואה שאני מבלה את זמני בהמתנה לסוכני ביטוח. "כן," אמרתי בכובד הראש המתבקש, "בוא נראה מה אין לנו כאן." "הסוכן שלנו יהיה ברחוב שלך בערב," העיר. "מה זאת אומרת יהיה כאן בערב?" תמהתי, "הוא לא בא במיוחד?" שאלתי את מר פס-ייצור. "אנחנו עובדים לפי רחובות," אמר. "בערב יש לי מטופלים," אמרתי (זה במקרה נכון, המסכנים עובדים במשך היום כדי לממן את הטיפול בשעות הערב, אבל במקרה באותו יום לא היו). "ובבוקר?" שאל, "אני קם מאוחר," אמרתי, "לא נתת לי להגיע לאינסומניה, אבל גם מזה אני סובל." שום אמפתיה מעברו השני של קו הטלפון. אני כבר אראה להם מה זה. גם למתאם הפגישות וגם לסוכן הביטוח, שרוצים להציל את חיי אחרי שהמטופל האובדני ואני מגלגלים רעיונות על דרכי התאבדות.
"אז בצהריים," פסק הצייד, כשנדמה היה לו שהטרף בפיו, "באחת בצהריים." "טוב," החלטתי להפתיע, בעודי רוקם מזימה במוחי. "דוקטור," שאל, "מה מספר הנייד שלך?" הוא לא מתכוון להשאיר סנטימטר רבוע ריק בחיי הפרטיים. גם מצא את הטלפון בדרך לא דרך. גם יודע שאני דוקטור. גם מנסה להציל את חיי בניגוד לרצוני. גם רוצה את כספי. אנשים כאלה צריך לחנך. בלי הסברים. בשיטה התנהגותית. "אממ… תראה, האמת שיש לי נייד אבל אני לא משתמש בו. מקסימום לשיחות יוצאות. אני מסתובב איתו כמו עם לחצן מצוקה, רק כדי להזמין אמבולנס כשאני נופל ושובר עצמות בגלל האוסטיאופורוזיס," אמרתי, "אבל אני תמיד עונה בטלפון הרגיל ואני תמיד בבית, אני בכלל לא נייד, רק הטלפון הנייד
–נייד." אך הוא בשלו. הוא חייב להוכיח לעצמו משהו. הוא נלחם. "כן, אבל תבין, דוקטור, לסוכן שלנו יש רק מירס והוא יכול להתקשר רק לניידים." נכנעתי. מסרתי את המספר. הוא ישלם גם על זה. אותי לא מכניעים בקלות שכזו.
אוגוסט. אחת בצהריים. תל-אביב. הביל במישור החוף. שלושים ואחת מעלות. הגזלנים שהציבו להם מטרה להציל את חיי בפעולה, שלא לומר בפאניקה. הפעלתי נוהל פאציינטים. כוכבית 75 בטלפון הקווי כדי שלא אשמע אותו, אם יתקשרו דווקא אליו. סגרתי את הנייד. השתקתי את קול המוסיקה, ליתר ביטחון. שיחשבו שאין כבר את מי להציל.
אצלנו היקים יש רק דבר אחד חמור יותר מאיחור. "גם כשהגרמנים באו לקחת אותה היא הייתה מוכנה חמש דקות לפני הזמן," אמר אביו של ידין לפסיכולוג על אשתו ב'בטיפול'. המסורת היקית מתייחסת רק לאיחורים. על ברזים לא שמעו באירופה, בוודאי שלא בגרמניה. לא למותר לציין שמי שעושה לי ברז לא זוכה לראות אותי יותר בחייו. אין פשע חמור מזה. גם את אלה שקבעו איתי טנטטיבית והכינו תכנית מגירה אטרקטיבית יותר – החרמתי. ברז הוא העונש שגזרתי על הפתאים הפתיינים הללו מחברת הביטוח שמבקשים להציל את חיי.
הוא בטח מנסה להתקשר בשיא חום יולי-אוגוסט. חחח… כמו שאומר הנוער בצ'אט. לגברים רודפי בצע, תחרותיים והישגיים אין גבולות. באחת ורבע נשמע צלצול בדלת. חיוך מתוק של נקמה נפרש על פני. לפתע עלה במוחי רעיון שיגביר קצת את סבלם של העושקים, המבקשים להציל את חיי. אבלבל אותם. שכבתי במיטה מתחת לשמיכת הפוך, המזגן על טמפרטורת מינימום, ושמתי דיסק של הפסנתר המוושווה. קראתי שזה מרגיע התקפי זעם של ילדים אוטיסטיים. גם לי זה מסדר את הראש. ככה הוא יחשוב שאני בבית, וזו רק שאלה של זמן עד שאפתח לו את הדלת. מתוקה כדבש הנקמה. אני, גידי רובינשטיין, בן לילידת ברלין, עושה ברז. אני לא דוקטור. אני אינסטלטור. גברים זקוקים למסרים ברורים. יכולתם לשאת מצבים עמומים נמוכה מזו של נשים, כך מראים המחקרים. צלילי פסנתר בוקעים מהדירה וצלצולי פעמון וטלפון שלא נענים הם מסרים סותרים ומבלבלים הגורמים חרדה. שלושה צלצולים בדלת ספרתי במהלך עשר דקות. את חיי לא יצילו. לא בכוח ולא בעורמה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il